גיל 22, כשמיכל גל־און, אם חד־הורית לתאומות בנות תשעה חודשים, עזבה את בית הוריה בנתניה, היא ממש לא תיכננה לחזור לעיר הולדתה. אבל זה בדיוק מה שקרה לה. גל־און, שעסקה במשך שנים בניהול והתפטרה לאחרונה מעבודתה כדי להיות עם בנותיה הקטנות, מתגוררת היום במרחק חמש דקות הליכה מבית ילדותה.

בית הילדות הזה, שבו עדיין מתגוררים הוריה של מיכל, הוא קוטג' ברחוב בלפור 14 בעיר. אביה, אילן, הוא קבלן שיפוצים, ואמה, טובה, עבדה שנים כמזכירה של עורך דין. מיכל היא הצעירה מבין שלושה אחים. "הבית שגדלתי בו כולל חמישה חדרים, ולכל אחד היה חדר משלו", היא מספרת. "הייתה לי פרטיות מוחלטת וזה עשה לי טוב: תמיד היו לי המשחקים שלי, הספרים שלי, ואהבתי את המרחב הזה שהיה רק שלי, אבל מה שאני הכי זוכרת זה דווקא את הביחד: ארוחות משותפות היו דבר מאוד חשוב בבית הוריי, וזה משהו שאשמח לאמץ גם בביתי שלי".

רחוב בלפור נמצא בשכונת פרדס הגדוד, בחלק הצפוני של נתניה, אזור שעבר בשנים האחרונות תנופת פיתוח מהירה. "כשאני גדלתי היו שם שדות ופרחים וחרציות. בצהריים היה שקט מופתי וכולם ידעו שרק בשעה ארבע אפשר לצאת לשחק בחוץ. יש לי זיכרונות חזקים מהחברים בשכונה ומהמשחקים ששיחקנו יחד – 'מדרכות', 'שבע אבנים', 'קלאס'. רכבנו הרבה על אופניים. בערב האמהות היו יוצאות החוצה וקוראות לנו לארוחת ערב".

המטבח בבית משפחת גל־און היה אשכנזי קלאסי. "מרק העוף היה חובה, ובשבת היה צ'ולנט משובח. במשך השנים הפכתי לטבעונית ונפתחתי לטעמים ולתיבולים שלא היו בבית. אצלנו היה מלח, פלפל ואבקת מרק. זה הספיק. היום, בגלל הטבעונות, אמא שלי מתאימה לי את המנות שאני אוהבת. אני לא מוותרת על סלט המיונז בשבת, אז היא משתמשת במיונז טבעוני, ואת הצ'ולנט היא מכינה ללא בשר וביצים".

כילדה, מיכל הלכה לכל חוג אפשרי. "זה התחיל בקרמיקה, המשיך בבלט ואחר כך ג'ז. בגיל 14 הייתי בחוג ציור - כישרון שירשתי מסבא שלי. עד היום הציורים שלי מקשטים את הסלון של ההורים למרות כל ההפצרות שלי להוריד אותם כי עבר זמנם. הם גאים בהם ומשאירים אותם. וחוץ מזה הייתי מאוד פעילה ב'מכבי צעיר' – גם כחניכה וגם כמדריכה. זה פרק שעיצב את חיי".

במהלך השנים בית ילדותה של מיכל עבר שיפוצים קלים, "אבל ההרגשה כשנכנסים אליו היא אותה הרגשה מוכרת, ועדיין יש את החדר שלי, שמחכה לי", היא מספרת. "כשהייתי בשמירת היריון, נחתי אצל ההורים. לכל אחד מאיתנו, האחים, נשארה הפינה הזאת בבית ההורים, אם כי במידה מסוימת חדר הילדות משמש גם כמחסן: כשיש לנו דברים שאנחנו לא יודעים איפה לשים אותם, אנחנו מעבירים אותם לחדר בבית ההורים".

הזיכרונות הטובים שיש לה לא מנעו ממיכל לבדוק מקומות מרוחקים מסביבת ילדותה. בגיל 22 היא החלה ללמוד קרימינולוגיה במכללת עמק הירדן. "זה נראה לי אז כמו חלום ללמוד ממש על חוף הכנרת. במשך שלוש שנים גרתי בקיבוצים בסביבה ואז עברתי לתל־אביב, וגם זה היה הגשמת חלום – לגור בעיר הגדולה. לעומת זאת, האחים שלי לא עזבו את נתניה. אחד מהם אפילו גר בצמוד לבית ההורים".

תודה על מה שיש

מיכל אהבה את החיים שניהלה בתל־אביב. היו לה עבודה מעניינת, חברים, שפע של עיסוקים ותחביבים, אבל לפני חצי שנה היא החלה לחשוש שלא תגשים את החלום האמיתי שלה - להיות אמא - ובישרה להוריה כי היא מתכוונת להביא לעולם ילד ללא בן זוג, דרך בנק הזרע. "הם מאוד תמכו בי, ואמי אפילו הזכירה לי שכמה שנים קודם היא בעצמה העלתה את האופציה הזאת ואני מחיתי. כנראה אז עוד לא הייתי בשלה. טוב, נהייתי דודה כבר בגיל 17 ואני משוגעת על שבעת האחיינים שלי. תמיד עשיתי איתם הכל, לקחתי אותם להצגות, לפסטיבלים. עד שהגעתי לשלב שבו לא הייתי מוכנה לוותר על חוויית ההורות רק בגלל הרווקות. מישהי לימדה אותי פעם משהו נורא חשוב: כשילד גדל אצל אמא חד־הורית, לא צריך לשים דגש על מה שאין לו - שזה אבא – אלא על מה שיש לו, שזה אמא, סבא וסבתא, דודים, בני דודים, ובעיקר הרבה מאוד אהבה. זה בדיוק מה שהבטחתי שאתן לתאומות שלי, יעלה ונעמי".

כשחזרה לשכונת ילדותה, מיכל הייתה צריכה להתרגל למציאות אחרת ממה שהכירה. "נתניה זו לא תל־אביב. נקודה. היא יותר מבוגרת, פחות מתוחכמת, אין בה בית קפה או סופרמרקט בכל פינה. עם זאת, למדתי לאהוב אותה ולהתאהב בה מחדש, בעיקר בשל הנסיבות. יש לי דירת שלושה וחצי חדרים שקניתי, והיא המקום הכי חם והכי נעים שיכול להיות. אין דבר שישווה לתמיכה שאני מקבלת מהקִרבה להורים בביתי החדש".

מה את רוצה לשחזר מזיכרונות הילדות שלך בחיי הבנות שלך?

"אני יודעת שלא ניתן לשמר הכל, אבל יש דברים שחשוב לי לשמור עליהם. אני מגדירה את עצמי חילונית אבל נוהגת להדליק נרות שבת. כילדה הדלקתי נרות ביחד עם אמא שלי, ועם הזמן זה הפך לטקס פרטי שלי מדי יום שישי. זוהי שעה של התחברות לעצמי, זמן לבקשות ולתפילות, והזדמנות לומר תודה על כל מה שיש לי בחיים.

"נכון שגדלתי בבית שאינו טבעוני אבל ההורים הנחילו לנו ערכים של אהבה לחי ולצומח. תמיד הייתה כלבה בבית שהתייחסנו אליה כחלק מהמשפחה. היא הייתה יושבת איתנו בסלון - בקיץ עם המזגן ובחורף מול תנור הגז - וגם אני מגדלת שתי כלבות באהבה, והבנות שלי נחשפו אליהן מיומן הראשון בבית. לדעתי, חשוב מאוד לחנך ילדים לאהבה ולחמלה לבעלי חיים. בילדותי נהגתי לטייל עם הוריי בשדות, להכיר ולזהות צמחים וחרקים ולכבד את הטבע - וברור לי שגם זה ערך שאנחיל בביתי".

מיכל מבינה שהיא לא תצליח לממש בביתה את כל הדברים הטובים שהיא זוכרת מילדותה.

"הימים הרחוקים עם החברים בשכונה כבר לא יחזרו. הבילוי היום הוא אחד על אחד – לבד או מול המחשב. גם השטחים הפתוחים של ילדותי כבר לא קיימים. היום להורים יש יותר דאגות וחרדות לשלום הילדים מאשר פעם. פעם היה אפשר לשלוח ילד לבד. היום גם הכבישים הפכו להרבה פחות בטוחים".

בגיל 22 עזבת ולאחרונה חזרת. בעצם, סגרת מעגל?

"ללא ספק המגורים בתל־אביב עזרו לי להתחבר לעצמי, ללמוד, למרוד, להתבגר ולהתפתח, כך שחזרתי לנתניה מיכל אחרת ומגובשת יותר שכן מחפשת את הקרבה, אותה קרבה משפחתית שהייתה לי בילדות. זוהי זכות גדולה שההורים שלי הפכו שוב לחלק פעיל ויומיומי מחיי. אני שמחה שזכיתי להעניק להם נחת אמיתית עם הנכדות".