yed300250
הכי מטוקבקות
    שרון בק
    24 שעות • 25.03.2017
    "ידעתי שמאיר ירים ידיים כשלא יוכל לשדר יותר"
    המיקרופון ושידורי הספורט הם אלו שהחזיקו את מאיר איינשטיין בחיים גם כשהכאבים האיומים היו כמעט בלתי אפשריים. כשנשאל אם ירצה לחיות עם צינור הנשמה ענה מיד: 'אין סיכוי בעולם שאני אשאר ואמצמץ". ואכן, הוא ניהל מאבק מעורר השתאות להמשיך לשדר: בני משפחתו וחבריו מספרים היום על הגבורה יוצאת הדופן שלו. אבל כשהדיבור ניטל ממנו והוא נאלץ לעזוב את הרדיו, כולם הבינו שהקרב תם. בסוף השבוע עצם השדר המיתולוגי את עיניו בפעם האחרונה
    רז שכניק

    בשישי לפנות בוקר עצם איינשטיין את עיניו בפעם האחרונה. אם היה יכול לחוש את גלי הרגשות שמהדהדים במדינה לאחר מותו, הוא בוודאי היה עוטה על עצמו פרצוף נבוך במיוחד ומנסה להיעלם מאחוריו. "תעשה לי טובה", כתב לי לאחר ההודעה הדרמטית בערוץ הספורט על מחלתו, "אל תעשה מזה עניין, אל תעשו כותרות. לא אומר יותר מילה בנושא". ובאמת לא אמר.

     

    שלושה חודשים אחרי ההודעה ההיא הלך איינשטיין לעולמו. זה קרה, באופן סמלי, זמן קצר אחרי שכושר הדיבור ניטל ממנו. ב־5 בפברואר הוביל איינשטיין את תוכנית הרדיו האחרונה שלו, כשאחריה לא הצליח יותר לשדר. כל מי שהיה קרוב לשדר הספורט הנודע הבין בסתר ליבו שהסוף מתקרב. "ידעתי שהוא ישרוד כל זמן שהוא משדר, ודאגתי מהרגע שלא יוכל לדבר יותר", סיפרה אלמנתו אולי בתוכנית מיוחדת לזכרו ברדיו 103fm. "ידעתי שאז הוא ירים ידיים, כי לא ירצה לחיות בלי השידור. כשהדבר הכי יקר לו וסימן ההיכר שלו נדם, לא היה למאיר כבר במה להיאחז. היו לו קשיים איומים ואיש לא יכול להבין איזה סבל הוא עבר, אבל ברגע שהוא היה עולה לשידור, מאיר היה הופך להיות בנאדם אחר ולא הרגיש שום דבר. לא כאב לו כלום. היה אושר גדול לראות אותו משדר".

     

    "עדיף כבר סרטן"

     

    איינשטיין, איל קיציס בתחפשות איינשטיין ואבי נמני בקמפיין פרסומי
    איינשטיין, איל קיציס בתחפשות איינשטיין ואבי נמני בקמפיין פרסומי

     

     

    בספטמבר 2015 החל איינשטיין להרגיש כאבים ברגלו הימנית ולצלוע מעט בהליכה. לחברים, ששאלו אותו מה קרה לרגל, אמר שהוא מתמודד עם כאבים בברך. אחרי אחד ממשחקי הכדורגל ששידר, ירד מהעמדה לחדר ההלבשה של מכבי ת"א, ולאנשים מסביב שתהו מה פשר הליכתו, ענה בלי להתבלבל: "אני בדיוק כאן לבדוק עם ברק יצחקי (כדורגלן מכבי תל־אביב — ר"ש) איך מתמודדים עם רצועות קרועות בברך".

     

    איינשטיין פנה לאבחנה רפואית וחשש שהוא סובל מגידול בראש. את התוצאות קיבל בנובמבר. "כשאמרו לו שלא מדובר בגידול, לא היה מאושר ממנו", אמרה אלמנתו. "הוא אמר לי, 'היום אנחנו חוגגים במסעדה. אין לי גידול בראש'. אבל כשהרופאה הסתכלה על הממצאים, היא אמרה, 'הלוואי שהיה לו גידול בראש'. חשבתי שהיא לא נורמלית. אמרתי, 'איך את אומרת דבר כזה?' אבל מתברר שזה היה נכון, כי מה שהוא קיבל היה הכי גרוע בעולם. קיבלנו את הבשורה ביום הנישואים ה־40 שלנו".

     

    רק מעטים מאוד ידעו ממה איינשטיין סובל. הוא חלק את המידע רק עם הקרובים אליו במיוחד. ההידרדרות הייתה מהירה. חודשים ספורים ממועד האבחנה נאלץ איינשטיין להשתמש בהליכון, ולאחר מכן כבר נעזר בכיסא גלגלים. ברדיו 103, שם הוביל את תוכנית הספורט היומית, חיברו לביתו בהרצליה קו שידור מיוחד ואיפשרו לו להגיש מהבית. הוא קיבל זריקת עידוד.

     

    "בהתחלה, כשרק ראינו שמשהו משתנה ברמה הבריאותית, הייתי נוהג לשאול אותו מה קורה איתך", אומר אור צלקובניק, מנכ"ל תחנת הרדיו. "הוא תמיד היה אומר, 'אור, הכל בסדר. רק צריך קצת פיזיותרפיה'. ואז מיד היה מעביר נושא ומדבר על המשחקים של היום. היה בו משהו שמבחינתי הוא פסגת האצילות. הוא שמר הכל לעצמו. נוצר מצב שהליבה הקרובה שלו יודעת מה מתרחש, אבל מול מאיר הייתה התעסקות אך ורק בתוכן. אשתו אולי טיפלה בו במסירות אין קץ ועזרה לו לייצר עולם שבו הסביבה מתעסקת איתו רק במה שהוא הכי אהב לעשות, עד לרגעים האחרונים".

     

    "בקצרה ובתמציתיות". איינשטיין מודיע על מחלתו באולפן ערוץ הספורט
    "בקצרה ובתמציתיות". איינשטיין מודיע על מחלתו באולפן ערוץ הספורט

     

     

    איינשטיין סבל, ואותות המחלה ניכרו עליו יותר ויותר. "בד בבד מצב הרוח, הצלילות, הכל היה לגמרי רגיל", אומר צלקובניק. "הוא גרם לכולם לחשוב שהוא מתייחס למה שקורה לו כאל משהו זניח. זה החזיק אותו".

     

    "ראו כמובן שהמצב הולך ומחמיר", אומר חברו, הפרשן אריה מליניאק, ששידר לצידו, "אבל מאיר לא דיבר על זה בכלל. רק שמעתי בקולו איך המצב הולך ומידרדר. ניסיתי לשאול אותו, אבל הוא לא רצה לומר מילה. מאיר שמר על המחלה בסוד גדול. השידורים החזיקו אותו בחיים. ההחלטה של הרדיו להמשיך איתו נתנה לו זריקת עידוד. האיש היה מקצוען, ידען, מבין, עיתונאי מעולה. היו לנו הרבה ויכוחים בשידור, אבל הוא תמיד איפשר לשמוע דעות הפוכות. תראה איך נכנס לאתלטיקה בזמנו, תחום שהיה חדש עבורו, והפך למומחה בתחום. הוא היה מגיע שעתיים לפני כל תוכנית, בודק, קורא, מעמיק. בית ספר לעיתונות".

     

    "נלחמתי שימשיך"

     

    איינשטיין רצה מאוד לשדר את משחקי היורו בצרפת בקיץ האחרון, אבל הגוף כבר מנע ממנו להתרוצץ בין המגרשים. בחברת צ'רלטון כיבדו את רצונו, והוא שידר מהאולפן חלק מהמשחקים. ברדיו ללא הפסקה מספרים כי מדי יום היו מגיעות לתחנה הודעות מהמאזינים עם שאלות "מה קורה למאיר". "היה להם קשה לשמוע אותו ככה", מספר מליניאק.

     

    "ידען גדול ודעתן". איינשטיין בפעולה, לפני 20 שנה
    "ידען גדול ודעתן". איינשטיין בפעולה, לפני 20 שנה

     

     

    ב־17 בדצמבר החליט איינשטיין לחשוף את דבר מחלתו בתוכנית "שבת ביציע" בערוץ הספורט. "לכל הדורשים בשלומי" אמר, "אני רוצה לספר לכם שאני מתמודד עם פגיעה במערכת השרירים, לכן הדיבור איטי, לכן אני יושב בכיסא גלגלים". כך, בקצרה, בדיוק, בלי פרומטר. איינשטיין לקח נשימה והמשיך לשדר.

     

    "בנאדם יודע שהוא דועך לאט־לאט והגוף בוגד בו בצורה אכזרית", סיפרה אולי איינשטיין. "הוא פשוט היה חי אחרי השידור. זו הייתה אהבתו הגדולה. כל הקשיים שהיו, השיתוק, כיסא הגלגלים — לא היה אכפת לו מהם".

     

    את התגובות על השידורים בחודשים האחרונים ביקש איינשטיין לשמוע רק מאשתו. "הייתי מעודדת אותו אחרי כל שידור. אני הראשונה שהרגישה שקשה לו. בסוף, כבר כשבאמת דיבר בקושי, הייתי אומרת לו, 'מאמי שידרת מעולה, נשמעת נהדר, בקושי מרגישים'. הייתי צריכה את השקר הקטן הזה כי לא רציתי שיפסיק. הוא אמר לי, 'את חושבת שזה נשמע בסדר, לא מגוחך, פתטי?' אמרתי לו שלא. 'אנשים יודעים שאתה מתקשה וסולחים ומבינים. נלחמתי שהוא ימשיך. אפילו הדיבור והנשימה השתפרו בשידור. אי־אפשר היה להאמין. כל יום היה נס מחדש".

     

    אולי איינשטיין סיפרה כי מיעט להתלונן. "הוא לא אמר אף פעם, 'למה זה קרה לי ואיך אני סובל'. תמיד חייך. אמר, 'אני חי את היום ואת הרגע'. שאלתי אם ירצה לחיות עם צינור הנשמה והוא אמר ישר, 'אין סיכוי בעולם שאני אשאר ואמצמץ. אחיה כמה שאחיה וכשאצטרך ללכת, אלך'. יום אחד הוא אמר לי, 'בעצם אם הראש עובד יש לי עוד המון ספרים לקרוא'. כשהמצב הידרדר הוא הבין שלקרוא ספרים כבר לא יוכל. הסבל היה גדול, הכאבים עזים והוא הסתכלי עליי בעיניים עצובות ואמר, 'תעזרי לי, אני לא יכול יותר'".

     

    המשפחה טיפלה בו במסירות אין קץ". איינשטיין ובתו סביון
    המשפחה טיפלה בו במסירות אין קץ". איינשטיין ובתו סביון

     

     

    הרופאים נתנו לאיינשטיין סיכוי לחיות בין שלוש לחמש שנים. בפועל, ההידרדרות במצבו הייתה מהירה. "לפני פחות מחודש ביקרנו אותו בבית", מספר צלקובניק, "ובעצם עשינו ישיבת צוות בחצר שלו. הוא ישב עם האייפד והעיתונים והיה מעודכן בהכל. דיברנו רק על התוכנית. ככה אזכור אותו — צלול, בקיא, צוחק, ידען, מקשיב. אחד שנותן את נשמתו. עורך ראשי ומוביל עד הפרטים האחרונים ועד הסוף".

     

    חברו רון קופמן אומר ש"מאיר לא אהב שמדברים על המחלה ולכן לא אדבר עליה. אני חושב שלא מייצרים אנשים כאלה יותר, ערכיים כמוהו, שדרים שהם עיתונאים ומקפידים על קלה כחמורה. מאיר בז לקיטש ולצהבת. הוא היה איש מאוד צנוע, אחר, בלי מניירות. עיתונות שקופה. הוא הלך רק עם האמת שלו, שמורת טבע".

     

    מקצוען מעורר השתאות

     

    איינשטיין נולד בשנת 1951 וגדל בהרצליה. בצבא שירת בחיל הים ובשריון. אחרי השחרור למד תקשורת בקולג' בלונדון ושהה שם חמש שנים. בלונדון החל לשדר פינת ספורט לקול ישראל, וכשחזר לארץ הצטרף ככתב ושדר לספורט ולחדשות ברדיו. לרשות השידור עבר אחרי המונדיאל של 1990.

     

    הרזומה שלו מרשים: הוא שידר בשבעה מונדיאלים, חמש אולימפיאדות, אליפויות עולם באתלטיקה ומשחקי היורוליג של מכבי ת"א. כמו כן שימש ככתב כלכלי וכתב בצפון בקול ישראל, הגיש תוכניות אקטואליה כמו "הכל דיבורים", ועסק במנעד רחב של נושאים, עד שהתרכז כולו בספורט, שם הפך לאחד מהבולטים ביותר בתחום.

     

    שידור השער מהניצחון ההיסטורי של ישראל על צרפת בפארק דה פרנס, ב־1993, נחשב לשיא הקריירה שלו, כזה שילווה אותנו לנצח. איינשטיין השתנק אחרי השער השלישי של ראובן עטר בדקה ה־93 והקריאה שלו "שעעעעער", בגרון חנוק, כיכבה אז בכלי התקשורת בעולם. "מאיר תירגע", אמר לו אז הפרשן אבי רצון, בשידור שנכנס לקלאסיקה. "חווינו יחד את רגע השיא הזה", אמר עטר. "מאיר העצים את הרגע הזה והפך אותו לבלתי נשכח".

     

    בראיון האחרון שהעניק, למוסף "7 לילות" במדור "פינג פונג", שאלתי את איינשטיין מה היה עושה לו היה יכול לבחור רגע מעברו ולערוך אותו. "היה לי רגע מתסכל בפארק דה פראנס עם שאגת השער ההיא", ענה, "שומעים בשידור שאני מנסה לחזור ולא מצליח, אבל בדיעבד זה הפך לשידור מיתולוגי. כשהתחלתי לקבל את התגובות, הבנתי מה זה עשה לאנשים. עד היום, כשאני מגיע למגרשים', יש ילדים שלא חזו בשידור המקורי וצועקים לי 'שעעער' כמו אז". באותו הראיון הוסיף כי היה רוצה שעל קברו ישמיעו את השיר "נפרדנו כך" של אבנר גדסי. עכשיו מנסים בני משפחתו לבקש מגדסי למלא את בקשתו.

     

    איינשטיין היה שייך למשולש המנצח של שידורי הספורט בישראל בעשרות השנים האחרונות, עם הקולגות יורם ארבל ורמי וייץ. "זה בעיקר עדיין בלתי נתפס", אומר וייץ. "גם כשהבנתי לפני כמה חודשים שמצבו סופני, גם כמה שעות לפני מותו, כשהתקשרו אליי ואמרו שזה הולך לקרות, ובעיקר עכשיו, יום אחרי, זה בלתי נתפס. הוא קרוב לגילי. מדובר במישהו שדרך איתי באותם מקומות, במיוחד בשנים האחרונות, כשחלקנו את שידורי צ'רלטון, וקודם עם המונדיאלים. אני מרגיש מאוד קרוב לאירוע הנוראי הזה שנקרא מחלה ומוות. אשתי ואני קמנו הבוקר ואמרנו, 'לא יכול להיות שמאיר מת. הוא עוד רגע משדר'".

     

    "מאיר היה אחד הסמנים הגדולים של שידור הספורט בארץ", מחמיא יורם ארבל, "נציג של זן שהולך ונעלם. ידען גדול, דעתן גדול. הוא הביא את השידור לסגנון שהפך אופייני לו וזה דבר שכמעט ואינך פוגש. הוא יצר תעודת זהות. מקווה שהשדרים הצעירים יקשיבו לו טוב־טוב".

     

    "מאיר הוא פסקול ילדותי ובגרותי", מוסיף השדר והעיתונאי ניב רסקין, "מקצוען, חד, מעורר השתאות למשמע שידוריו. כולם מדברים על שידורי הכדורגל והכדורסל שלו, אבל מאיר היה שדר אתלטיקה ענק. בשידור הספורט הקשה מכל הוא היה מבריק ברמה בינלאומית".

     

    איינשטיין השאיר שתי בנות, — סביון וסיוון — נכדה ונכד. היום בצהריים, בבית העלמין פינסקר בהרצליה, יבואו משפחתו וחבריו לחלוק לו כבוד אחרון. "הוא היה מקצוען אמיתי בעולם שיש בו הרבה חפיפניקים", מתמצת מליניאק את חברו הטוב.

     

    yed660100