חורף 2007 היה טוב למלצרים ולעובדים בבתי הקפה והמסעדות בישראל: כלי התקשורת עקבו בעניין אחרי לימור, מרינה, יעל וחבריהן הסטודנטים שעבדו ב”עלית קופי טו גו”, ודיווחו בהרחבה יחסית על מאבקם להתאגד. פתאום כולם דיברו על זכויות סוציאליות ושעות נוספות, על חובת המעסיק וזכותו של העובד, על אחוזי שכר ותחשיבי שעות נוספות – הנושאים שנדחקים לשולי המהדורה המרכזית או למוספים הכלכליים.
פרץ הסוציאליזם שתקף את הציבור ואת התקשורת נבע משתי סיבות: זהותם של הפועלים, במקרה הזה צעירים, סטודנטים, משוחררי צה”ל, ילדים טובים שרק רוצים להתפרנס במהלך הלימודים; ומיקומו של המפעל – לא סדנת יזע מחניקה בפריפריה אלא סלון בורגנות, חוויית בילוי אלמנטרית חביבה על הישראלים, בכניסה הראשית לאוניברסיטת תל־אביב.
בנובמבר 2007 פרצה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, היא נמשכה 13 ימים והיוותה את שיאו של מאבק מתמשך שניהלו הסטודנטים הממלצרים בבעלי בית הקפה. הם הבינו שאם לא יאגדו כוחות ולא יקימו ועד יציג, ימשיכו לנצל אותם. בסוף זה הצליח להם. בית הקפה עמד שומם מלקוחות במהלך השביתה, שבסופה התקיימו פגישות בין העובדים והבעלים והושג הסכם.
מי שחשב שזה יהיה האות לפתיחת עידן חדש בחייהם של עשרות אלפי מלצרים ועובדים בתעשיית הפנאי טעה בגדול. גם בחלוף עשר שנים ניצבים סטודנטים, צעירים ובני נוער בפני שוקת שבורה – גם אם מעוצבת היטב – של מעסיקים שמתעבים התאגדות ומאוהבים בהתעשרות. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את 70 עובדי “קפה נואר” בתל־אביב שהגישו להנהלה לפני שלושה שבועות את חתימותיהם של למעלה משליש מהעובדים, כמתחייב בחוק, והודיעו שהקימו ועד. “פנינו בשקט להנהלה, ביקשנו פעם אחת ופעם שנייה ושוב ‘הכירו בוועד העובדים ושבו איתנו’, אבל היא משתהה ולא מכירה בנציגות שלנו. אנחנו ממש לא מעוניינים להפעיל צעדים ארגוניים, אבל אם ניאלץ נעשה זאת”, אמר השבוע אוריאל לפידוס, חבר בוועד שעובד ב”נואר” כשנתיים וחצי.
ברשתות המזון המהיר, בחברות הסלולר, האשראי והאנרגיה כבר הבינו מזמן שהקמת ועד עובדים זו לא פריבילגיה אלא זכות בסיסית המעוגנת בחוק ומגיעה לכל עובד בישראל. אבל נראה שדווקא מהמקום הנינוח של “הפוך קטן דל שומן”, אנחנו מתקשים להבחין בניואנסים הקשורים לאופן חלוקת הטיפ בין העובדים, לגובה שכרם או למספר ההפסקות שהם מקבלים במהלך המשמרת אם בכלל.
עובדי “קפה נואר”, כמו עמיתיהם ברחבי הארץ, הם אזרחים צעירים בראשית דרכם שמקבלים שיעור מפוקפק בהלכות דיני שוק העבודה, ולמרות זאת נאבקים על זכויותיהם כמו מתרגלים את השריר החשוב ביותר לקראת יציאתם לחיים האמיתיים. הם לומדים מקרוב על המתח הבלתי פוסק בין עובד למעביד בעולם שמחשיב רווחים ותוצרת, על חולשת העובד הבודד והעצמתו באמצעות התאגדות ועל ניצול אנשים שזקוקים לפרנסה על רקע גילם הצעיר והסטטוס המקצועי הזמני שלהם.
ייתכן שהבחירות לראשות ההסתדרות שייערכו בחודש הבא הן שמייצרות תנודות שמתורגמות בימים אלה לסכסוכי עבודה במשק, והלוואי שכך. גם המערכת הפוליטית תזזיתית וסוערת מתמיד, ומושכת אליה המוני צופים שמרותקים למשחקי הכס ושוכחים שמחר בבוקר צריך ללכת לעבודה. זו יכולה להיות שעתו היפה של הפועל העברי, הזדמנות למיצוי זכויותיו החוקיות ועיתוי מושלם להתאגדות. טוב יעשה אם ילמד מהחבר’ה ב”קפה נואר” ויתחיל לדאוג לעתידו הכלכלי, בין בהידברות ובשיח ובין בעיצומים. זה הזמן לעשות מעשה. √
