בית המשפט בירדן סירב לבקשת ארה"ב להסגיר את המחבלת אחלאם א־תמימי שהסיעה את המחבל המתאבד שרצח 15 נפשות ופצע 140 במסעדת "סבארו" בירושלים ב־2001, ובין הקורבנות שניים מאזרחיה. הרוצחת יודעת היום שבין ההרוגים היו שבעה ילדים ואישה בהיריון, ועדיין מכריזה בגאווה: "הייתי עושה זאת שוב".

דעת הקהל הירדנית מכירה את הפרטים מסמרי השיער של הטבח, ולמרות זאת א־תמימי היא דמות נערצה, כוכבת טלוויזיה. לדעת ראש איגוד עורכי־הדין הירדני לשעבר, למשל, עמדה לרוצחת "זכות ההתנגדות לכיבוש ולהגדרה עצמית". דעת הקהל בישראל עברה על כך לסדר היום: בימין, מפני שלא ציפו למשהו אחר, ובשמאל העבירו את המחיקון המסלק עובדות מטרידות סותרות אידיאולוגיה.

לאחרונה שוחרר, לאחר 20 שנה בכלא, אחמד דקמסה, שב־1997 רצח ביריות שבע ילדות ישראליות ב"אי השלום" בנהריים. הוא היה חייל שהופקד על ביטחונן. הפרשה זכורה מביקורו הנוגע ללב של המלך חוסיין אצל המשפחות האבלות, אך בישראל התעלמו מכך שהמלך ייצג רק את עצמו ולא את עמו. העובדה שהרוצח נידון רק למאסר אומרת הכל. אילו רצח שבע ילדות אירופאיות, לבטח היה נידון למוות. אלא שהמלך ידע שאם שופך דם ילדים יהודים יוצא להורג, עמו יתקומם ויסכן את כיסאו. גם ממשלת ישראל ידעה זאת, ועברה לסדר היום.

לא מובן מדוע ממשלות ישראל, ואיתן דעת הקהל, מתעלמות מהמציאות הזאת, מטפחות לירדנים תדמית של "ערביי מחמד" ומפנקות אותם בצ'ופרים - ממי הכנרת המתייבשת ועד מפעלי תעשייה על חשבון העובדים שלנו. רק לפני שנה, ביום העצמאות הירדני, אמר נשיאנו: "ירדן מהווה דוגמה מיוחדת... ישראל גאה להיות שותפה שלה ולעמוד לצידה".

מי שאינו לוקה בתופעה הפסיכולוגית הנקראת "הכחשה", ירשום לפניו את תגובת העם הירדני על שחרורו של דקמסה. בעיר מגוריו נתלו כרזות בנוסח "ברוך הבא אריה הבקעה", פרשן בכיר אמר "אנחנו מרגישים תחושת נקמה, מעין פיצוי" והרשתות החברתיות רחשו תמיכה גורפת ב”גיבור”. כל זה לאחר שצפו בו אומר עם שחרורו: "הישראלים הם פסולת אנושית שעמי העולם הקיאו לפתחנו... חייבים לסלק (אותה) באמצעות שריפה או קבורה". המלך עבדאללה, הראשון לצאת נגד ישראל בפורומים בינלאומיים, שתק נוכח הדברים המקפלים בתוכם את הפרוגרמה של אושוויץ.

המסקנה אינה לא לקיים את השלום הפורמלי עם הירדנים, אלא לא לתת להם דבר בחינם. כבוד, סימפטיה וחמלה לא ניתן לקנות, וההשקעה היא לשווא כי מתחת לשקט ולשיתוף הפעולה איתנו, שהם אינם יכולים בלעדיו, תמיד תרחש השנאה שאינה תלויה ב”כיבוש”, בהתנחלויות, ואפילו בירושלים. היא הייתה לפני כל אלה, ופשרה אינו מובן לנו. גם את האנטישמים יהודים מנסים תמיד להבין ולפייס, ואינם מצליחים.

לכן, מתי נחדל לשאול "הלנצח נאכל חרב?" הנה, יש הסכם שלום, הצבאות משתפים פעולה, פתחנו בפניהם את השוק האמריקאי, ירדנים מועסקים באילת - מה לא השלכנו ללועו של שלום כוזב, למולך שנאה שאינה יודעת שובע? √