נתניהו החליט ללכת לבחירות. גם אם תיחתם, כצפוי, הפשרה בין שר האוצר לבינו; גם אם יודחו כמה אנשים רק בשל העובדה שבדמיונו הם נגדו. זו החלטה שיפה אמנם לשעתה או לשבתה (לפי הגדרת זמני השבת המעודכנים), אבל היא לא נעלמת בהסכם פשרה. כמו במגילת אסתר, בשבת ההיא נדדה שנת המלך, נדדו יועציו, שמועות רחשו, ונולד המשבר הנוכחי. מה עשו לו או למקורביו התאגיד וראשיו? כלום. צריך מידה לא מבוטלת של אובדן בושה כדי לטעון שמדובר בוויכוח בין ימין לשמאל. אם יש ויכוח הרי שהוא בין גוני הימין: בין אלה שמוכנים להנהן לכל מילה שנתניהו אומר לבין אלה שחלילה תומכים בבנט ובאנשי ימין אחרים.

תאגיד השידור הוא רק תירוץ לא משכנע. פיטורי העובדים מעניינים את נתניהו כשלג אשתקד. להפך, אליבא ד'נתניהו יש אנשים שרצוי לפטר על פי ההסכמות החדשות. גם השליטה על התקשורת היא ספין – על תקשורת קשה לשלוט אפילו אם מצליחים לבחוש במינוי המנהלים. מה שיש זו החלטה מושכלת, שאם לא תבוא לידי ביטוי עכשיו, תתממש במשבר הבא – ואז הוא כבר יהיה משכנע יותר.

בליכוד לחוצים מבחירות, גם אלה שיודעים רק לומר אמן. ייתכן שזה היה מספיק כדי לשכנע את נתניהו לסיים את המשבר, אלא שבכך לא מסתיים דבר. ההחלטה שקיבל בשבת לייצר אותו מלכתחילה היא הצעד החשוב. נתניהו התלבט, התנדנד, התחרט ובסוף החליט. לא לגבי סגירת התאגיד אלא לגבי העניין האמיתי – הבחירות. מי שמייצר משבר מול השותפה הכי יציבה שלו בקואליציה, מהמר על קיומה. ומי שמהמר על קיומה, מתכוון לכך שהיא תתפרק.

ההיגיון שמאחורי ההחלטה לא ברור לאף אחד, כולל למירי רגב שנשלחה לראיונות מבולבלים בעד ונגד. בחירות משמעותן הפסד הקיים: ממשלה ימנית יציבה עם פערים אידיאולוגיים קטנים ותהליכים ממשלתיים חשובים שהתחילו.

תוסיפו לכך שבחירות הן גם הפרה של ההבטחה שנתן נתניהו לבניית יישוב חדש למפוני עמונה (כי מי עוסק בנושאים רגישים בתקופת קמפיין), התמוססות רעיון החלת הריבונות על מעלה אדומים (כי מי עוסק במדיניות במצב כזה), ובעיקר הקמת תאגיד השידור הציבורי (שהוא לכאורה העילה הרשמית לכל המשבר). תוסיפו לזה בזבוז עצום של כספי ציבור, ותקבלו שורה של הפסדים.

אלא שמה שנראה כהפסד יכול להפוך עם משקפיים ציניים עבים לרווח. מעבר לחקירות שמשבשות את סדר היום, החשש מכתב אישום ומהחתרנים שמבקשים לרשת את מקומו, לנתניהו יש כנראה רצון עז לא להתמודד בחודשים הקרובים עם הבטחות שאין לו רצון לקיימן.

הצפוי קרה. ישראל לא אמרה לממשל החדש מה היא רוצה באין שלום, אז הממשל החדש החליט לומר דברים שהוא רוצה. ללא בחירות, נתניהו יצטרך להתמודד עם האכזבה המוצדקת של מפוני עמונה, עם האכזבה של שותפיו מהבית היהודי, עם האכזבה של מי שציפה שיעמוד בהבטחות שהוא עצמו פיזר. בתפיסה של נתניהו, הבטחות כאלה מתאפסות בכל קדנציה חדשה. הוא הקים תאגיד והחליט אחרי שלא. הוא היה נגד שתי מדינות לשני עמים ואחרי בעד. הבטיח שינוי בשיטת הממשל והשאיר אותו כפי שהוא. אם הבטיח לפני בחירות שינוי דרמטי מול ממשל טראמפ, אחריהן לא יהיה דבר.

נכון, קיים גם סיכון עצום בהליכה לבחירות. ההיסטוריה מלמדת שההפתעות של ימי בחירות לא חוזרות על עצמן ברצף. מפלגות כמו שינוי, הגימלאים, קדימה ויש עתיד למדו זאת על בשרן. הליכוד היה ההפתעה של הבחירות האחרונות. הסיכוי שנתניהו יצליח להחזיר לעצמו 30 מנדטים לא גבוה. אז למה? ככה.

בין הסיכון שבבחירות לבין רצונו במחיקת החובות האישיים לציבור הבוחרים ודחיית החקירות בכמה חודשים, נתניהו החליט לבחור באפשרות השנייה. המשבר הנוכחי ייפתר בניסוח אקרובטי מיוחד, בעריפת ראשים שהיא שערורייה בפני עצמה, אבל את זרע המחשבה שניטע בראשו של נתניהו אי־אפשר להעלים. הבחירות בפתח, עם המשבר ובלעדיו. √