ב־5 בנובמבר 1992 לירון לבו קיבל שיחת טלפון שהוא לא ישכח לעולם. לבו הרים את השפורפרת ובצד השני היו חברים מהיחידה הקודמת שבה שירת, סיירת מטכ"ל. הם סיפרו לו חדשות איומות: שניים מחבריו לצוות ביחידה נהרגו מאש כוחותינו במהלך תרגיל, יחד עם עוד שלושה חיילים נוספים באירוע שזכה מאז לכינוי "אסון צאלים".
"זרקתי את השפורפרת ושברתי את הטלפון, רצתי בכל הכוח לכביש עד שנגמרו לי הכוחות, התיישבתי ובכיתי כמו תינוק, כמו שלא בכיתי אף פעם", הוא מספר. "אלו אנשים שהיו איתי שנה בצוות בסיירת, וסליחה על הקלישאה — נוצרה בינינו קרבה גדולה וחברות אמיתית. חלק גדול מהאנשים ביחידות האלה הם אנשים יוצאי דופן, אנשים שלא ראיתי בשום מקום אחר בצבא. כשבאתי ללוויות שלהם, התחקירים על האסון עוד לא פורסמו, אבל לא התעסקתי בזה. מבחינתי, מתו לי חברים ואנשים שאהבתי ובזה זה נגמר. כשנהרגים אנשים מאש כוחותינו ברור שזאת פאשלה, לא שום דבר אחר. השאלות מיותרות. מאז, האסון נקבר ונאטם מבחינתי".
ביקרת מאז את המשפחות השכולות?
"לא. כנראה הדחקתי, פחדתי לחטט בפצעים. הכאב שלי הוא כלום לעומת הכאב שלהם, אבל לא משנה כמה זמן עבר מאז, הפצע הוא פצע והכאב הוא כאב".
רק כעבור 23 שנים חזר לבו להתעסק בכאב הנעול הזה, שמלווה אותו בדממה מאז. דווקא בלוס־אנג'לס, באחת מנסיעותיו לחו"ל כשחקן קולנוע, פגש לבו באחת המסיבות בלוחם ששירת איתו בסיירת, ונמנה עם הכוח ששיגר בשוגג ארטילריה לעבר החיילים שמתו. "שנינו נראינו מוכרים זה לזה", אומר לבו, "עד שהבנו מאיפה אנחנו מכירים. הוא סיפר לי הכל בפרטי פרטים. הייתי המום. כשחזרתי לדירה, בצירוף מקרים מדהים, חיכתה לי חבילה מההורים, ובה הספר של עמרי אסנהיים על אסון צאלים. אחרי 20 שנה חזרתי שוב לאסון הזה".
"לא השאירה אותי אדיש". לבו ופורטמן
פוסט טראומה?
"לא בא לי להגדיר את זה בכלל. זה גם יישמע פתטי. אנשים נהרגו ואני צריך להתעסק בהגדרות. כשחזרתי לארץ נפגשתי בהלוויה של חבר עם אנשים מהסיירת שלא ראיתי הרבה שנים. אחר כך נפגשתי גם עם המשפחות של החברים שנהרגו והרגשות והזיכרונות חזרו בעוצמה".
ויש בכלל מסקנות מאסונות כאלה, או שעדיף באמת להדחיק הכל?
"יש רגעים שהאלתור והריצה קדימה בצבא יכולים להוליד אסון או גבורה. המרווח ביניהם לפעמים קטן. החייל הפשוט לא שואל אם לצאת למשימה או לא. נהרגים פה אנשים על ימין ושמאל. תקרא לזה סכסוך, כיבוש, איך שתרצה. מה שפוי בכל קונסטלציה שקשורה במלחמה? מה שפוי באנשים שלוקחים נשק ויורים זה בזה או זורקים פצצות זה על זה?"
טרק במקום השקה
כולם ניבאו ללבו, 45, קריירה מזהירה. כישרון גדול, לוק לוהט, ורומנים מעניינים כולל עם אחת, נטלי פורטמן — היה נראה שיש לו את כל הקלפים המנצחים. הוא תפס את תשומת הלב הציבורית עם תפקידו המצוין ב"כיפור". הסרט זכה להצלחה מסחרית מפתיעה והופעתו המרשימה של לבו גררה התעניינות תקשורתית, הצעות לשלל תפקידים נוספים ואפילו קמפיין דוגמנות. היה נראה שזה רגע הפריצה, אבל למרות תפקידים פה ושם בטלוויזיה, נוכחות קבועה בסרטים של גיתאי, וכמה תפקידים בסרטים זרים, לבו לא מימש את ההבטחה שכולם הצמידו לו.
והיה גם את העניין ההוא: הרומן עם זוכת האוסקר נטלי פורטמן. "פגשתי אותה כשעזרתי לעמוס גיתאי בעבודה על הסרט 'אזור חופשי'", הוא מספר. "עמוס ביקש ממני להכין סצנת אימפרוביזציה עם נטלי, ששיחקה בסרט. למחרת באתי ליום הצילומים ושם הכרנו מקרוב. בדרך הביתה אמרתי לתומר רוסו, ששיחק בסרט, שאני מרגיש משהו כלפיה, ושנטלי לא השאירה אותי אדיש. תומר הסתכל עליי ספק בצחוק.
"התקשרתי לחנה לסלאו, ששיחקה לצד נטלי, כדי לבקש את המספר שלה, והיא סיפרה לי בהתלהבות שבדיוק באותו זמן נטלי ביקשה ממנה את המספר שלי. זאת הייתה אהבה יפה שנמשכה חצי שנה והסתיימה באופן טבעי ונעים. בתקופה ההיא, בביקורת הדרכונים בנתב"ג, הבודקים היו החברים הכי טובים שלי, והתעניינו 'מה שלום נטלי?' לפני שהיא נסעה לשחק ב'ברבור שחור' (הסרט שעל הסט שלו פגשה את בעלה, י"ב), עוד שוחחנו בטלפון מדי פעם. עכשיו הקשר בינינו מזערי".
לא קל לפענח אותו. ככל שהשיחה מתקדמת, השכבות מתקלפות, אבל החידה נשארת.
לבו מעדיף טרק של יומיים או סשן כתיבה על פני פפרצי ואודישן. הוא ממלא מחברות בזיכרונות וחוויות, גם באותו אסון מהשירות. יום אחד הוא מקווה לממש את התוכן, אולי אפילו לכדי סדרה או ספר. "באחד משיעורי המשחק בסטודיו של לי שטרסברג, אמרו לנו שאם לא נחווה את הפרידה הרגשית והאהבה המטלטלת, לא נוכל לבטא את עצמנו נכון על המסך. עומס החוויות והזיכרונות שלי מספיקים לי לחמישים אלף ספרים".
מהפגישה שלנו במרכז תל־אביב לבו המשיך לרמת החייל. ברגל כמובן. עניין של לא מעט קילומטרים. "אני אוהב ללכת", הוא אומר. "כשאתה לבד עם עצמך בניווטים, ימים ולילות, זאת מעין ויפסאנה, מדיטציה. זה מרומם את הרוח. הליכה לבד שלושה ימים בוואדיות עושה לי טוב, יש לי כבר מצפן בראש: תעיר אותי באמצע הלילה בכל מקום בעולם ואני אגיד לך איפה הצפון והדרום. אני לומד צירים בעל פה והולך אותם לבד בלי פלאפון, רק אני והמחשבות".
ואם יתקשרו אליך מהסוכנות באל־איי להגיד לך שסקורסזה מחפש אותך ולא תהיה זמין?
"מהיכרות עם ספילברג, דניאל קרייג ונטלי פורטמן, הדבר שהכי ישמח את האנשים האלה הוא לשמוע שאני עכשיו במסע במדבר".
אתה מצטער שלא הפכת לכוכב גדול כמו שניבאו לך?
"לא. טוב לי ככה. במקצוע שלי פעם אתה למעלה ופעם פחות. היו לי תפקידים טובים ואני בטוח שעוד יהיו לי".
"עמוס מקשיב לי"
בימים אלו לבו חוזר עם תפקיד בסרט "נמל הבית" של ארז תדמור, שעוסק במרד העובדים בנמל אשדוד בכיכובם של שמיל בן־ארי, יורם חטב, לירון בן־שלוש ואנה דוברוביצקי. בסרט, שעולה בסוף השבוע הזה, לבו משחק פועל תלוש מהמציאות, שיכור רוב הזמן. "בצעירותי עבדתי בנמל חיפה", הוא מספר. "עבדתי במסגרות ובדקתי קונטיינרים ודרך העבודות האלה יצא לי להכיר המון אנשים ממעמד הפועלים".
היית גם שיכור במציאות?
"אני שותה לפעמים, לא יותר. איך אפשר לטפס על צוק ולשתות אלכוהול?"
אבל הסתובבת עם טיפוסים די שנויים במחלוקת שאלכוהול היה חלק מהיומיום שלהם.
"שמוליק קראוס הוא סוג של דוד שלי. אחיו יגאל ז"ל היה נשוי לג'ודי, אחות של אבא שלי. כשהגעתי לעיר הגדולה היינו בקשר עד שהוא הלך לעולמו, מאוד אהבתי אותו. הכרתי את שמוליק במצבים קשים. שמעתי את כל הביקורות עליו — שהוא היה מניאק, וחרא של בנאדם עם הרס עצמי. אני הכרתי אותו כשכל הסיפורים היו נחלת העבר, כשהוא כבר ישב בכיסא גלגלים. הייתי יושב איתו ומחלק לו את הכדורים והתרופות. זאת אזהרה למה שהאלכוהול מעולל".
הוא הכיר לך אנשים כשהגעת לתל־אביב?
"כשהגעתי העירה בתחילת שנות ה־90, הייתה תערוכה של אורי ליפשיץ בנווה צדק. המשכנו ואספנו את עמוס לביא. מתישהו שמוליק נעלם. סגרו את התערוכה ומצאתי את עצמי יושב עם עמוס כשלכל אחד כוס ערק. הוא שתה את הערק ושבר את הכוס. חשבתי שככה עושים בעיר וגם אני שברתי את הכוס".
לבו אמנם בילה חודש בבית הספר למשחק ניסן נתיב בצעירותו, אבל הקריירה שלו שזורה בעמוס גיתאי והוא גם חב לו לא מעט מניסיונו המקצועי. לבו צילם שמונה סרטים עם גיתאי, ארוכים וקצרים, ביניהם "כיפור" כמובן, ו"קדמה". "שאלתי יום אחד את הצלם כריסטיאן ברגר, גאון צילום שזכה באוסקר, 'איך אתה מסתדר עם גיתאי?' והוא אמר: 'הוא משוגע, אבל עושה דברים מדהימים ומעניינים'", אומר לבו. "הוא מוערך על ידי הרבה אנשים בתחום. הוא מסוגל לבקש דברים שיעצבנו אותך, אבל מתחת לזה יש הרבה כישרון. הוא לא בנאדם שקל לעבוד איתו, אבל אני לא תמיד מחפש את הפשטות באנשים. עמוס מקשיב לי, ונותן לי להיות מעורב מה שיותר בסרט".
איפה תהיה בעוד עשר שנים?
"יש לי סוכנות בהוליווד שיש בה הרבה שחקנים מובילים, והיא מציעה לי תפקידים. היום אני מחפש דברים שמעניינים אותי — בארץ ובחו"ל. מה שלא מעניין, לא אגע בו. הצלחה באה והולכת כל הזמן, כמו גלים, אבל בינתיים בהחלט טוב לי".
בגיל 45, לבו, גרוש מנישואים קצרים עם השחקנית ליאת גליק, מודה שהוא "מקווה מאוד להיות נשוי ואולי גם אבא".
אולי התרגלת להיות זאב בודד?
"אני לא חושב שאני כזה זאב בודד. אני גם יודע לבלות טוב מאוד. רוב חבריי נשואים כמובן עם שלושה וארבעה ילדים. גם האחים הצעירים שלי כבר עם ילדים. בליאת הייתי מאוהב, אבל התחתנתי בגלל שהיא רצתה ולאו דווקא בגלל שהחלטתי שאני רוצה להתחתן ולהקים משפחה. עשיתי הרבה דברים בחיים ועכשיו מדגדג לי להקים משפחה ולתת מעצמי". •
הסרט "נמל הבית" עולה הערב למסכי הקולנוע
