צעיר לנצח

למרות שמה, "פאוסט" מכילה רק שבריר מהעולם הרעיוני שאליו התיך גתה שירה, פילוסופיה ומחשבה דתית למה שהפך לאפוס הספרותי העצום הזה. הליברית של ז'יל בארבייה ומישל קארה הותיר (במתכוון) רק את סיפורו של פאוסט, הפילוסוף והאלכימאי אשר חרף מאמציו כושל להגיע אל האמת הטהורה וסודות היקום. בייאושו הוא מחליט לעשות עסקה עם הדמון מפיסטופלס: נעוריו האבודים ואהבתה של מרגריט בתמורה לנִשמתו.

ההתחלה הייתה טובה. תזמורת ראשל"צ נענתה לשרביטו של דן אטינגר בתנופה רבה, לעיתים בתנופה רבה מדי, שהפרה את האיזון בין השירה לנגינה, בייחוד באריות המהורהרות, למשל "היה היה מלך מטולה".

פאולו באטלייה (מפיסטו) הציג משחק סביר עם שירה מתאמצת, תוך הבלטת הוויברטו על חשבון הגיה נכונה של הטקסט הצרפתי, על עיצוריו ותנועותיו הרבים. ייתכן שזה נבע מכך שגסטון ריברו (פאוסט) לא הקפיד על מינון הפורטה שלו; למשל, בדואט "הנני" מפיסטו נשמע חרישי ממש בעוד ארשת פניו אמרה שאגה. לעומתם, אורליה פלוריאן (מרגריט) הציגה שירה מתובלת בניואנסים דקים שהעידו על הבנה עמוקה של התפקיד, למשל הסולו שבחדרה, שם שירתה ממש ציירה את הייאוש בהתגלמותו. גם מקהלת האופרה הציגה כמה רגעים ראויים לציון, אם כי הכוריאוגרפיה דרשה לטעמי עבודה רצינית יותר.

באשר לבימוי, ההתחלה נראתה כהברקה: טבעת מתכתית ענקית שבתוכה יושב פאוסט הפילוסוף המיואש לצד ערימת ספרים בלויים, כבמעין קריקטורה של הפילוסוף האירופאי המודרני. התמונה כולה שידרה אופל מתבקש, כמו בתחריט של גוסטב דורה, וזה יצר עניין רב להמשך. אבל בחלוף האפקט הראשוני היה קשה להבין מדוע בעצם העלילה כולה מתרחשת בצילה של אותה טבעת ומה בעצם תרומתה לעבודה התיאטרלית.