על מה הרעש?
כל מי שמכיר את אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי שהואשם השבוע בכך שזרק לזירת הפיגוע את שמה של גאולה אבן כאילו היה פצצת מצרר במטרה להביא לבחירות, לא יכול היה שלא לצחוק.
מדובר בחנון ירושלמי, שבאופן אישי ממש לא מתעניין בפוליטיקה ומעולם לא הפגין בעד או נגד שום דבר. היום הוא תל־אביבי שמגדל שתי ילדות, אחת מהן תינוקת שנולדה בעת המשבר. בנוסף, הוא נכה עם תעודת עיוור, לא נוהג, ומתקשה מאוד לראות טלוויזיה – אלא אם הוא מתקרב אליה מרחק נגיעה מאפו.
מכריו יודעים שמדובר באדם לא גחמתי, שמתנהל באופן לוגי ושקול. מהר מאוד הבין קובלנץ שהדרך היחידה לצלוח את אירוע התאגיד היא בניהול ענייני וקר. ביסודו הוא פקיד גאה, שונא סיכונים ומתמחה בביורוקרטיה ממשלתית, ופקידי השירות הציבורי – ממשרדי האוצר, המשפטים, התקשורת והחינוך – מסתדרים איתו מצוין.
שאלתי מישהו שמכיר את קובלנץ אם לא ייתכן שההאשמות של כחלון נכונות, ומנכ"ל התאגיד החריף את המשבר במטרה להקדים את הבחירות, מה שלא יאפשר את ביטול חוק התאגיד.
שטויות, ענה אותו מכר. גאולה אבן חתומה בתאגיד עוד מנובמבר. היא סירבה עד כה להגיש את המהדורה המרכזית כי היא מטופלת בילדים קטנים, והמשמעות היא שתגיע הביתה כל יום בעשר בלילה. היא ביקשה משהו יותר מצומצם. בינתיים נבדקו מגישים אחרים עד שביום רביעי שעבר היא הודיעה שהיא מסכימה לקבל את התפקיד. מאחר שהשבוע התקיימו כבר הישיבות הראשונות ואבן הייתה אמורה להשתתף בהן, הודיעו על הצטרפותה. מה הם היו אמורים לעשות, להחביא אותה? איזו צורה הייתה לזה, מה היו אומרים אז.
טענת התזמון מגוחכת, אומר גורם אחר. מהו התזמון הנכון להודיע מי יוביל את המהדורה המרכזית – בערב השידור? אפשר לחשוב שמדובר כאן בשם מפתיע, שאמור לגרום לזעזוע כזה בקרב משפחת נתניהו. הרי אבן מגיעה מרשות השידור שעובדת אצל נתניהו. שם הציעו לה להגיש גם את היומן וגם את המהדורה המרכזית. אז מה הרעש? היא שידרה בערוץ הממלכתי כשגדעון סער היה פוליטיקאי פעיל וישב בממשלת נתניהו. היא העבירה את ליל הבחירות ב־2013. היום, כשסער לא שר ואפילו לא ח"כ, היא פסולה?
זה הזמן להזכיר: את אלדד קובלנץ מינתה ממשלה בראשות נתניהו. נכון ששר החינוך דאז, גדעון סער, היה השר הממונה, אבל ממשלת נתניהו מינתה אותו למנכ"ל הטלוויזיה החינוכית ומאוחר יותר למנכ"ל התאגיד.
בניגוד לפרסומים, קובלנץ אינו חבר של סער ואינו מחזיר לו עכשיו במינויה של אשתו. הטענות האלה הן חצופות, לאור הרקורד המרשים של אבן. קובלנץ הגיע לתפקיד דרך ועדת איתור בראשות מנכ"ל משרד החינוך דאז שמשון שושני, ולפי גורמים שונים הוא היה בכמה דרגות מעל המועמדים האחרים. כך שלא מדובר פה לא במינוי פוליטי ולא במינוי של מקורב, אלא במינוי של אדם שעשה עבודה טובה בטלוויזיה החינוכית. כל כך טובה, שבנט אפילו האריך לו את הקדנציה.
אין דרך אחרת לומר את זה: מדובר ברדיפה אישית. האיש שמייבב כל הזמן שרודפים את אשתו – רודף אישה של מישהו שלא בא לו טוב מבחינה פוליטית. הוא רוצה שמינוי ראוי ביותר יבוטל רק מפני שמדובר במי שעשוי להיות יריבו וגם זה לא ודאי.
וישנה אשת ראש הממשלה. בואו לא נזלזל ביצריה, בקנאותיה, בצרות עינה. גדול סיוטיה של הגברת זה לראות את ביתה ברחוב בלפור מאוכלס בראש ממשלה שלצידו אישה צעירה ויפה, שאמנם אינה פסיכולוגית בשירות הציבורי, אבל בנתה לעצמה קריירה לא פחות מרשימה. הופעתה של אבן כל ערב על המסך היא תזכורת צורבת. אגב, אבן היא לא האישה הראשונה שהגברת עשתה הכל כדי להדיר את נוכחותה מעיני בעלה. הסיבה המרכזית, אם לא היחידה, שבגללה איילת שקד איבדה את משרתה בלשכת נתניהו, שמעולם לא הוזמנה לטוס עם פמליית ראש הממשלה ושעד היום לא הוזמנה כשרת המשפטים לפגישה אישית עם ראש הממשלה, היא שהיא ממש לא באה טוב לשרה נתניהו.
מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?
כשהתחילו השבוע הפרסומים על הדחתם של ראשי התאגיד, וגם השר כחלון התנער מהם ואמר שהם לא גיסיו, היה אולי מי שציפה שהם יניחו את המפתחות וילכו. אבל אנשים הקרובים לקובלנץ אומרים שהוא לא מתכוון ללכת בקלות. אחרי שעבר כל תפקיד אפשרי בתקשורת, התאגיד הוא שירת חייו. הוא הקים שם מאחז ולפטר אותו יהיה לא פשוט. לשם כך יצטרכו לחוקק חוק פרסונלי, מסוג החוקים שחבריו במשרד המשפטים ממש לא אוהבים.
ההתקפות עליו ועל התאגיד רק מחזקות אותו ואת יו"ר התאגיד, גיל עומר. לאנשים שטוענים שהוא חי בסרט, ושהכוחות שחברו נגדו הם חזקים, אומר קובלנץ שלפני שנתיים אף אחד לא האמין שהדבר העצום הזה יקום. שתוך חצי שנה הם יצליחו לגייס 700 עובדים, לרכוש נכס ששוויו 100 מיליון שקל ולהיות דקה אחת מהשקה של טלוויזיה, רדיו ותכנים דיגיטליים.
נכון. מצד שני, הוא לא מכיר את הגברת נתניהו.
זימון לאי–אמון
אז זהו, שאם רוצים להבין איך ולמה פרץ המשבר, צריך ללכת בעקבות האישה. גורמים בליכוד אומרים בוודאות רבה שכל הטירוף סביב התאגיד והאיום בבחירות התחיל באירוע פתיחת שבוע האופנה בתל־אביב, שבו שרה נתניהו ומירי רגב בילו ביחד זמן איכות, שעוד עלול לעלות למשק הישראלי מיליוני שקלים.
במפגש בין השתיים, טוענים אותם גורמים, חיממה רגב את הגברת נגד התאגיד ואמרה לה בלהט אותם דברים שהיא אומרת כל הזמן ("בשביל מה אתם צריכים שהתאגיד הזה יקום?") והפריחה עוד כל מיני איומים אסטרטגיים שהגברת התקשתה להכיל. רגב, ומי יודע, אולי גם סנדרה רינגלר וז'אן כהן, הספר האישי – שזו קבוצת ההתייחסות של אשת ראש הממשלה – הם אלה שקבעו את סדר היום של מדינת ישראל בשבועיים האחרונים.
מופרך? לא ממש. כשזוכרים שהגברת דרשה להשתתף בפגישה בארבע עיניים של ראש הממשלה עם ראש המוסד, וכשמאיר דגן דרש להוציאה מהחדר הוא לא הוזמן יותר, מבינים שבלה לה לנד שבו אנחנו נמצאים הכל יכול לקרות. גם העיתונאי עודד שחר לא הכחיש בראיון בגל"צ שהוא דיבר עם אשת ראש הממשלה בנושא התאגיד.
אלא שאם ערב הטיסה של בני הזוג לסין נראה היה שאנחנו קרובים מאוד לבחירות, הרי שבטיסה חזרה כבר נרשמה רגיעה. במהלך השבוע הבין נתניהו שאף אחד לא נוהר אחריו לקלפי, ושהמתנגדים החריפים ביותר למהלך שלו באים דווקא מהליכוד.
כי מאז אותה שבת, שבה ראתה מירי רגב כוכבים בצהרי היום ודהרה ביחד עם הנגבי ולוין אל בית ראש הממשלה להתייעצות, נמצאים רוב חברי סיעת הליכוד בקרב בלימה. השר ישראל כץ, שהוביל את הקו שלפיו על נושא תקשורתי לא מפרקים ממשלה, טען שראש הממשלה לא התייעץ עם אף אחד ושאם העניין יובא למוסדות הליכוד - הוא בטוח שרוב חברי הסיעה יהיו נגד חוק להקדמת הבחירות. לאט־לאט ובאין רואה התייצבו מאחוריו מרבית חברי הסיעה.
אבל הבעיה של נתניהו היא לא רק בליכוד. הגורם הכי חזק שמתנגד לבחירות הוא הסיעות החרדיות. חבריהן הבינו שאם הולכים לבחירות יש אפשרות שלפיד יהיה ראש הממשלה הבא, וגם אם לא – יהיה לו כל כך הרבה כוח, שנתניהו יצרף אותו לקואליציה ולא אותם. הם אמנם קשורים עם נתניהו בברית, אבל אם הוא ייקח אותם בכוח לבחירות ותהיה להם אפשרות להקים ממשלה חלופית בכנסת הזאת - הם לא יהססו. בדיוק כפי שאם זה יהיה לטובתו, נתניהו לא יחשוב פעמיים וישליך אותם לפח הכתום. זו הסיבה לכך שבתחילת השבוע התייצב דרעי ואמר שלהקדמת הבחירות יהיו השלכות כבדות משקל.
יו"ר האופוזיציה התעסק במהלך השבוע באפשרות של ממשלה חלופית. כבר במוצאי שבת, כשנודע דבר הפגישה ברחוב בלפור בין ראש הממשלה לפורום ההתייעצות שלו, יצר הרצוג קשר עם כחלון. הנושא שעל הפרק היה אי־אמון קונסטרוקטיבי, אותו חוק שדווקא לפיד, בנט וליברמן העבירו בממשלה הקודמת, שלפיו ניתן יהיה להחליף רק את ראש הממשלה באדם המוסכם על כולם וברוב של 61 ח"כים, מבלי לפזר את הכנסת.
הרצוג ראה במשבר שיצר נתניהו הזדמנות קלאסית לגבש ממשלה אלטרנטיבית כזאת. מי יעמוד בראשה – זה כבר פחות אכפת לו. לזכותו של הרצוג צריך להגיד שהוא לא עסוק באגו. כחלון בעיניו הוא אפשרות מצוינת, גם בגלל שאין לו פרטנזיות להיות ראש ממשלה וגם בגלל שהוא מקובל על רוב חברי הבית. הרצוג בטוח שאם נתניהו ישתגע וילחץ על הכפתור – זה יביא להדחתו.
הרעיון של ממשלה אלטרנטיבית, שנראה לרבים כהזוי, אינו כה מופרך. החוק החדש של אי־אמון קונסטרוקטיבי פועל על כל הממשלה. כלומר, לא רק ראש הממשלה מודח, אלא גם ממשלתו. אם תהיה רשימה של ממשלה אלטרנטיבית, שמרכיביה יסכמו ביניהם מראש את התפקידים ויניחו אותה במזכירות הכנסת – מספיק יהיה להצביע אי־אמון בנתניהו כדי להביא להחלפת הממשלה. היתרון בכך הוא שהרשימה הערבית המשותפת, למשל, תצטרך רק להצביע אי־אמון בראש הממשלה ולזוז הצידה. היא לא צריכה להיות חלק מהממשלה האלטרנטיבית או להצביע בעדה.
הממשלה החלופית תוכל להיות ממשלת מיעוט. יהיה לה אמנם קשה להעביר חקיקה, אבל היא תוכל להתקיים. יש תקציב עד לשנת 2019 ואי־אפשר יהיה להפיל אותה, כי לשם כך יהיה צריך להניח בכנסת שוב אי־אמון וממשלה אלטרנטיבית חדשה.
נראה מורכב? אולי. אבל לא בלתי אפשרי. אם נתניהו ירגיז בימים הקרובים יותר מדי אנשים או את האנשים הלא נכונים - זה מה שעלול לקרות לו.
ויש גם מספיק יועצים סביב נתניהו שיגידו לו שאם יפרק קואליציה עם כחלון בגלל אי־הסכמה ביניהם – לא יהיה לו גוש חוסם. אין לו גוש כזה בלי כחלון. ואם ילך לבחירות, הוא עוד ימצא את עצמו בלי גוש חוסם ועם גאולה אבן.
חוק הסירוס
כולנו נסחפנו אחר הצגת ההתחרפנות האחרונה של הזוג נתניהו. גלשנו להשערות פסיכולוגיסטיות, ניחשנו שהשערורייה היא הסחת דעת לחקירות נתניהו, תמכנו בשר כחלון אשר הציג עצמו כנלחם בעד התאגיד, ריחמנו על שרידי העובדים של רשות השידור שנזרקים לרחוב – והסחנו את דעתנו מהעיקר, המתרחש טיפה אחר טיפה, חתך אחר חתך, לנגד עינינו.
אבל הגיע הזמן לומר: חוק הפיקוח, הפשרה המתגבשת בין נתניהו לכחלון בתמיכת כל סיעות הקואליציה - הוא מפלצת גרועה בהרבה מרשות השידור בימיה הגרועים ביותר.
אסור להיגרר אחר השקרים המופצים מטעם שר התקשורת בפועל, צחי הנגבי, ומטעם זו המתקראת שרת התרבות והספורט, מירי רגב. אין דבר כזה בעולם החופשי. ברוב מדינות המערב אין בכלל שר תקשורת. יותר ויותר מדינות מעבירות את שרידי הפיקוח הממשלתי לגופים מקצועיים, א־פוליטיים. אפילו המנהיגים מבינים ששלטון דינו להתחלף ולא רוצים למצוא עצמם יום אחד בצד המדוכא.
האיחוד האירופי קבע שהמדינות החברות בו מחויבות להקים רשויות רגולציה עצמאיות, והוא מפקח שכך אכן קורה. בצרפת מועצת השידור העליונה אינה מונה אנשים בעלי זיקה פוליטית ואינה רשאית לאשר לוחות שידורים או למנוע שידור. במקרה הגרוע ביותר מותר לה לקנוס לאחר מעשה גוף אשר חרג מהכללים.
בבריטניה עובר הפיקוח לגוף רגולטורי עצמאי, שאינו חלק מהמערכת הממשלתית וחבריו ממונים בידי ועדת איתור. בגרמניה פועלת מערכת מסובכת של גופי פיקוח פדראליים ומדינתיים, שמאוישים בעיקר על ידי אנשי תרבות, אקדמיה, מסחר, דת וחברים בארגוני עובדים. גם בארצות־הברית אין שליטה ממשלתית בשידורים: התקציב קבוע בחוק, התחנות ברובן פרטיות, ואסור שאפילו שלושה מתוך חמשת חברי ההנהלה של רשות התקשורת הפדראלית יהיו בעלי זיקה למפלגת השלטון.
בקיצור, הפשרה המדומה, שמאפשרת לתינוק התאגיד להיוולד ב־1 במאי וגוזרת עליו מיד סירוס מוחלט ותמידי, בהסכמה, על ידי חוק הפיקוח - היא אחיזת עיניים.
חוק הפיקוח על השידור הציבורי הוא אסון. למרות השקרים הבוטים המשוגרים אלינו, אין בשום מדינה דמוקרטית דבר המתקרב אליו. אם יש דבר המצדיק הפלת ממשלה, מרי אזרחי והוצאת דרכון זר – זהו החוק הזה. הכינוי שדבק ביצור זה בעבר, "ברית־המועצות", חיוור מלתאר את הטמון בו. מדובר במערכת שתנציח את השלטון הקיים, את הפשיזציה הזוחלת לתוכנו, את סירוס הדמוקרטיה והפיכת כל מחשבה חופשית לבגידה.
מדובר בהכפפת כל ערוצי הטלוויזיה (הממלכתית, המסחרית והחינוכית) וכל תחנות הרדיו (הרשתות, גל"צ והרדיו האזורי) לגוף מפקח אחד שהוא חלק ממיניסטריון תקשורת ותעמולה. החוק יאפשר מינוי מועצה על ידי שר תקשורת, המלכת יו"ר מטעם השלטון אשר מפקח על השידור הציבורי ומאשר את לוח השידורים שלו, ובמקביל אחראי גם על השידור המסחרי.
לא, זו לא ברית־המועצות. זה גרוע מ־1984. אין לנתניהו מספיק בנידודים ולכחלון מספיק גיסים כדי למלא את כל תפקידי הפיקוח, הריגול, ההלשנה וההכתבה שייוולדו למפלצת הרגולטורית המתרחשת עלינו.
אם יעבור חוק הפיקוח, לעולם לא נדע יותר אמת מהי, עובדות מהן, ואפילו לא איך נראות ונשמעות התנגדות וחשיבה עצמאית. ענן סמיך של תעמולה, חנפנות ושקרים יכסה אותנו, וקשר עם המציאות יהיה לנו, כמו בימי מסך הברזל הקומוניסטי, רק מתחנות זרות (כל עוד החוק לא יאסור על קליטתן) ועיתונים זרים (כל עוד לא ייחסמו).
ואז גם פייסבוק ושאר הערוצים החברתיים באינטרנט, המתגבשים כביצה של רכילות, פוסט אמת ושטויות, לא יושיעו אותנו.
