yed300250
הכי מטוקבקות
    לא מבין למה מירי רגב מתגאה בכך שלא קראה את צ'כוב. רוני סומק
    24 שעות • 22.03.2017
    כבר לא מגמגם
    רוני סומק סבל בילדותו מגמגום כבד. עכשיו הוא חוזר לפצע הכואב ההוא, לימים שבהם היה אילם מתוך בושה ומסביר איך כל זה קשור לעובדה שהפך למשורר. וכן, בכל מה שנוגע לפוליטיקה, לחברו הטוב יאיר לפיד, למירי רגב ולמנהיגים שמפקירים את העניים — הוא מדבר חופשי ללא מעצורים
    אלעד זרט

    בגיל תשע תפס את המשורר רוני סומק גמגום לא מוסבר שלא הירפה. סומק, שפחד להיות מושא לעלבון בעיני חבריו, הפך עד מהרה לאילם, כשרק בלילות הוא מנסה עם עצמו לטפל בגמגום; בודק מילים והגהות, שומע צליל כל אות שנמתחת, חוזר שוב ושוב על הטעם. מלאכת שפה שנתקעה בקצה השפתיים, והנה הוא נפל קורבן ואינו יודע למה.

     

    "הייתי כמו ש.ג. שישב על רחבת השפתיים ומנע ממילים להתרסק באוויר הפתוח", הוא נזכר. "הפה שלי היה כמו מחסן, ובתוכו, על מדפים דמיוניים, נחו אותיות, מילים, משפטים ובעיקר צעקות. זה היה בתקופה שלא היו בה קלינאי תקשורת או פורום מגמגמים באינטרנט. הגמגום היה סוג של אות קין. לא על המצח אלא על השפתיים".

     

    מתי זה נפתר?

     

    "כעבור שנה בערך. לא תאמין, אבל דווקא מפגש עם מגמגמים ריפא אותי. יום אחד הגיע רופא אמריקאי שהתמחה בגמגום. הרופא שלי מקופת החולים קרא לו ברצינות רבה 'בר־כוכבא של הדיבור'. הוזמנתי לקופת חולים זמנהוף, שהייתה אז המרכז הרפואי הגדול של תל־אביב, ושם בחדר ההמתנה ראיתי עוד חברים ממסדר אבירי המילה השבורה. המפגש איתם היה טראומטי לגמרי, וכשנכנסתי עם הורי לחדר הרופא התחלתי לדבר כאילו שמעולם לא גימגמתי. אבי ואמי היו בהלם. הייתה התפרצות של שמחה והייתה גם מעט מבוכה על ש'ביזבזנו' את זמנו של הדוקטור בבעיה שלפתע לא הייתה".

     

    אגו של שחקן כדורסל

    אל הגמגום הזה חוזר סומק 55 שנים אחרי שתקף אותו, עם ספרו החדש "נקמת הילד המגמגם" (הוצאת זמורה־ביתן), המאגד מבחר שירים מוכרים שלו ובנוסף 41 שירים חדשים. זה לא שסומק נוקם במישהו שהתאכזר לו או השפיל אותו, אלא שזו נקמה פרטית על שנים שבהן נמנע מלדבר בפומבי. בין אם בטקס בר־המצווה או בבית הספר, סומק גזר על עצמו שתיקה נזירית, מפחד שהגמגום יכה שנית, ישתק את העצמות ויביך אותו.

     

    "אחד המטפלים הסמויים הכי טובים שהיו לי בהמשך היה מולי שפירא מגלי צה"ל. בגיל 28 הוא הזמין אותי להגיש את התוכנית 'ציפורי לילה'. אמרתי לו שהייתי ילד מגמגם ושאני פוחד שהגמגום יחזור בשידור חי. הוא חייך ואמר שמבחינתו אין בעיה להגיש תוכנית במילים חתוכות".

     

    אתה חושב שהשתיקה שכפית על עצמך אז היא אולי הסיבה העיקרית שהפכת למשורר?

     

    "אולי. שש שנים מאוחר יותר כתבתי את השיר הראשון שלי. זה היה פתק שרציתי להעביר לבחורה שישבה כמה שורות לפני באותה כיתה. כשקראתי את הפתק, רגע לפני ההעברה, ראיתי שכתבתי וידוי אהבה. נבהלתי וקרעתי את הפתק. האגו שלי באותם ימים היה אגו של שחקן כדורסל באחת מקבוצות הנערים של מכבי תל־אביב ולא אגו של משורר. ממרחק השנים אני שמח שהתחלתי את הרומן שלי עם השירה עם שיר אהבה ולא עם פצע".

     

    סומק נולד בבגדד ועלה ארצה עם משפחתו ב־1953 למעברה על גבול חולון ובת־ים, שם התחנך. הוא מתגאה בהיותו "משורר עיראקי", כלומר כזה שמעולם לא התנתק ממורשתו. "אני לא מחפש שורשים כיוון שאף פעם לא איבדתי אותם. לפני שלוש שנים נבחרתי לאחד מ־15 המשוררים העיראקים הטובים והמשפיעים ביותר. פתאום הייתי ברשימה עם משוררים כמו סרגון בולוס וסאדי יוסוף, שהם חלק מאבות המזון שלי. אמרתי לבוחרים שאני אמנם יליד בגדד אבל מגיל שנה וחצי אני לא שם. הם אמרו שלא משנה היכן אני גר ולא משנה אם אני כותב אפילו על מרילין מונרו, העיקר שבכתיבה שלי יש ערבסקות של משורר שמבין מהו סלסול אמיתי. לכן גם הופיע קובץ שירים שלי בקהיר, ואני גאה בהצלחת הספרים המשותפים שיצאו בפריז עם משוררים עיראקים גולים".

     

    כשאתה מסתכל על המצב במדינה התנחלויות, טראמפ, נתניהו, התאגיד, איומי בחירות אלו דברים שמניעים את השירה שלך?

     

    "בתור אחד שצעד ב־1972 בהפגנה של הפנתרים השחורים אני מתבייש במדינה שבה עובר קו העוני מעל ראשם של חצי מיליון ילדים רעבים. כל פרוסת לחם הנחסכת מפיהם תהפוך לנשיכה בצוואר החברה השבעה. כל דקה שבה לא יושבים ליד שולחן המשא ומתן תהפוך לעוד כתם דם על חולצת האינתיפאדה הבאה. את רוב המנהיגים כאן הייתי שולח לאופטיקאי שיפקח להם את העיניים. העיוורון החברתי ביחס לעניי הארץ והעיוורון הפוליטי ביחס לאפשרויות השלום הוא האספלט הסולל את הדרך לחורבן".

     

    ראש הממשלה לפיד

    רוני סומק לא מסתיר את הדעות הפוליטיות שלו. "במייסדים של 'יש עתיד' אני במקום השני", הוא אומר. "ברגע שזה התפרסם, כולם היו בטוחים שאני הולך להצטרף לפוליטיקה. התשובה שלי הייתה שפוליטיקאי צריך להיות עם רגליים על הקרקע, ואני שומר לעצמי את זכות הריחוף. חודש לפני שיאיר נכנס לפוליטיקה הוא ענה לשאלה של עיתונאי שהוא רואה אותי שר התרבות.

     

    יאיר לפיד יכול להנהיג לדעתך את המדינה?

     

    "יאיר נולד בחדר הלידה של המנהיגים. בנאדם שבספרייה שלו יש ספרים של ויסלבה שימבורסקה, על הקיר שלו תלויה תמונה של מוחמד עלי, והראש שלו מלא ברעיונות מצוינים – זה האיש שאני רוצה שיהיה המנהיג שלי. גם אם אני לא מסכים עם כל הדברים שהוא אומר, אני חושב שהקטר שבו יכול למשוך כל כך הרבה קרונות; של בעיות פנים ובעיות חינוך וביטחון. אני לא אומר את זה רק על רקע השממה הפוליטית שיש. יאיר הוא לא ברירת מחדל, הוא האיש שנולד להיות המנהיג שלי. הוא זריקת הפניצילין שהמדינה החולה הזאת צריכה".

     

    אז אתה ודאי שמח על הסקרים שמנבאים לו את רוב המנדטים בבחירות הבאות.

     

    "מה זה שמח, אני מוחא כפיים שעוד אנשים יבואו. תראה, עד יאיר אני הצבעתי בעד ויקטור תייר, הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים. הצבעתי רק בעד תנועות שלא היה להן שום סיכוי להיכנס לכנסת. יאיר זה כמעט המפלגה הראשונה שהצבעתי לה שנכנסה לכנסת. אני מאמין ומרגיש שהאדם הזה יכול להפוך את החיים שלנו להרבה יותר טובים. אני מכיר את יאיר אישית יותר משלושים שנה, מדובר בבנאדם שאני יכול להעיד בשבועה על כל דבר שהוא מאמין בו. אם הוא ייבחר אני לא אתפור חליפה, אבל אני בהחלט אבוא לטקס ההשבעה בג'ינס ובחולצת טריקו לחבק את ראש הממשלה הבא".

     

    אתה חבר במועצה של הקרן החדשה לישראל, שבין היתר תומכת בארגונים כמו "שוברים שתיקה" שיאיר לפיד מנהל נגדם מלחמת חורמה.

     

    "אני מאלה שעודדו את הקרן החדשה לתמוך בדברים שקורים בפריפריה. קראתי שירים בפסטיבל פיוט בירוחם שהם תמכו בו. כשמצאתי את עצמי ברשימת השתולים אז מאוד שמחתי שהאדם הראשון שצעק נגד הרשימה היה בני בגין. אגב, הרבה לפני אחרים שצעקו. אין לי בעיה ללכת על דברים שאני מאמין בהם עד הסוף. ידעתי שאני אשלם מחיר. התיזה שלי היא שאם אתה נמצא במקום ואתה מאמין בשבעים אחוזים מהדברים שלו והם קרובים אליך, אז זה מספיק. אותו דבר לגבי יאיר, יש לי ויכוחים כל הזמן גם עם אנשים שלא תומכים בו".

     

    אתה שותף לביקורת על מירי רגב?

     

    "מירי רגב מתגאה בכך שלא קראה את צ'כוב. אותו צ'כוב אמר פעם ש'אם תולים אקדח במערכה הראשונה — בשלישית יורים בו'. רגב לא מחכה למערכה השלישית. היא יורה כבר במערכה הראשונה, וכך אפילו לכמה דברים מדויקים שלה יש, לדעתי, ריח של אבק שריפה, וחבל".

     

    הזכרת כדורגל, ובכמה שירים שלך אתה מזמין שחקני כדורגל כמו פרנץ פושקאש ההונגרי או מסי, שלו אתה מקדיש סונטה.

     

    "השחקנים האלה מכדררים לי כדורים לא רק על מגרש הכדורגל, אלא גם בראש. פרנץ פושקאש ההונגרי היה אחד מגיבורי הילדות שלי בזכות עולה חדש מהונגריה שהקים קבוצת כדורגל לילדי השכונה התל־אביבית שאליה הגענו אחרי ימי המעברה. מגרש הכדורגל היה קרוב לבית הכנסת, ופושקאש בעיני היה סגנו של אלוהים. והסונטה על מסי היא רצון תת־מודע לכתוב לא רק על דף לבן או על נייר זכוכית, אלא גם על הקסמים המתרחשים בדשא ירוק".

     

    הספר מסתיים בכמה שירי אהבה שאתה כותב למשוררים, בהם ליונה וולך שהייתה בזוגיות איתך תקופה מסוימת.

     

    "השיר הוא זיכרון של לילה אחד בו היא הציעה שנכתוב יחד את המנון בית הזונות של פאני היל. יונה וולך היא לא פחות מלהבה. בעברית המילה 'להבה' מתחרזת עם המלה 'אהבה'. אני בר מזל שהייתי ברווח שבין שתי המלים האלה. את כל היתר כתבתי בשירים".

     

    נקמת הילד המגמגם

     

    הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי

     

    בַּפֶּה,

     

    לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת

     

    מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת

     

    בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.

     

    חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת

     

    בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,

     

    לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת

     

    צַעֲצוּעֵי הָאָלֶף־בֵּית.

     

    הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת, שֶׁגַּם משֶׁה

     

    גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.

     

    הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה

     

    לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה

     

    כְּדֵי לְהַבְעִיר לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,

     

    אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ. 

     


    פרסום ראשון: 22.03.17 , 21:51
    yed660100