yed300250
הכי מטוקבקות
    יובל טופר־ארז, עם הוריו יהונתן ואליזבת טופר
    7 ימים • 22.03.2017
    תורת הקבלה
    רוני החליטה להתייצב לצד אמה הלסבית תמי, כשהמורה באולפנה סיפרה לה על רבנים שיכולים "לעזור לאמא לצאת מזה". אורלי הצליחה לקבל את אחיה אביחי כגיי, בעקבות היציאה מהארון של המדריכה שלה במכינה לבנות. נריה, שאחיו דניאל יצא מהארון, נלחם בחבריו לישיבה בכל פעם שמישהו קילל "הומו". א' התקשה לפנות לאחיו הטרנסג'נדר ש' בלשון זכר. אליזבת זוכרת את הטיול הראשון שלה עם בנה הטרנסג'נדר יובל, שהיה אז בהיריון. חמישה בני משפחה של להט"בים דתיים מספרים על התהליך המורכב שעברו עם יציאת קרוביהם מהארון. פרויקט מיוחד
    פייגי שטרן

    אין מלחמה פופולרית יותר מהמלחמה על ערכי המשפחה המקודשים. בתנאי, כמובן, שמדובר במשפחה מסוג מאוד ספציפי.

     

    זו מלחמה שגובה חיים של נשים וגברים, אין בה בדל של חמלה. ההגנה הזו על ערכי המשפחה עלתה לחברים ולחברות רבים שלי במשפחותיהם. ההגנה הזו היא עילה לסילוק ילד מהבית כי יצא מהארון. להרחקה של אם מסורה מילדיה בגלל המגדר שלה. לניתוק מאח שהיה נערץ עד לרגע שבו אזר אומץ לספר את האמת על עצמו, ופתאום הפך לייצוג של משהו דוחה. אם קורבנות המלחמה על ערכי המשפחה הם המשפחות עצמן, על מי המלחמה הזו בעצם באה להגן?

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    צילום: תומריקו, אלי דסה, עריכה: עינת גרייצר

     

    אני מודה שסיפור היציאה האישי שלי מהארון הוא סיפור עם סוף שמח, עם שולחן שבת מלא חיוכים, עם חיבוקים בשמחות משפחתיות. זה סיפור שבתחילתו הייתי אדם לא מאמין, ובסופו גיליתי את המהות של עבודת ה' מאהבה, וכמה היא חזקה יותר מעבודה מתוך פחד. ארונות הם מקום חשוך ומפחיד, והסביבה שבה גדלתי לא הייתה המקום האידיאלי להיות בו להט"ב. אבל למרות שהגעתי ממשפחה חרדית, אף אחד לא התבייש בי. מעולם לא הרגשתי כמו כביסה מלוכלכת שצריך להחביא בארון כשהאורחים מגיעים. לא צעקו עליי, לא העיפו אותי מהבית, לא ישבו עליי שבעה או בכו עליי. להפך, כשסיפרתי לאמא בדמעות, קיבלתי חיבוק, שיחה מחזקת ועזרה ברגעים קשים שהגיעו עם הזמן.

     

    ברור לי שאני חלק ממיעוט לא מייצג. גם המרואיינים בכתבה הזו עברו תהליך מורכב, עד לקבלה ולהכלה של קרוביהם — אמא שיצאה מהארון, אחות שהייתה לאח, אח אהוב שהעז סוף־סוף לספר שהוא הומו. עד שהגיעו למקום שבו הם יכולים לדבר על התהליך הזה ורובם גם עושים זאת לעיני המצלמה. עבור חלקם, השלב האחרון הזה עדיין לא קל. וזה לא מפתיע. להט"בים שמגיעים מהמגזר החרדי עדיין נידונים לחיים של הדחקה וניכור, לבחירה בין נטישה כפויה של האמונה לבין חיים כפולים ואומללים בתוך מערכות יחסים שהן בתי סוהר. זה אולי נראה כמו מוצא פשוט, אבל יציאה בשאלה שנכפית עליך מתוך הקהילה שלך היא לא דבר קל. ראיתי אנשים שהחברה תלשה להם את הכיפה מהראש, והם לא היו שמחים יותר מאלה שהתחתנו לתוך חיי משפחה שבנויים על שקר. לשמחתי הייתה לי הסיעתא דשמיא לא להצטרך לבחור בין החיים כאדם מאמין ועובד ה' לבין החיים האותנטיים שלי בתור עצמי, על כל מה שזה אומר.

     

    אני גאה במשפחה שלי שאיפשרה לאמונה שלי להתחזק, בדרך שלי. זה עד כדי כך פשוט. אלו ערכי המשפחה שלנו.

     

     

    חשבתי שהיינו משפחה מושלמת

     

    רוני כהן, 19 , כרכור על אמה, תמי דורן־כהן, 42 , כרכור

     

    "גדלתי ביישוב דתי קטן עם עוד ארבעה אחים ואחיות, והייתה לי ילדות די רגילה. חשבתי שהיינו משפחה מושלמת. אני זוכרת שטסנו לחופשה בקנדה ושאחותי אמרה לי שנראה לה שזו החופשה האחרונה שלנו כמשפחה. לא הבנתי על מה היא מדברת, הרי אף פעם לא ראיתי את אמא ואבא רבים, לא הייתה אווירה מתוחה בבית, זה היה פשוט בית דתי רגיל.

     

    "היא צדקה. חודש אחרי הטיסה, אבא ואמא לקחו אותנו לשיחה והודיעו שהם מתגרשים. אחותי הקטנה לא ידעה איך להגיב, אז היא פשוט התחילה לצחוק, ואחותי הגדולה שאלה בציניות אם אמא עוברת צד. אמא אמרה משהו בסגנון, 'אני מבולבלת וצריכה לפתור דברים עם עצמי'. לא היה לי מושג מאיפה זה נוחת עליי. למען האמת, פחות כעסתי עליה בגלל הגילוי על הנטייה המינית. כעסתי בגלל הגירושים. חשבתי לעצמי שהיא יכולה פשוט להישאר עם אבא ולהסתדר איכשהו וחוץ מזה, נטייה מינית זה לא משהו שנולדים איתו? למה נזכרת להיות לסבית אחרי 20 שנות נישואים וחמישה ילדים?

     

    "זה עירער אותי. הייתי אז בת 16, בדיוק בגיל שבו אמא פגשה את אבא, והיה לי חבר. יכול להיות שאתחתן איתו ובאמצע החיים אגלה שגם אני לסבית? בדיעבד אני מבינה שזו מחשבה מאוד ילדותית, אבל באותם ימים היא הציקה לי. כשסיפרתי לאמא על החששות שלי, היא הסבירה לי שהקשר שהיה לה עם אמא שלה שונה מהקשר בינינו, שהיא לא יכלה לדבר עם אמא שלה על הכל ושהחינוך שהיא קיבלה לא איפשר לה להגשים את החלומות שלה במלואם. אבל אני מודה שעדיין היה לי קשה.

     

    "נקודת המפנה הגיעה באמצע יום לימודים. יש לנו שיעור בשם 'שיעור משפחה', סוג של הכנה לאיך להיות 'רעיה טובה'. ובאותו שיעור המורה דיברה על הנושא של יחסים חד־מיניים. היא כתבה בגדול 'נטיות חד־מיניות' על הלוח וביקשה מאיתנו לזרוק אסוציאציות. חברות שישבו לידי פלטו ישר 'איכס' ו'סוטים', וכל מה שעבר לי בראש זה שהן מדברות על אמא שלי. שהן אומרות על אמא שלי 'איכס' בלי להכיר אותה ובלי לדעת איזה אדם טוב היא, וכמה היא אוהבת אותי ודואגת לי. יצאתי מהכיתה, התיישבתי על ספסל בחצר והתחלתי לבכות.

     

    "אחרי השיעור המורה פנתה אליי. היא חשבה שאני נסערת בגלל הגירושים של ההורים. סיפרתי לה שכל ה'איכס' האלה היו מכוונים לאמא שלי, והיא בכלל לא אדם מגעיל, היא אדם נפלא. המורה אמרה לי לא לדאוג, ושיש רבנים שיכולים לעזור לאמא לצאת מזה. צחקתי. אמרתי לה שאמא שלי לא צריכה תיקון. מצד אחד זה היה מקום של שבר אמוני, ומצד שני זה היה הרגע שבו הבנתי שאני נלחמת את המלחמה של אמא שלי. מאז היחסים בינינו הפכו לטובים יותר מאי פעם, זכיתי באמא שמחה יותר, פתוחה יותר. היום אני מבינה שבנישואים שלה אולי לא היו ריבים, אבל גם לא הייתה שום אהבה — וזה לא הגיע לה. אני גאה באמא שלי, היא עשתה מעשה כל כך אמיץ".

     

    אני זוכרת שבכיתי

    אליזבת טופר,59, ירושלים על בנה, יובל טופר־ארז,29, אנגליה

     

    "אני שומעת הורים אחרים לילדים טרנסג'נדרים שמספרים איך הילדים שלהם תמיד הראו 'סימנים'. נניח, לנסות להיראות כמו בני המין השני. אני לא יכולה לומר שראיתי את המאפיינים האלה אצל יובל. יובל הוא הבן הבכור שלי, הוא נולד כנקבה והוא פשוט לא היה ילד שמח. ניסינו הכל, העברנו אותו בין בתי ספר, אבל זה לא עזר, משהו היה לא בסדר.

     

    "בגיל 16 יובל יצא מהארון כלסבית. אנחנו בית דתי אורתודוקסי, ולמרות שזה לא היה פשוט, תמיד אמרתי לעצמי שאין לי ילדים ספייר. כשיובל היה בן 18 הגיעה היציאה השנייה מהארון. יובל סיפר לנו שהוא טרנסג'נדר. אני זוכרת שבכיתי, שביקשתי ממנו שלא ידבר על הנושא עם האחים הקטנים שלו. אבל יובל אמר לי דבר כל כך נכון. הוא אמר, 'ככל שהם צעירים יותר, כך יהיה להם יותר קל לקבל אותי. העולם עוד לא לימד אותם שמשהו בי לא בסדר'. בדיעבד אני מבינה כמה הוא צדק, אבל באותה תקופה היה לי מאוד קשה. יובל ביקש ממני לפנות אליו בלשון זכר, אבל לא הצלחתי. הסתכלתי עליו וראיתי את הבת שילדתי. הוא אמר לי ולאבא שלו שהוא רוצה לעבור ניתוח בחזה וביקש את עזרתנו. סירבנו. חשבתי שזה פשוט שלב, ומה יקרה אם הוא יעשה את הניתוח ויתחרט?

     

     

    "בתקופה ההיא יובל הלך הרבה למפגשים של הבית הפתוח, וכשהוא הכיר את נורה גרינברג (פעילה טרנסג'נדרית בולטת — פ"ש) הוא התחנן שנבוא לפגוש אותה. הסכמנו. היא סיפרה לנו משל חסידי, על איש שהולך ביער חשוך ומחפש את הדרך חזרה הביתה, ולפתע רואה עוד אדם. הוא רץ אליו בשמחה ומספר לו שהוא אבוד ביער. 'יש לי בשורה רעה ובשורה טובה', ענה לו האיש. 'מצד אחד, גם אני אבוד. מצד שני, אני יודע בדיוק איזה שבילים לא יובילו אותנו החוצה. עכשיו אפשר לחפש ביחד את השביל הנכון'. היא לא הייתה צריכה להסביר לנו את הנמשל. היא סיפרה לנו על כל האפשרויות שלא יובילו את יובל למקום טוב יותר — הדחקה, הסתרה, בושה. הבנו שהבן שלנו פשוט עושה מה שהוא צריך בשביל לחיות חיים טובים ובריאים, והרי אין לנו ילדים ספייר. טסתי איתו לעשות את הניתוח. כששאלו אותי בנמל התעופה מה הקשר בינינו, אמרתי, 'אמא ובן'.

     

     

    "אני לא יודעת אם לפני 29 שנה הייתי בוחרת לגדל ילד טרנסג'נדר או הומו, אבל בכנות? אני שמחה שעברתי את התהליך שעברתי בזכות יובל. אני אפילו מעריצה אותו ואת האומץ שלו לא להתפשר ולחיות חיים אותנטיים. כאדם מאמין, כואב לי לשמוע את ההתבטאויות המכוערות של רבנים מסוימים לאחרונה. במקום לקרב הם מרחיקים. ברור שאי־אפשר להתעלם ממה שכתוב בתורה, אבל כל אדם צריך לעשות את חשבון הנפש לעצמו, והמקום של רב הוא לקרב ולקבל.

     

     

    "יובל היה הגבר הטרנס הראשון בישראל שנכנס להיריון. אני זוכרת שממש בסוף ההיריון הראשון באתי לבקר אותו ויצאנו לטייל. הייתה לו בטן ענקית שאי־אפשר היה לטעות בה וחששתי שזה יהיה מביך, אבל כשראיתי אותו הולך ברחוב בגאווה, הבנתי שאם הוא מסוגל — גם אני מסוגלת. נכחתי בלידות של שני הנכדים שלי, וכשהם עוד גרו בארץ נסעתי פעם בשבוע לשמור עליהם. הקשר ביני לבין יובל ובן זוגו מתן חזק וטוב. אני גאה בבן שלי ובדרך שהוא עבר כדי להיות במקום שבו הוא נמצא היום. הוא אדם שמח, ואני אוהבת אותו".

     

    כל מה שעבר לי בראש זה: "מה?!"

    אורלי אברבנאל, 24 , מקיבוץ לביא על אחיה, אביחי אברבנאל, 26 , מקריית־אונו

     

    "הייתי האחרונה לדעת. הייתי אז במכינה צבאית ושבועיים לפני שסיפרו לי על אביחי, המדריכה שלנו יצאה בפנינו מהארון. הייתי מאוד קשורה אליה, ובמובן מסוים זו הייתה הכנה שקצת ריככה אותי לקראת היציאה של אביחי. היציאה שלה טילטלה אותי. מצד אחד זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו שהכרתי יצא מהארון, ומצד שני שום דבר לא השתנה בה, היא עדיין הייתה אותו אדם שאני מעריצה.

     

    "הייתה לנו בדיחה פרטית כזו במשפחה, שאם אביחי לא מתחתן עד גיל 40, אמא שלי תלד לו אח. כשגילינו שאמא בהיריון, שאלתי בקבוצה המשפחתית בחצי צחוק למה היא לא עומדת בהסכמים שלנו, הרי אביחי עוד לא בן 40. זה היה הרגע שבו האחיות שלי הבינו שאני לא מעודכנת. הן סיפרו לי שאביחי הומו, שחתונה כבר לא תהיה. כל מה שעבר לי בראש זה מין 'מה?!' גדול כזה. אביחי ואני קרובים בגיל וקשורים מאוד. תמיד הייתי בטוחה שהוא יתחתן ראשון, אני אחריו וזהו. הרי ככה העולם פועל, לא?

     

    "כשדיברנו, אביחי ואני, הייתה לי בראש המדריכה שלי מהמכינה. גיליתי עליה דבר גדול, אבל היא נשארה אותו אדם — וגם אביחי. הוא נשאר אותו אח גדול שאני אוהבת ומעריכה וקרובה אליו כל כך. ברור שהיו גם בלבול מסוים ותחושת חוסר ודאות. הרגשתי קצת כאילו ניערו מולי את אחד מכדורי הזכוכית האלה, שמלאים בפתיתי שלג. הבנתי שכרגע כל מה שאני רואה זו מערבולת לבנה וחסרת משמעות, אבל שעם הזמן התמונה תתבהר לי ויהיה לי קל יותר.

     

    "אביחי אמנם הסתיר ממני את הדבר הגדול הזה במשך יותר משלוש שנים, אבל לא היה בי כעס כלפיו. כשאתה שומר סוד גדול ומפחיד כל כך, אתה לא יכול לסמוך על אף אחד, אפילו לא על האנשים הכי קרובים. שמחתי שהגענו למקום בקשר שבו הוא יכול לסמוך עליי כדי לחלוק את זה איתי. אני לא מרגישה שהיציאה שלו מהארון שינתה משהו בתפיסה הדתית שלי. להפך, התגובות השליליות הן שגרמו לי להרהורים. לשמוע רב קורא לאח שלי סוטה? ברור לי שזה מגיע ממקום של בורות. הרי אם הם היו יושבים לשנייה לדבר עם אביחי, הם לא היו מעזים לומר עליו מילה רעה.

     

    "בהרבה מובנים התהליך שעברתי בזכות אביחי שינה את התפיסה שלי על העולם. פתאום הייתי חייבת לשבת עם עצמי ולחשוב שוב על כל מה שהכרתי. היה לי סט מסוים של ערכים בראש: היה לי ברור מה זה 'הומו', מה זה 'שמאלני', מה זה 'ימני קיצוני'. היציאה של אביחי מהארון שינתה את זה. למדתי להיות יותר ביקורתית כלפי מה שאני מקבלת כמובן מאליו, אבל גם לשפוט פחות, להיות יותר פתוחה, יותר מכילה".

     

    לא הצלחתי לדבר איתו

     

    א', מאזור הדרום, על אחיו ש', מירושלים

     

    "תמיד הייתי מאוד קרוב לאחותי ש'. אפשר לומר ששידרנו על אותו גל. אנחנו הצעירים בבית ותמיד היינו קשורים מאוד. אני לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא יצא מולי מהארון, אני אפילו לא בטוח שהוא סיפר לי ישירות. אני חושב שההורים סיפרו לי. הייתי בכיתה ה', ידעתי שיש לי אחות לסבית וזה פשוט לא שינה לי יותר מדי. אנחנו מגיעים מיישוב דתי קטן ונכון שזה לא נתפס בצורה חיובית במיוחד, אבל אני לא זוכר תגובות רעות במיוחד. פשוט חיינו.

     

     "היציאה השנייה מהארון קרתה בצורה דומה. המידע לא הגיע אליי דרך ש' עצמו, אלא דרך ההורים שלי. הם הסבירו לי שהוא טרנסג'נדר. זה כבר היה פחות קל בשבילי. לפני שהוא התחיל לקחת הורמונים, ש' סיפר לנו שזה עומד לקרות ופשוט לא הצלחתי להבין את זה. פתאום הייתי צריך לפנות אליו בלשון זכר וזה היה לי קשה. אני זוכר שמיעטנו לדבר באותה תקופה כי פשוט לא הצלחתי לדבר איתו. כשהייתי חייב לדבר איתו, הייתי מתאמץ לא להשתמש באף לשון, לא זכר ולא נקבה. נניח, כשהיינו יושבים לאכול ארוחת ערב, הייתי פשוט שואל: 'אפשר את המלח?'

     

    "לקח לי הרבה זמן להתרגל למצב החדש, אבל בדבר אחד תמיד הייתי מאוד בטוח: לא משנה מה, אחות, אח — זה לא באמת חשוב. אנחנו משפחה. יתר האחים הגיבו בכל מיני צורות. הכי קיצוני היה אחד האחים, שהוא קצת יותר דתי מהשאר. כש־ש' היה מגיע להורים בשבתות, הוא ואשתו לא היו מגיעים. זה כאב לי, אבל לא שפטתי אותו, כי גם לי לא היה קל.

     

    "אני זוכר שיום שישי אחד, ש' הגיע הביתה וישב איתי במטבח. כבר גדל לו זקן, ואני זוכר שחשבתי לעצמי כמה מגוחך יהיה לפנות אליו בלשון נקבה. שאלתי אותו בטבעיות, 'איך אתה מרגיש?' זו הייתה הפעם הראשונה שבה זה יצא ממני בצורה אגבית, ולא הרגשתי שזה מוזר. זה פשוט היה אח שלי ופשוט שאלתי אותו מה נשמע. מאז אותו היום אפשר לומר שחזרנו לקִרבה של פעם. היום גם יתר האחים נמצאים איתו בקשר טוב יותר, ואפילו אחי הגדול כבר צוחק איתו בשבתות המשותפות. דברים הולכים ומשתפרים".

     

    להסתכל קודם על הבן אדם

    נריה בוקובזה, 16 , שהם על אחיו, דניאל בוקובזה, 24 , ירושלים

     

    "דניאל לא סיפר לי שהוא הומו, אבל שמתי לב שמשהו בו שונה. הייתי אז בן 13 והוא היה בן 21. ההתנהגות שלו הייתה מפוחדת, כאילו הוא הולך תמיד על קצות האצבעות, נזהר כל הזמן. הרגשתי שהוא מסתיר משהו, שהוא מנסה להתנהג בצורה שקלטתי שהיא מזויפת, לא כמו עצמו.

     

    "ואז, יום אחד, מצאתי התכתבות שלו בפייסבוק עם חבר, שבה הוא יוצא מולו מהארון. לא הרבה זמן אחר כך יצאנו יחד לריצה, ותוך כדי פשוט שאלתי אותו בצורה הכי ישירה שאפשר, 'דניאל, אתה הומו?' הוא אמר, 'לא, מה פתאום. למה אתה חושב?' סיפרתי לו על ההתכתבויות שמצאתי והפרצוף שלו פשוט התאבן. הוא היה לבן לגמרי. שאלתי אותו שוב, 'כן או לא?' הוא לא באמת היה יכול להכחיש ואמר לי שכן. קודם כל חיבקתי אותו. רציתי שיידע שזה בסדר, שאני אוהב אותו, שהוא אח שלי ושזה לא משנה כלום. אמרתי לו שחבל שהוא לא סיפר לי לפני כן.

     

    "יתר האחים קיבלו אותו בצורה פחות מיידית וישירה. לאחותי הגדולה זה היה מאוד מוזר, ואחינו היה צריך להוכיח לעצמו כל הזמן שזה בסדר, אז הוא לא הפסיק לדבר על הנושא, כאילו כדי להרגיע את עצמו. אבל אני הייתי עם דניאל מהרגע הראשון.

     

    "הייתי דתי, אבל לא חשבתי שאני צריך לשנוא את אחי בגלל משהו שכתוב איפשהו. זה לא שינה לי כלום. עם הזמן הנושא הפך להיות יותר ויותר מדובר בישיבה שלמדתי בה. המילה 'הומו' תמיד הגיעה עם מטען כזה, של המון שנאה, וזה התחיל יותר ויותר להפריע לי. הרגשתי שבכל פעם שהם אומרים את המילה הזו בכזה גועל — הם לא אומרים 'הומו', הם אומרים 'דניאל'. הם מדברים על אח שלי. הרגשתי שאני צריך להילחם בשבילו, ובכל פעם שהרגשתי שפוגעים באח שלי, אמרתי מה דעתי, הגנתי עליו. לא הבנתי למה לי הדברים האלה כל כך ברורים, וכל השאר כל כך אפופים שנאה ובורות. אפשר לומר שזה היה הסדק הראשון שלי באמונה.

     

    "במצעד הגאווה שעבר חוויתי חוויה שטילטלה לגמרי את כל התפיסה הדתית שלי. כששמעתי על מה שישי שליסל עשה, הרגשתי סלידה איומה מהדת, מכל דת. אני זוכר שחשבתי שהבסיס של המעשה שלו הגיע מתוך תפיסה דתית ושאם הוא לא היה מחזיק בה, הוא לא היה רוצח את הילדה הזו ומנסה לרצוח אחרים. האירוע הזה גרם לי לחזור בשאלה. הוא גרם לי לשנוא את הדת. אני יודע שיש בה דברים טובים, אבל המחשבה שמישהו רצה לרצוח את אחי בשמה פשוט לא נתנה לי מנוחה. דניאל הוא אחד האנשים הכי קרובים אליי ואחד החברים הכי טובים שלי. אנחנו מדברים כמעט כל יום, על הכל. הוא לימד אותי קודם כל להסתכל על הבן אדם ואחר כך על הטייטל. זה שיעור שאני משתדל לקחת איתי לכל מקום"•

     

     

     


    פרסום ראשון: 22.03.17 , 12:05
    yed660100