ההדזבה רצים מהר. הם רודפים עכשיו אחרי ציפורים. נעים בשקט, נעמדים מול העץ, בולשים בעיניהם ומחכים לרגע הנכון. כדי להסתער. לצוד את ארוחת הצהריים.
לא, לא מדובר במין חדש של טורף טנזני. ההדזבה (Hadzabe) הם אחד משבטי הציידים־לקטים האחרונים בעולם, ואם להאמין למה שמספרים עליהם, הם נמצאים ממש על סף הכחדה. נשארו בקושי 600־700 איש בכל השבט המיוחד הזה, שמנסה לשמר – מול הקִדמה, המטיילים שמגיעים ב"חיית הג'יפ" והשטחים המצטמצמים – את מסורות העבר. לחיות את הרגע. לעשן משהו טוב ואז לצאת לצוד. כלומר, הגברים. כי הנשים עסוקות בדיוק במלאכות הבית, או יותר נכון – המחסה שבנו מענפים, ובליקוט מזון.
ההדזבה מנסים להמשיך לחיות כמו פעם. בניגוד לשבט המסאי המפורסם, הם עדיין מדליקים אש באמצעות חיכוך של ענף בענף. אפשר לראות את זה בתנועת היד המיומנת ובמהירות שבה הם עושים זאת. הם חיים בקבוצות קטנות שפזורות בשטח שהקצתה להם המדינה אחרי שסירבו לעבור "ביות", ומנסים לשרוד. נראה שהם ציידים מיומנים, ויעיד על כך הדיק־דיק, סוג של אנטילופה קטנטנה, שבדיוק היה על האש כשהגענו.
חגית גפן, מדריכה בחברת "עולם אחר", שהתגוררה איתם לפני כמה שנים במשך שבועיים וחצי, אומרת שהם למדו לחיות בשטח בלי להשמיד אותו מבחינה אקולוגית. הם צדים ומלקטים רק מה שהם צריכים לאותו הרגע, ואם הם מגלים שהציד התמעט, הם עוברים למקום אחר ומאפשרים לשטח בו שהו להשתקם.
ובכל זאת, ההדזבה נמצאים על סף הכחדה, כי במשך שנים הם מסרבים להתערבב עם שבטים אחרים. הילדים שנולדים מיחסים בין קרובים מתים בזה אחר זה. גפן אומרת שרק 40 אחוז מהתינוקות שנולדים מגיעים לגיל 4. תוחלת החיים הממוצעת בשבט היא 45 בלבד, לעומת 54 בטנזניה כולה.
מצד שני, עד לפני כמה שנים, לפחות לפי הסיפורים, הם סירבו לשתות מבקבוקי מים, וגם אם אלה הוצעו להם, הם העדיפו לכרות בור באדמה כדי לחפש מים. כשביקרנו בשבט הנשים שמחו לשתות מהמים שהיו לנו, אבל עמדו על כך שניקח איתנו את הבקבוקים הריקים. יש מי שמסיק מזה שעוד יש להם תקווה. השאלה היא, מה תהיה המשמעות של התקווה הזאת עבורם.
אגמי הסודה
מרבית המטיילים שמגיעים לטנזניה, כמו קבוצת המטיילים אליה הצטרפנו עם חברת "עולם אחר", מגיעים אליה לטיולי ספארי מרשימים בשמורות הענקיות שלה. אבל לפני שאני צולל אל המראה הנהדר הזה – אל האריות והצ'יטות, הג'ירפות והפילים, עדרי הגנו שמשתרעים מאופק לאופק בנדידה אינסופית אחר העשב הירוק, וכמובן גם הדיקדיקים – צריך לזכור שבטנזניה מתגוררים גם בני אדם רבים. יותר מ־50 מיליון איש שרובם חיים בעוני, במדינה שמתפרנסת בעיקר מחקלאות ומבססת חלק מכלכלתה גם על תיירות.
אפריקה התחברה אצלי בראש תמיד עם יובש קיצוני. אבל בחודש מארס בטנזניה המרחבים העצומים היו ירוקים. המדריך הטנזני שלנו, פאז'ילי (היו הרבה ויכוחים בחיית הג'יפ שלנו איך בדיוק הוגים את שמו), מספר שרק כמה שבועות קודם לכן שטחים נרחבים עדיין היו צהובים ויבשים כמעט לחלוטין כשעונת הגשמים התאחרה, אבל כשהגענו כבר היה שפע של עשב שצמח במהירות (פאז'ילי: "כשמתחיל הגשם ממש אפשר לשמוע את העשב צומח. זה קורה במהירות"), ובעלי החיים היו עסוקים באכילה אינסופית.
תכלס, כשמסתכלים על זה רגע מהצד, עושה רושם שזה מה שהם עושים כל היום. אוכלים. הגנו, הזברות, האנטילופות והצבאים למיניהם. וכך גם הפילים והג'ירפות, שבוחרות את מזונן מענפיהם של עצי השיטה העצומים שממלאים את הסוואנות. הכל עד שאחד הטורפים מחליט שהוא רעב.
בטנזניה לא יורד גשם אלא מבול. מרגע שהגשם מתחיל ועד שהוא הופך למטר חזק שמכה בך ללא רחם יכולות לחלוף שניות בודדות. טיפות גדולות, כבדות, שמציפות את השטח במהירות וגורמות גם לאריות העצלים שמעדיפים להשתזף כל היום בשמש לעמוד ולרטון. באִבְחָה אחת הוא גם נעלם.
אבל כמויות המים האלה מטעות. אתה רואה אותן הופכות במהרה לנהר שוטף, ותוהה על איזה מחסור במים מדברים. אלא שבהיעדר כסף, וייתכן שגם חזון, עד היום אין שם מערכת מסודרת לאגירת המים, וצנרת שתוכל להוליכם אל הצמאים. בעיה משמעותית נוספת היא שחלק ניכר מהאגמים הנרחבים אליהם מתנקזים המים, אגמים שגדולים פי כמה וכמה מהכנרת, הם בוגדניים. איש הפרויקטים של "עולם אחר", הגיאולוג מעוז דור, מסביר כי אלה "אגמי סודה". הקרקע באזורים אליהם מתנקזים המים היא בעלת חומציות גבוהה מאוד. בעלי החיים לא יכולים לשתות מהם, או לחיות בהם, וגם האוכלוסייה לא. וכשהיובש מגיע, הוא מכה ללא רחם.
אבל עכשיו בטנזניה יורד גשם, ועונת ההמלטות בשיאה. זה מחזה מדהים לראות פילפילון קטן יונק מאמו הענקית. ג'ירף פצפון, כלומר קצת יותר גבוה ממני כנראה, שניגש לאמו. עופר בן יומו רץ במהירות שיא. אלה גם רגעי השיא לטורפים.
יש כמה דרכים לזהות טורפים במרחבים העצומים. אתה יכול לנסוע, לבלוש בעיניים בין ענפי העצים העבותים, ולקוות שיתמזל מזלך לראות זנב משתלשל מאחד הענפים. זו אחת הדרכים היחידות לאתר את הנמרים שמבלים שם שעות ארוכות במהלך היום. אפשר לנסות לזהות תנועה חשאית בעשב במבט נחוש ומנוסה כמו של פאז'ילי, ולגלות שם צ'יטה. האיש, כדאי לדעת, מסוגל לנהוג במהירות, להיזהר מבורות וסלעים, לבלוש לכל הצדדים בו־זמנית, לבחון את הצמרות, הקרקע, הענפים, העשבים, תילי הטרמיטים, ולעצור לפתע ולהצביע על משהו שאין שום סיכוי שהיית מבחין בו לפניו. ותאמינו לי שכשהבחנתי פעם לפניו בסרוואלד (סוג של נמר קטן), התהלכתי במשך שעות בחזה נפוח וטרחתי להזכיר זאת שוב ושוב.
ויש עוד דרך. המרחבים בשמורות בטנזניה עצומים. שטחה של שמורת הסרנגטי בה בילינו שלושה ימים, שבמהלכם ראינו רק את אפס קציה, הוא כ־14.7 אלף קמ"ר – יותר משני שלישים משטחה של ישראל. אפשר לנסוע זמן רב מבלי לפגוש איש, רק בעלי חיים. אבל אם פתאום הבחנתם בין כל החיות גם בריכוז גדול של "חיות ג'יפ", כנראה שזה משום שהופיע שם טורף אטרקטיבי, וזה הרגע להצטרף.
במבט ראשון ראינו את הגנו. הם ניסו לחצות פלג נחל קטן. במבט מעמיק יותר זיהינו את הלביאות עומדות בעשב הגבוה וסוקרות את העדר. הגנו לא נראו מודאגים. הרוח נושאת את הריח מהם והלאה. הלביאות צימצמו מרחק ונעמדו ממש מטרים אחדים משם. אבל הגנו עדיין לא הבחינו בהם. הלב דופק. אתה לא יודע מה אתה מעדיף שיקרה. מי אתה רוצה שינצח במאבק ההישרדות. הלביאה או הגנו. טורף או נטרף. ואז זה קרה. הלביאה זינקה על גנו צעיר שהתקרב אל המים ובמכה אחת הפילה אותו. לביאה שנייה קפצה על אחד נוסף. זה היה קצר, מהיר, וכואב. בג'יפים נרשמה התלהבות. זה הטבע. אם הגנו היו מתייעצים עם פאז'ילי קודם, אולי זה היה נגמר אחרת. "מה הם הולכים בעשב הגבוה? מי הולך בעשב גבוה?"
הייתם חושבים שאחרי מפגש כזה כבר שום דבר לא ישאיר אותך נפעם. וזה בעיניי אחד הדברים הכי מדהימים בטנזניה. שאתה בכל פעם מופתע מחדש.
מכונות הרס
בשבוע בו שהינו שם ראינו להערכתנו יותר מ־50 אריות ולביאות. הם היו מרשימים בכל פעם מחדש. פעם אחת זו קבוצה גדולה של לביאות ואריות צעירים שמשתרעת לה בעשב (הנמוך, הנמוך), נהנית מהשמש, מתלטפת, מגרגרת, נוהמת. הכפירים הצעירים משחקים, מנסים לטפס על עץ, חובטים זה בזה ומתרגשים מכל דבר חדש. לפתע הם קמים, חוצים את השביל, ניגשים לאריה השליט ששוכב שם, מתחככים בו איש איש בתורו, וממשיכים אל נקודת המרבץ הבאה. פעם אלה שני אריות שמתחרים על ליבה של לביאה שמתגרה בהם. ופעם אלה שני אריות צעירים שרודפים ללא הצלחה אחרי עדר צבאים (פאז'ילי: "אריה בוגר לא היה נכשל ככה").
ופעם, אחרי נסיעה מטורפת במבול מטורף, שהפך תוך דקות את השבילים לבריכות שחייה עצומות שרק נהג מיומן ומנוסה כמו שלנו מסוגל לצלוח, ברגע הכי פחות צפוי, כשאתה בקושי מסדיר נשימה מהנסיעה, על צוק שכמו לקוח ממלך האריות, זאת לביאה מדהימה שמניקה את ארבעת גוריה.
אבל שלא תטעו: הטורפים הם לא העיקר. ולמרות שהם מושכים את העין והלב, הם גם לא הרוב. ולא רק הם מפתיעים ומרגשים בכל פעם מחדש. אתה מסתובב ואומר לעצמך, הנה פיל, כבר ראיתי המון פילים, ובקושי מביט. ואז מגלה מולך משפחת פילים נהדרת. פלפלונים שמתרוצצים אחרי אמותיהם. עדר שמתהלך לו בין העצים (מעוז: "פיל זה מכונת הרס. הם פשוט רומסים הכל וממשיכים הלאה"). חבורת היפופוטמים שיורדת לאגם. ג’ירפות בעיצומו של חיזור. עדרי צבאים ששועטים במרחב. וכמובן גם הקופים. כל מפגש מיוחד ומותיר עוד חותם שמצטבר לחוויה נהדרת.
אבל יותר מכל קשה לתאר במילים את העדרים העצומים של הגנו שנמצאים בתנועה מתמדת. בכל זמן נתון כשני מיליון גנו נמצאים בתנועה סיבובית לעבר המקום הבא שבו צומח כעת העשב. בחודשים האלה הם נמצאים בדרום הסרנגטי, אחרי שחזרו אליה ממכתש נגורונגורו, אותה קלדרה מקסימה, שריד להר געש עצום שקרס לתוך עצמו, שנחשבת בעיני רבים לגן העדן בהתגלמותו, ובחודשים הקרובים יתחילו לנוע צפונה, וחוזר חלילה.
שמונה ימים בטנזניה משאירים אותך עם רצון לעוד. הניתוק הכמעט מוחלט מציוויליזציה (למודאגים: יש קליטה רוב הזמן), השקט שמאפשר לך להשאיר הכל כמעט מאחור, המרחבים העצומים והשונים כל כך זה מזה שבהם אתה מסתובב בשמורות השונות – בין אם אלה יערות גשם, בין אם אלה הסוואנות האינסופיות – משאירים רושם שקשה למחות. בשמונה ימים ביקרנו בארבע שמורות שונות, בארושה, בטרנגירי, נגורונגורו והסרנגטי. כל אחת והייחוד שלה, כל אחת מספרת עוד סיפור קטן על אפריקה. וכשאתה יוצא משם אתה רק רוצה לחזור ולגלות עוד סיפור.
הכותב היה אורח "עולם אחר"
מודיעין שלום
עלות סיור ספארי ל־8 ימים בחברת "עולם אחר" עם מדריך בעברית ולינה בלודג'ים באוגוסט מתחילה ב־4,200 דולר לאדם. מתאים לטיול בכל עונות השנה, למבוגרים ולילדים גדולים.
טיסה ישירה, כ־6 שעות. יש אפשרות לטיסה עם חניות ביניים שנמשכת כ־12 שעות.
שמורות מרכזיות: הסרנגטי, מכתש נגורונגורו, טרנגירי.
