אילה שפירא מדברת בעיניים. עיניים ירוקות שבולטות מתוך מסכת הלחץ שעוטפת את פניה, וגם את שתי זרועותיה, כמעט בכל שעות היממה כדי למנוע צמיחת יתר של עורה המצולק, אך רק ברגעים נדירים מביעות עיניה כעס או שנאה. באורח פלא, רוב הזמן הן מקרינות שמחה.
שמחת חיים קורנת מעיניה של אילה כשהיא מחבקת את אחותה הקטנה אסתר, בת תשעה חודשים, שהצטרפה אליה ואל אמן רות במסען לבניין האיחוד האירופי בבריסל מפני שהיא עדיין יונקת. עיניה הביעו אדישות כששאלתי אותה אם היא מעוניינת לפגוש את הנער הפלסטיני מהכפר עזון שהשליך בקבוק תבערה למכונית שבה נסעה עם אביה לעבר ביתם. דקה לפני שהתיישבה על במת הנואמים – מול 15 חברי פרלמנט, עשרות אנשי ציבור וגם קבוצה ססגונית של "נוצרים אוהבי יהודה ושומרון" שהתעטפו בדגל ישראל ותקעו בשופר – זיהיתי בעיניה התרגשות. ורק בתום נאומה, כשכל הנוכחים באולם נעמדו על רגליהם, מחאו לה כפיים ומחו דמעה – קראתי בהן מבוכה.
היית נהדרת, חיבקתי אותה.
"אבל התבלבלתי בכמה מילים", היא הלקתה את עצמה.
"זה בסדר", הרגיעה אותה אמה. "אף אחד לא ציפה לשמוע מפיך אנגלית מושלמת. כולם יודעים שאנגלית היא לא שפת האם שלך ושבסך הכל את נערה".
הביטוי השכיח הזה, "בסך הכל", הוא הדבר האחרון שאפשר לייחס לשפירא, תושבת שכונת אל מתן במעלה שומרון, שבעוד שלושה חודשים תחגוג את יום הולדתה ה־14. אפילו התחביבים שלה לא מאפיינים נערה ישראלית רגילה, חובבת פייסוש, אינסטוש, סטטיק ובן־אל. " אני מקשיבה ל'כוורת' ולאריק איינשטיין ואני תולעת ספרים", היא מתגאה ומציגה בפניי את חמשת הספרים שקנתה בסטימצקי בבן־גוריון, רגע לפני שעלתה לטיסה. "בגיל 6 שנאתי לקרוא, אבל אחרי שנה קראתי את 'הארי פוטר' ונדבקתי במחלה". בשבוע רגיל היא בולעת בין חמישה לשבעה ספרים, ואמה, בניגוד לרוב האמהות, לא צריכה להתחנן שתואיל בטובה להיפרד לדקה מהמסך. בביתם אין טלוויזיה. האמא, רות, מעירה לה בעדינות ש"לא חייבים לקנות כל כך הרבה ספרים, אפשר להחליף בספרייה".
"באף ספרייה אין מספיק בשבילי", היא רוטנת מתחת למסכה, "ואני קונה אותם מהכסף שלי. נשאר לי קצת מהבת מצווה ואני גם מרוויחה".
ממה?
"בפורים ציירתי על פנים של ילדים. חמישה שקלים לפרצוף. ואני גם עושה בייביסיטר. אצלנו, בשומרון, יש נוסחת תשלום קבועה. הגיל של הבייביסיטר הוא המחיר שלה לשעת עבודה. אז אני מקבלת 13 שקל לשעה, אבל בעוד שלושה חודשים התעריף שלי יעלה".
"תעריף" הוא מונח שימשיך להדהד באוזניהם של חברי הפרלמנט האירופי שהוזמנו למושב מיוחד של תמיכה ביהודה ובשומרון שאירגן הנציג הצ'כי פטר מאך. לפני שנה וחצי הוא הגיע לישראל כאורחו של יוסי דגן, יו"ר המועצה האזורית שומרון, שהדריך כבר 400 אלף מבקרים מרחבי הגלובוס, בהם מאות אח"מים, שביקשו לראות במו עיניהם למה השטחים, כפי שטוען דגן, כל כך חיוניים לביטחונה של מדינת ישראל. מאך, צעיר ונמרץ, ראה, שוכנע ונשבה. במשך יותר משנה הוא משך בחוטים עד שהקים את "השדולה למען יהודה ושומרון", שהושקה ביום שלישי השבוע במגילת הכרזה שהוא היה הראשון שחתם עליה, דגן היה השני, ולאחר מכן נעמדו חברי הפרלמנט בתור המתעקל כדי להוסיף את חתימותיהם.
מחבל מרוויח יותר ממורה
דגן (36) הגיע לשומרון לפני 22 שנה. "בכיתה ז' החזקתי שלטים נגד הסכם אוסלו בצומת הראשי בפרדס כץ, והוריי הגיעו למסקנה שלא מספיק להפגין, צריך לחזק את ארץ ישראל ברגליים, ועברנו לשם. הגירוש מגוש קטיף היה בשבילי האוניברסיטה של החיים. למדתי ממנו שחייבים להגדיל את מסות ההתיישבות ושלשם כך אני מוכן לעשות הכל, מלהיות פעיל במטה הבחירות של טראמפ בישראל ועד לשכב שבועיים על המדרכה מחוץ לביתו של ראש הממשלה אחרי הפיגוע של בני הזוג הנקין. עובדה, אנחנו מהמובילים בגדילה בישראל, בין שמונה לעשרה אחוזים של מתיישבים בשנה, ואילו הרשו לנו לבנות היינו מגיעים ל־30 אחוז בשנה. הביקוש עצום והוא עולה בהרבה על ההיצע.
"למדתי גם שהאויב הכי גדול של מדינת ישראל בכלל, ושל יהודה ושומרון בפרט, הוא לא הפלסטינים וחמאס, אלא הבורות. אותה בורות ששוררת בז'נבה לגבי איתמר קיימת בה לגבי הרצליה וצה"ל. רק מי שמגיע לשטח ורואה את אתרי התנ"ך, מבין שזה לא כיבוש ומקבל פרופורציות מציאותיות".
בנאומו באיחוד האירופי הסביר דגן למאזינים שרוחבה של מדינת ישראל, מהים לנהר, הוא בסך הכל 70 ק"מ, 55 מהם זה יהודה ושומרון, ובלעדיהם היא תישאר על 15 ק"מ בלבד. "אתם יכולים לגחך בחוסר אמון", הוא הטיח בהם בנימוס, "אני יודע שזה נשמע לא מציאותי, זה כמו המרחק בין שדה התעופה של בריסל למרכז העיר, אבל זו המציאות".
הבעות הפליאה של מאזיניו התחלפו בארשת של הלם כשדגן סיפר להם על "התעריף". על במת הנואמים עשה זאת בקצרה, ובראיון איתי הוא מרחיב: "מורה ברשות הפלסטינית משתכר 900 שקל בחודש, עובד כפיים מרוויח 1,500 שקל בחודש, ואילו פלסטיני שרצח יהודי וקיבל מאסר עולם מקבל מהרשות משכורת חודשית של 12 אלף שקל. כשאותו רוצח משתחרר בעסקה כלשהי הוא מקבל פנסיה של אלוף בצבא עד סוף חייו. טרוריסט בן 15 יקבל פנסיה של גנרל בגלל שרצח יהודי".
"הבנתי", אומרת אילה. "המקצוע הכי משתלם ברשות הפלסטינית הוא לרצוח יהודי. כמו שאמרתי בנאום שלי. מי שזרק את בקבוק התבערה היה נער בן 16 שרצה להבטיח פרנסה למשפחה שלו".
לדברי דגן, האיחוד האירופי מעביר לרשות הפלסטינית כחצי מיליארד דולר בשנה, מכספי משלמי המסים. מסכום העתק הזה, 144 מיליון בשנה מועברים למשכורות של הטרוריסטים בבתי הכלא. שפירא דיברה אל חברי הפרלמנט מאחורי המסכה, בגובה העיניים. "נדמה לכם שהכסף שלכם מושקע בשלום, אבל הוא מממן מלחמה", אמרה להם, כשעל המסך מוקרן ציור שלה: יונת שלום האוחזת בבקבוק תבערה. רות חושפת לראשונה: "בפיגוע של אילה השתתפו שניים, אחד מהם קטין. צילצלו אליי מהתביעה הצבאית וסיפרו לי שהציעו לקטין עסקת טיעון: 12 וחצי שנות מאסר ותשלום פיצוי כספי בסך 25 אלף שקל. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, עניתי שזה סכום מגוחך שלא מכסה אפילו שבוע אחד באשפוז של אילה. אמרתי להם שלדעתי הטרוריסט הקטין לא יסכים לחתום על העסקה, וצדקתי. הוא סירב בגלל שרצה לקבל את המשכורת החודשית לבנק. כיוון שהוא לא הצליח לרצוח את אילה, הוא מרוויח רק 7,000־8,000 שקל בחודש. במשפט נגזרו עליו 14 וחצי שנות מאסר".
ואת חושבת שזה מספיק?
"זה לא משנה מה דעתי", אומרת רות תוך כדי הנקה. "אילו גזרו עליו יותר הוא היה מרוויח הרבה יותר. לפי התעריף של הרשות הפלסטינית, ב־15 שנות מאסר יש קפיצה משמעותית במשכורת".
"אני בטוחה שהשופט ידע את זה", מציינת אילה.
נאום במקום יום נישואים
אחרי הנאום, בשוך ההתרגשות, אנחנו נוסעות למסעדה צמחונית שאליה נוהרים חובשי כיפות, לצד כאלה שחובשים קסקט מפני שהם חוששים למשוך תשומת לב. טקס ההשקה של השדולה למען יהודה ושומרון נדחה מספר פעמים, עד שדגן ויועצו חן בן־לולו, האחראי על קשרי החוץ של המועצה, הצליחו לאסוף תרומות לצורך מימונו. רק כשנחתנו בבריסל התברר שכל עכבה לטובה. האירוע המיוחד הזה התרחש בדיוק במלאת שנה לפיגוע הקטלני שזיעזע את הקהילה.
במסעדה אילה מסירה מפניה את מסכת הלחץ שמקשה עליה באכילה. "אין לי בעיה שייראו אותי כמו שאני", היא אומרת. בטיסה המסכה גרמה לה לסבול מחום. זו הפעם הראשונה בחייה שהיא עולה על מטוס. "לפי ההלכה", היא אומרת, "יהודי לא צריך לעזוב את ארץ ישראל אלא אם יש לו סיבה טובה כמו בריאות או פרנסה. טיול בחו"ל, על פי ההלכה, הוא לא סיבה מספקת. אבא שלי נוהג לומר: 'אנחנו לא טסים לחו"ל מפני שכבר הגענו'. אבל ההזמנה לנאום באיחוד האירופי היוותה סיבה טובה. אני מקווה שהצלחתי לתאר להם באיזו מציאות אנחנו חיים. תראו אותי ותבינו שאני לא היחידה שנראית ככה. כמוני יש רבים".
רק במלון, כשאסתר התינוקת מנמנמת בעריסה, אילה ורות משכלות רגליים על המיטה. רות (36) מסירה את כיסוי הראש שעליו היא מקפידה כבר 15 שנה, מאז נישאה לאבנר. השבוע הם מציינים את יום הנישואים שלהם, והיא ויתרה על החגיגה הזוגית כדי לנאום, לצד בתה. לפני נישואיה למדה קרימינולוגיה בבר־אילן ומאז שילדה את אילה, בתה הבכורה, היא עקרת בית במשרה מלאה ואם לשש בנות: אילה, יסכה (12) תרצה (9) תמר (6) נעמי (3) ואסתר.
ביום חמישי ההוא, 25 בדצמבר 2014, אילה חזרה מחוג מתמטיקה למחוננים בכפר־סבא שבו למדה פעם בשבוע. "את הדרך לשם עשינו, חברה שלי ואני, במכונית של המדריכה מקרני שומרון שהעבירה את החוג, והאבות הסיעו אותנו חזרה בסוף יום העבודה שלהם. אבא שלי עבד אז בנתניה והוא אסף אותי הביתה".
אביה נהג בכביש המוביל לאל מתן והיא ישבה לצידו, "כשפתאום ראיתי כדור של אש מגיע מלמעלה. הוא ניפץ את החלון – אני לא זוכרת אם זה היה החלון הקדמי או החלון שלצידי – ונחת בין אבא לביני. בתוך שנייה כל שדה הראייה שלי התמלא בלהבות. ראיתי רק צהוב וכתום. אבל לא הרגשתי שום כאב. מאוחר יותר הסבירו לי שהאדרנלין מנטרל את הרגש. לא הייתה לי שום תחושה, רק חשבתי בהיגיון קר מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מהאוטו. פתחתי את חגורת הבטיחות. זה לקח זמן. ניסיתי לפתוח אותה ביד שמאל ולא הצלחתי מפני שהיא כבר היתה שרופה. אז הכנסתי את יד ימין וככה גם היא נכוותה. אחרי זה ניסיתי לפתוח את הנעילה של הדלת וזה לא הלך. הרופאים שטיפלו בי טענו שלא שהיתי ברכב יותר מעשר שניות, אבל מדהים אותי להיזכר כמה מחשבות הספיקו לעבור לי בראש בעשר השניות האלה. שאלתי את עצמי איך איחלץ מהמכונית אם מנגנון הנעילה שלה נמס. אבא שלי יצא מהצד שלו כדי להזעיק עזרה והוא לא כיבה את המנוע. כשראה שאני לא מצליחה לצאת הוא חזר לרכב, כיבה את המנוע ורק אז יצאתי. לבד".
רות הייתה בבית והכינה ארוחת ערב כשאבנר צילצל ואמר לה: "זרקו עלינו בקבוק תבערה וזה לא כמו שהיה אצלך". שבועיים קודם לכן, בדיוק באותו הכביש, הושלך עליה בקבוק תבערה שבדרך נס חלף על פני השמשה, והאבן הענקית שהוטחה ברכב ניפצה את השמשה האחורית ונלכדה בתא המטען. רות, למודת ניסיון, צילצלה למוקד הראשי וביקשה שיעבירו אותה למוקד האזורי בשומרון כדי שבעלה ובתה לא ייאלצו לחכות בכביש כמוה, במשך יותר מחצי שעה.
"יש הקלטה מהאירוע שמסתובבת באינטרנט", מגחכת אילה. "במוקד שאלו את אבא מה המצב והוא ענה 'יש לנו הרבה כוויות קשות'. שאלו אותו עם מי הוא, ואבא ענה 'עם הבת שלי'. ואחר כך שומעים אותו אומר לי 'תמשיכי ללכת'. אבא ואני הבנו שמסוכן מדי להישאר שם, כי אם יש מחבלים על הגבעה מה ימנע מהם מלרדת ולהרוג אותנו? הלכנו 800 מטר ברגל, עד לבית. נמאס לי מזה שכולם חושבים שאבא לקח אותי על הידיים!" היא מכריזה. "אין לי מושג איך האגדה הזאת נולדה. אז תכתבי בבקשה שהלכתי ברגליים. לא היו לי כוויות ברגליים, אבל תוך כדי הליכה התחלתי להרגיש כאבים וגם היה לי קוצר נשימה נוראי".
"רק כשסיימתי לדבר עם אבנר הבנתי שאני לא יודעת מה מצבה של אילה", מספרת רות. "כשהם הגיעו הביתה אמרתי לאבנר 'החולצה שלך בוערת' והוא ענה 'עזבי, טפלי באילה'. הכנסתי אותה הביתה והמראה שלה היה נורא. לא היו לה גבות וריסים, ירד לה דם מכל המקומות האפשריים – מהאף, מהפה, מהאוזניים, מהעיניים – החולצה שלה הייתה חור על חור ומתחת לחורים ראיתי בשר חשוף. חלק מהשיער שלה נשרף עד לקרקפת".
"כמו שמציירים זומבים", מצחקקת אילה. "ככה נראיתי".
"בילדותי", ממשיכה אמה, "הכרתי ילדה שנכוותה, והשמועה אמרה שהצלקות שלה לא נגרמו מהכוויות, אלא מזה שאמא שלה הסירה את בגדיה, אז לא רציתי להסיר אותם. הובלתי אותה למקלחת כמו שהיא, עם הבגדים, והתזתי עליה מים. הבגדים התפרקו ונשרו. והיא צעקה שכואב לה".
"לא נכון", אילה מוחה בחיוך. "צעקתי שבאוטו שנשרף היה ספר של הספרייה. 'כוחה של מספר 6'. סדרה על חייזרים של פיטקוס לור, אבל זה השם הבדוי שלו". היא גם זוכרת את שמותיהם של העיתונאים שכתבו את שמה הפרטי עם שני יו"דים.
שכן שהוא חובש צבאי נכנס לביתם, העיף מבט באילה ואמר לרות: "אנחנו לא מחכים לאמבולנס, אנחנו יוצאים לקראתו". באמבולנס הרדימו את אילה והכניסו לה צינור נשימה, ובחדר המיון בתל השומר המתין לה הכירורג הפלסטי פרופ' אייל וינקלר. "הוא בדק אותה ואמר לי שצריך לפתוח לה שני חתכים בעורף כדי לשחרר את הבצקת, במטרה למנוע נזק מוחי, והוסיף שהחתכים האלה עלולים להשאיר לה צלקות", משחזרת רות בחיוך עגום. "רק פלסטיקאי מסוגל להציג שאלה כזאת. מה חשובות הצלקות? תציל לה את המוח".
בשבוע הראשון בטיפול נמרץ הייתה אילה מורדמת. בשבועיים הנוספים שם בהתה בווילונות. "זה כל מה שאני זוכרת", היא מצחקקת. "על הווילונות היו ציורים של ציפורים חמודות, כחולות וסגולות, עם מקור של שקנאי".
"לא הבנו מיד את חומרת המצב", אומרת רות, "ואני שמחה שלא הבנו הכל מההתחלה. אמרו לנו, '30 אחוז כוויות מאוד עמוקות', ודיברו על 12 שבועות של אשפוז, אבל לא ידעתי שרק אחרי 12 השבועות האלה יתחיל תהליך השיקום. המידע דלף אלינו בהדרגה וטוב שכך. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם כל העומס בבת אחת. לקראת סוף האשפוז בטיפול נמרץ אחד המאושפזים אמר לי: 'כשהחיים הופכים למסובכים זה סימן שכבר אין סכנת חיים', וזה נכון".
במשך שלושת השבועות בטיפול נמרץ עברה אילה ארבעה ניתוחי השתלת עור, ואז הועברה לחודשיים נוספים במחלקת ילדים, שבה עברה ניתוח נוסף. עכשיו היא מדליקה את הסלולרי שלה, הסוללה שלו קרסה בעומס ההודעות שנשלחו אליה בעקבות נאומה, ומראה לי את ברכת "כל הכבוד, תצליחי" ששלחה לה אחת מאחיות המחלקה.
רות מספרת על החיבוק החם שקיבלה משכניה ליישוב. "גם אבנר היה מאושפז ובבית היו ארבע ילדות קטנות", היא נזכרת. "כל העולם התגייס לעזרת משפחת שפירא. השכנים קיבלו את הילדות בשובן מבית הספר, נשים מהיישוב גינות שומרון שלחו להן ארוחות צהריים, ואני חזרתי הביתה לילה כן - לילה לא. בלילות שנשארתי עם אילה, שתי סטודנטיות באו לישון עם הילדות. הכינו לנו ארוחת פורים בבית החולים ואבנר, שכבר שוחרר מהאשפוז, שלח את ארבע הבנות לאחותו בירושלים, אבל ביום שישי בבוקר בישרו לנו שאילה משוחררת הביתה לשבת. צילצלתי לשכנה ואמרתי לה שאנחנו בדרך. כשהגענו, השולחן היה מכוסה בהרים של אוכל. חיפשתי שכנים עם מקררים גדולים שיוכלו להקפיא את הכמויות. ידעתי שגם אם נאכל ללא הפסקה, לא נצליח לחסל אותן עד פסח".
"הכריחו אותי לאכול בשר", אילה רוטנת.
"נכון", מאשרת אמה. "התפריט שלה כלל בשר, גבינות שמנות וגלידה".
"ואני לא מחוברת לבשר", היא מוסיפה. "לא מסיבות מצפוניות. פשוט לא טעים לי".
אחרי חודשיים במחלקת הילדים היא הועברה לחמישה חודשים בשיקום. "שם כבר חוזרים לחיים ומתלבשים כמו בני אדם רגילים, לא כמו חולים. כל יום ראשון קיבלתי את המערכת השבועית בפירוט של 45 דקות. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, מה לא. בכיתה שיש בשיקום למדתי מחשבים. שיחקתי עם פאואר פוינט בעיצוב גרפי, זה משהו שאני נהנית ממנו, אני מתחברת לאמנות".
ביום האחרון של שנת הלימודים בכיתה ו' היא קיבלה שחרור חריג כדי להשתתף במסיבת הסיום. "ואחרי המסיבה העמסתי על אחותי יסכה את כל ספרי הלימוד שלי", היא מספרת. "מסכנה, הגב שלה נשבר, אבל אסור לשכוח ספרים".
לא חששת מהמפגש של חברותייך עם מסכת הלחץ?
"לא. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהן ראו אותי. בשיקום הלכתי לכל הבת מצוות של החברות מהכיתה. בת מצווה זה אירוע חשוב, לא רציתי להחמיץ".
שונאת שופינג
היא עצמה הייתה בת 11 וחצי כשבקבוק התבערה הושלך עליה, "והספקתי לתכנן את הבת מצווה שלי. חשבנו על טיול בירושלים, בני המשפחה עד לדרגה של בני דודים וחמש חברות טובות. בסך הכל 70 איש. חצי שנה אחרי שנפצעתי חגגתי בת מצווה עם 700 אורחים על הדשא במעלה שומרון. שמחנו להזמין את כל מי שעזר לנו".
לפני חצי שנה עברה אילה ניתוח נוסף בכף יד שמאל שתנועותיה הוגבלו בגלל הצלקות שגורמות לכיווץ העור. "היו לי הרבה קיצורים סביב האגודל ולא יכולתי להניע אותה", היא מדגימה לי את השיפור. "גם ביד ימין יש לי קיצורים, את חושבת שאני צריכה ניתוח?" היא שואלת את אמה.
"זה תלוי בך", עונה האם.
"נראה לי שאוותר עליו", אילה מהרהרת בקול רם. "אסתפק בניתוחים שמחכים לי באוזניים. את רואה?" היא מסיטה את שיערה. "היה לי נמק. חלקים מהאוזן נשרו".
"בהתחלה לא ידענו מה מצב האוזניים מפני שאילה הייתה חבושה", מספרת רות. "יום אחד תפסתי את פרופ' חייק, מנהל מחלקת הכוויות, ושאלתי אותו מה המצב. הוא אמר לי 'תנוכי האוזניים הם לא איברים פונקציונליים. התפקיד היחיד שלהם הוא להחזיק את המשקפיים'. כשהסירו את התחבושות הבנתי למה הוא התלוצץ".
עד מתי תצטרכי לחבוש מסכת לחץ?
"עד שהצלקות יפסיקו לגדול", משיבה אילה. "אין לזה לוחות זמנים, אצל כל אחד זה קורה בקצב אחר, אנחנו נדע שזה קרה כשהן יפסיקו להיות ורודות. בהתחלה כל הפנים שלי היו אדומות, הצלקות כיסו שטחים גדולים. אני רואה שזה משתפר. יש לי צלקת מתחת לשפה התחתונה שמושכת את השפה כלפי מטה. גם מעל השפה העליונה יש לי צלקת שהעלימה מהשפה את הצבע".
"אנחנו מקווים להתגבר על בעיית השפה העליונה ללא ניתוח", משלימה האם. "בעזרת קעקוע קבוע. בצלקת שמתחת לשפה התחתונה התחלנו לטפל בלייזר ואנחנו מקווים שזה יספיק".
אילה, עד כמה חשובה לך ההופעה החיצונית?
"מאחד עד עשר?" היא צוחקת, ומתחמקת מתשובה ברורה. "אף פעם לא הקפדתי על ההופעה החיצונית שלי. בתור ילדה בת 11 וחצי זרקתי על עצמי את מה שנפל לי ליד. תביאו לי ספר טוב כדי שאוכל לטפס על העץ ולקרוא. מה זה משנה מה אני לובשת? כל עוד זה נוח לי וצנוע הכל טוב. כיום יותר חשוב לי מאיך שאני נראית, אבל זה לא בגלל הפיגוע, אלא מפני שהתבגרתי. אני כבר מבינה שבגילי זה לא יפה להסתובב עם הבגדים של 'חודש ארגון' בסניף בני עקיבא. את יודעת מה זה חודש ארגון? זה החודש שבו צובעים את הקירות וככה גם נראים".
אצבעותיה משוטטות על פני שפתה התחתונה. זו התנועה האופיינית לה כשהיא מתלבטת. "אני לא יכולה לומר 'אני רוצה להיות יפה' מפני שזה אומר שכיום אני לא יפה, וזה לא נכון. ברור שיש אנשים הרבה יותר יפים ממני, כמו אחותי יסכה שהיא פשוט מושלמת, אבל יופי חיצוני זה לא הכל בחיים".
רות מעירה שהמגורים בשומרון משחקים לטובת בתה. בניגוד לנערות עירוניות, אין לה הרבה הזדמנויות להגיע לקניון. "גם כשאני מגיעה לקניון אני שונאת שופינג", מדווחת אילה. "זה עושה לי סחרחורת. אני קונה חצאיות צנועות ב'תמנון' וגם מכנסי 'אלדין', מתנפחים כאלה, רק בתנאי שהם נקשרים מתחת לברך".
מדי בוקר היא יוצאת בשמונה, בהסעה, לאולפנת "צביה רבבה" שביישוב רבבה, וחוזרת בהסעה בארבע. "אסור לי להיחשף לשמש ולכן אני חובשת כובע מעל המסכה", היא מספרת. "בישראל, דווקא בישראל, אנשים מסתכלים עליי הרבה יותר ממה שמסתכלים עליי בבריסל. המבטים האלה, במיוחד כשהם באים מילדים, ממש מעצבנים. מה, אתם באמת חושבים שאני לא רואה שאתם נועצים בי מבטים?"
לפני הפיגוע את לא נעצת מבטים באדם שנראה חריג מבחינה חיצונית?
"אני כבר לא זוכרת. נראה לי שלא. אני מנומסת. אם הסתכלתי אז אחרי שנייה הסטתי את המבט כדי לא להביך את האדם. אבל בישראל יש הרבה ילדים גסי רוח שמסתכלים עליי ללא הפסקה כאילו שאני בובה שעומדת לתצוגה בחלון הראווה. אם אני כל כך מעניינת אותך אז תשאל אותי מה קרה לי ותקבל תשובה".
מה את עושה כשמסתכלים עלייך?
"מסתכלת בחזרה. זה משחק כזה".
מי ימצמץ ראשון?
"לא, מי יהיה הראשון שיסיט את המבט. ואני תמיד מנצחת. רצית להביך אותי? אני אביך אותך".
שעות אחר הצהריים שלה עמוסות. "אני אוהבת לקרוא, כבר אמרתי?" היא מתבדחת, "פעם בשבוע אני לומדת בחוג מתמטיקה למחוננים, ופעם בשבוע רוכבת על הסוסה דבש בחווה בקדומים. הרכיבה עוזרת ליציבה שלי ומחזקת את הביטחון העצמי". בחופשות היא מוזמנת למחנה של ילדים נפגעי כוויות, כמו זה שמתקיים בנהר הירדן, "אבל רק בדקות הראשונות המכנה המשותף בינינו הוא הפגיעה. אחרי זה אני בוחרת באלה שמעניינים אותי".
תוכניות לעתיד?
"עוד לא בחרתי את מגמות הלימוד לשנה הבאה, אז קשה לי לחשוב על העתיד הרחוק. אני מניחה שאצא לשירות לאומי. אני רוצה לכתוב, להיות סופרת. יש לי הרבה מקורות השראה. וכמובן שאני חולמת על משפחה עם כמה שיותר ילדים. אולי שמונה".
את עדיין שואלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך?
"מי אמר לך ששאלתי? אולי בהתחלה. אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה. כל מה שהשם עושה זה לטובה. אם בקבוק התבערה לא היה נזרק עליי, אז מישהו אחר היה צריך להיפגע ואני לא יודעת איך אנשים אחרים היו יכולים להתמודד עם המצב הזה".
ביום שאחרי הנאום המרגש, הסלולרי של אילה מוצף הודעות. גדי אלבז ועובדיה חממה משגרים אליה שיר שכתבו לכבודה ("עוד תרוצי אילה חופשייה בארצך, ארץ הצבי, אל תעצרי מעצם היותך") והיא מבקשת שלא נשמיע אותו במונית לשדה התעופה. זה מביך. גם ראש הממשלה מצליח לתפוס אותה. "הוא אמר לי שההופעה שלי הייתה שליחות חשובה. "האמת? לא הצלחתי לשמוע חצי ממה שהוא אמר. בגלל הרעשים על הקו לא אמרתי לו את מה שלדעתי הוא צריך לעשות".
מה?
"נמאס לי מזה שאומרים שהפיגועים הם התקפות שיגעון של בודדים. אנחנו במצב של מלחמה. יש להם מימון, יש להם מחנות אימונים מגיל הגן, ואנחנו ממשיכים לראות בטרור התקפות של בודדים. מלחמה לא פותרים בבתי משפט. כשהם נלחמים בנו אנחנו צריכים להחזיר להם בשפה שלהם, אבל אל תחשבי שאני שונאת ערבים. החברה הכי טובה שלי בשיקום הייתה ערבייה".
יכול להיות שהיית חוסכת מעצמך את בקבוק התבערה אילולא גרת בשומרון?
"לא. בימינו, המקום הבטוח היחיד שיש בעולם הוא הירח. פיגועים מתרחשים בכל הארץ ודווקא השומרון הוא מקום עם תוחלת חיים ארוכה. כמעט אין אצלנו תאונות דרכים".
הראשון שזיהה
בטקס ההשקה של שדולת הידידות ("איש מהנואמים לא דיבר על הגדה המערבית, כולם קראו לילד בשמו – יהודה ושומרון", דגן מתמוגג) דובר גם על תנועת החרם. נתי רום, מייסד "לב העולם", הגיע עם מזוודות ופרש באולם שולחן עם מוצרי מזון שיוצרו ביהודה ושומרון וכל הנוכחים השיקו לחיים מעל כוסות פלסטיק עם יין מיקב הר ברכה. משה לב רן, מנהל הייצור במפעל פלסטיק בברקן, שהוא מודל לדו־קיום, הכריז שהשלום יגיע מהכלכלה. "אני רוצה לראות פלסטינים מחייכים. כל משכורת של פועל פלסטיני מאכילה 10 עד 20 פיות, ואם יהיה להם מה לאכול הם לא יחפשו פרנסה ברצח יהודים". מאחורי הנאומים מתפתח גם הומור שחור. לדוגמה, מה זה BDS? "ביי (Buy) דווקא שומרון".
דגן משתוקק להרים כנסים מהסוג הזה גם בארצות־הברית, ואינו נבוך כשאני שואלת אם הוא שגרירו הישראלי של טראמפ.
"לפני שלוש שנים ניתחתי את מערכת היחסים עם ארצות־הברית, והגעתי למסקנה שאחרי עידן אובמה יבוא משהו אחר", הוא מנמק. "רוב הישראלים תמכו בדמוקרטים ואני נטעתי יתד במפלגה הרפובליקנית. אירחתי בארץ בכירים מהמטה של טראמפ והוזמנתי להשבעה שלו. אני לא חושב שטראמפ יתגלה כשפוט של ראש הממשלה שלנו. גם הוא יגנה את ישראל, והרבה. אבל בניגוד לאובמה, הוא נוטה יותר לישראל. לכן, זו ההזדמנות שלנו להוביל תנופת בנייה ולמנף את התדמית שלנו בעולם. החזון שלי הוא שמשרד החוץ יפרוש עליי את חסותו ונעבוד בשיתוף פעולה".
עד רגע העלייה לטיסה ארצה מוצפת אילה בתגובות מרגשות על נאומה. כותבים לה "את גיבורה, את אמיצה".
זה נכון?
"אני לא גיבורה ולא אמיצה, אבל כל האפשרויות האחרות הועפו החוצה דרך החלון".
מה זה אומר?
"אני לא בחרתי להישרף מבקבוק התבערה, אין לי שליטה מלאה על החיים שלי, אבל אני מנסה לשלוט בחיים שאני מנהלת מאז שזה קרה". ¿
