תת־גונדר עופר בן־שמואל הוא מפקד כלא מעשיהו. יותר מ־1,000 אסירים מרצים את עונשיהם תחת השגחתו. ביום שני השבוע נפגשנו בחצר של אגף 8, האגף התורני. "מיד לאחר שקיבלתי את התפקיד, עשיתי סיור באגפי הכלא", סיפר. "באגף 2 ישב דן כהן, שופט מחוזי; באגף 8 משה קצב, נשיא; באגף 10 אהוד אולמרט, ראש ממשלה. כשסיפרתי על כך לחבר שלי, הוא אמר, תגיד, זה לא מה שלמדנו בבית ספר על עיקרון הפרדת הרשויות?"
אני מודה: פרצתי בצחוק. הסיפור הקטן הזה המחיש היטב את עומק התהום בין מה שבחוץ למה שבפנים, בין העקרונות הנשגבים והלשכות המורמות מעם למציאות האפורה, המדכאת, מאחורי חומות הכלא. שעות אחדות קודם לכן, במסדרון התת־קרקעי של בית המעצר ניצן, מצאתי את עצמי בתוך טור צפוף של עצירים שעשו את דרכם למעלה. הלכתי שני צעדים לאחור, אבל אחד העצירים התעקש לתת לי זכות קדימה. "תרגיש חופשי", אמר.
לא קל להרגיש חופשי, לא במקום הזה. הסוהרים מודעים היטב למטען העבירות שכל אחד מהאסירים שלהם סוחב על גבו. מדובר בעבריינים פליליים, שהורחקו מהחברה לשנים ארוכות – רוצחים, עברייני מין קשים, סוחרי סמים, שודדים אלימים. מתחת לחיוך המתרפס, מתחת לדיבור הענייני, המנומק, מסתתרים לעיתים קרובות יצרים אפלים ומעשים שאין עליהם מחילה. מפקדי שב"ס נוהגים באסירים בשילוב מושכל של אסרטיביות וקשב. "החברה בחוץ מעדיפה לא לראות אותם", אומר גונדר־משנה אריק יעקב, מפקד בית הסוהר איילון. "לא אני. בשבילי הם לא שקופים".
הכלא הוא חוויה לא קלה גם למי שיודע שבסוף היום ייפתח בפניו השער. את המכה הראשונה סופגות האוזניים: דלתות נסגרות בחבטה, ברזל מכה בברזל, הקירות מחזירים את ההד, קשה ומתכתי. כל הזמן. ושקשוק המפתחות בחור המנעול. והצעקות: הסוהרים מתקשרים ביניהם בקריאות שנשמעות מקצה המסדרון ועד קצהו.
את המכה השנייה סופגות העיניים. החיכוך האנושי כבד. הוא בא לידי ביטוי בדוחק במסדרונות, בתנועה בקבוצות, עדרים־עדרים, בבגדי האסירים האחידים, הכתומים, שבבתי הכלא בארצות־הברית משמשים את הנידונים למוות, בחדרים הצרים, שארבע עד שמונה מיטות ערוכות בהם בשתי קומות, מיטה נוגעת במיטה, ללא מרחב לעצמך, ללא שמץ פרטיות, הכל חשוף, פרוץ, עמוס לעייפה. קשה עם אחרים וקשה עוד יותר בבידוד.
אבל כל זה נסבל בהשוואה לשלילת החופש. היא לא קלה לעבריינים מושבעים וקשה עד מוות למי שדבק בחפותו. גדולים ממני תיארו את ממדי המשבר שעובר על אנשים בכניסתם לכלא. אני אסתפק במה ששמעתי מפי סוהרים ואסירים בשלושה בתי סוהר במתחם הגדול ברמלה – מג"ן־ניצן, איילון ומעשיהו.
במאורת הזאב
זאב רוזנשטיין, מי שכונה בעבר היעד מספר אחת של המשטרה, הזאב, ראש המאפיה, אימת המדינה – מוחזק בתא פינתי צפוף בקומת הקרקע של אחד מאגפי כלא איילון. הוא בן 62 אבל נראה מבוגר יותר. הוא צימח בכלא כרס גדולה, שמאיימת להבקיע את חולצת הטריקו הלבנה שלו. בקרוב יתחיל דיאטה, הוא מבטיח לעצמו. לפני שנעצר היה מנוי בשלושה סניפים של הולמס פלייס. גם בכלא אפשר לעשות כושר, אבל רוזנשטיין ויתר. גם לעבודה הוא לא יוצא. הוא מניע את כפות ידיו בתנועה סיבובית שמזכירה את צ'רלי צ'פלין על פס הייצור בסרט "זמנים מודרניים". סוג העבודה הזה לא בשבילו.
החדר שלו לא שונה מהחדרים האחרים באגף. תשכחו מכל מה ששמעתם על התאים המפוארים, ארוחות השחיתות וצבא המשרתים של גדולי הפשע בכלא. ארבע מיטות, פינת בישול קטנה מימין לדלת – רוזנשטיין מבשל לפעמים – ומיטה עמוסה בעיתונים ובספרים. הוא מרבה לקרוא ספרי משפט. אחד מהם הוא ספרה של נעמי לויצקי "כבודו", על השופט ברק. הוא מרבה לקרוא עיתונים. את העיתונאים שליוו אותו בשנותיו הגדולות הוא זוכר בחיבה. יחזקאל אדירם, הכתב הוותיק של "ידיעות", למשל. אני מבטיח למסור לו דרישת שלום.
הבילוי האהוב עליו הוא צפייה בשידורי הספורט בטלוויזיה. בכל תא בבתי הסוהר תלוי מסך טלוויזיה. המיטה של רוזנשטיין עומדת מול המכשיר. לרגל משחקי היורו בקיץ שעבר החליטה נציבת שב"ס לפתוח את המכשירים לעוד ערוצי ספורט. רוזנשטיין אסיר תודה.
ביום הקודם, יום ראשון, לקחו אותו להעיד בתיק 512, תיק משפחות הפשע. התובע, ניסים מרום, שאל אותו על ניסיון ההתנקשות בחייו בדצמבר 2003. בפיצוץ, בפתח חנות של חלפן כספים ברחוב יהודה הלוי בתל־אביב, נהרגו שלושה אזרחים חפים מפשע. 19 נפצעו, ביניהם רוזנשטיין. האחים יצחק ומאיר אברג'יל מואשמים עכשיו בהזמנת ההתנקשות.
רוזנשטיין סירב להעיד. סירובו עלול להקטין את סיכוייו לזכות בשחרור מוקדם כאשר יגיע לוועדת השחרורים, בתחילת מאי. הוא מבין את זה, ומושך בכתפיו. יש דברים שהוא לא יכול לעשות. כל אחד מבין למה.
הוא נעצר ב־2004, בתום חקירה אמריקאית־ישראלית. ב־2006 הוסגר לארצות־הברית. את השיעור הראשון בהבדל בין ישראל לאמריקה למד בטיסה: שני מרשלים כבלו אותו ברגליו ובידיו, מתל־אביב עד מיאמי. לאן בדיוק אני אברח, הוא שאל. הוא הורשע באמריקה בהפצת מיליוני כדורי אקסטזי ונידון ל־12 שנות מאסר. עסקת הטיעון שחתם עליה איפשרה לו לרצות את מאסרו בישראל. שני אנשי יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר נשלחו להחזיר אותו לארץ. הדבר הראשון שעשו כאשר עלה למטוס היה לשחרר אותו מכבליו.
השנה וחצי שעשה בכלא הפדראלי בפלורידה הייתה הקשה בחייו. הוא ישב בבידוד. בית הכלא שוכן במגדל. התא שלו היה בקומה העליונה. נתנו לו שמיכת קיץ אחת. כשביקש שמיכה נוספת, חטף מכות רצח מהסוהרים. הקור היה כל כך קשה, שהוא לקח את נייר הטואלט שסופק לו וסתם בו סדקים, לעצור את הרוח. אחת ליום הוציאו אותו לטיול באולם סמוך. הוא יכול היה לראות מבעד לחלון פיסת שמיים קטנה, לא יותר.
בישראל נידון לעוד חמש שנות מאסר לאחר שהודה, בעסקת טיעון, שהזמין התנקשות בחייהם של יעקב ונסים אלפרון. בקשתו לצאת לחופשות אושרה בבית המשפט המחוזי אבל נעצרה בעליון. הוא תולה את הסירוב בשופט העליון מני מזוז, שכיועץ משפטי לממשלה טיפל בהסגרה שלו לאמריקה.
הוא בז לקמפיין של המשטרה נגד משפחות הפשע. בעיניו אלה רק כותרות. המשטרה טוענת שהוא ממשיך לנהל מגעים עם פושעים בחוץ. הוא מתייחס לטענה בביטול. בסך הכל ניהל שיחה בטלפון הציבורי עם אסיר שישב בכלא יחד איתו והשתחרר. המשטרה מסרבת להאמין לו, אבל הוא עומד על גרסתו: פרשתי. לוועדת השחרורים הוא הציג עסק חוקי שאותו הוא יכול לנהל כאשר ישתחרר. חוץ מזה, הוא מסודר מבחינה כספית לכל השנים שנותרו לו. כל מה שהוא רוצה עכשיו הוא לבלות עם נכדיו. יש לו 13 נכדות ונכדים.
הוא מקרין ביטחון עצמי, כיאה למעמדו. המאסר הממושך לא שבר אותו; גם לא הציפיות לשחרור שנכזבו. הוא מספר את סיפורו כאילו דיבר על אדם אחר, ללא רחמים עצמיים, ללא אמוציות. אל הסוהרים הוא מדבר כשווה אל שווים. המודיעין של שב"ס מאשש את הטענה שפרש. באגפים אחרים של כלא איילון מוחזקים איציק אברג'יל, אסי אבוטבול, ריקו שירזי. "כדי להוציא את אברג'יל החוצה אני סוגר את כל בית הסוהר", אומר אריק יעקב, המפקד. "אני לא נוהג כך לגבי רוזנשטיין. אין לו אויבים בכלא".
זקנים לבנים
בית סוהר איילון, שנקרא בעבר "כלא רמלה", שימש ככלא עוד בתקופת הטורקים. באחד החדרים שלו נתלה אדולף אייכמן. הייחוס ההיסטורי לא משפר את תנאי הכליאה – אולי להפך. קבוצה של אסירים חרדים מברכת לשלום את המפקד, גונדר־משנה אריק יעקב. לחלקם יש זקנים ארוכים, לבנים. הם נראים כמו רבנים בחופשת בין הזמנים. לוקח לי זמן להבין שהזקנה איננה נקודת זכות בכלא – היא מלמדת על פשע שהצדיק מאסר לשנות דור.
"רוב עברייני המין הולכים לאגף התורני", אמר יעקב. "עבירת מין נחשבת לבזויה. העבריינים נתקלים באגפים הרגילים בדחייה או באלימות. באגף התורני אורח החיים חרדי, אין טלוויזיה ואין עיתונים, אבל הם מרגישים יותר בטוח". העפתי מבט נוסף בקבוצת האסירים החרדית.
יעקב שירת חמש שנים כלוחם בדובדבן ועשר שנים כקצין במג"ב. תשע שנים הוא משרת בשב"ס. בכלא איילון הוא מנהל את חייהם של 750 עבריינים פליליים. כולם נידונו ל־20 שנות מאסר ומעלה, רובם רוצחים, אסירי עולם. יותר מ־50 אחוז מהם ערבים. "אני רוצה לשנות אותם בכלא", הוא אומר. "להוציא אותם אחרים ממה שהיו כשנכנסו".
זוהי משימה שאפתנית: ברוב המקרים המציאות טופחת על פניה. אחוז החוזרים לכלא גבוה. הוא נע בין 60 ואפילו 80 אחוז ל־42 אחוז, תלוי בשיטת המדידה. בכלא איילון האחוז נמוך יותר בגלל האופי החמור של העבירות. גנבים מתפתים לגנוב שוב; סוחרי סמים פוגשים את הסם מחדש; רוצחים לא ממהרים לשוב ולרצוח.
"בתפיסה שלי", הוא אומר, "מי שבא לכאן, סוחב איתו בעיה, בעיה קשה. התפקיד שלי הוא להחזיר אותו לחברה".
חייב לדבר איתך
הלכנו במסדרון הומה אדם, באגף שנחשב לקשה ביותר באיילון. אסיר צעיר ארב לנו. "אריק, אני חייב לדבר איתך", אמר למפקד הכלא. היה לו מבטא רוסי כבד. "אני אדבר איתך אחר כך", השיב יעקב. "אבל זה דחוף", התעקש האסיר, והמשיך ללוות אותנו. ואז ניגש עוד אסיר. גם לו הייתה בקשה שלא סבלה דיחוי.
אני למדתי מזה משהו על התלות של האסירים בסוהריהם. כל פרט בחייהם מוכתב מלמעלה, נפרט לנקודות זכות ולנקודות חובה, שכר ועונש. המאסר כרוך גם בשלילת חופש וגם בשלילת ריבונות. נדמה לי שאין הרבה מתח באוויר, אמרתי. אני מופתע.
"הרבה תלוי בדרך שבה אתה מוביל את האנשים", אמר יעקב. "כשהגעתי, איפשרתי לאסירים לבוא אליי עם הבעיות שלהם. אמרו לי, אתה עושה שגיאה, הם ישרפו לך את השכל. אמרתי, זה רק בהתחלה. אחר כך הדברים יתייצבו. אני כבר שנה פלוס כאן, והאמן לי, רשימת המבקשים לא ארוכה.
"ברור להם שבסוף הכוח אצלי. אני יודע להשתמש בו, אבל זאת לא המטרה שלי. בהתחלה הם לא קלטו את הגישה שלי. אחר כך הבינו.
"האגף הזה נחשב בעבר להכי קשה. אסירים היו מייצרים מכל חפץ שמגיע לידיהם דוקרנים, ומסתערים על אסירים אחרים. קטטות יש גם היום, גם דוקרנים יש, אבל אנשים הולכים לעבוד, הולכים ללמוד.
"חלקם לא יודעים קרוא וכתוב. הם לא מסוגלים לכתוב מכתב לילד שלהם. הם לומדים קרוא וכתוב במה שאנחנו קוראים אולפן. לאחר האולפן הם יכולים ללמוד בכיתה שמקבילה לבית ספר יסודי. בסיום הם עוברים בחינה ומקבלים תעודה של משרד החינוך, שמעניקה להם תואר של בוגר שמונה שנות לימוד. מי שבנוי לזה, יכול להמשיך לתיכון ולתואר אקדמי.
"כשהגעתי, אסירים ישבו ופיצחו גרעינים, עישנו סיגריות, לא עשו כלום. אמרתי להם, מי שלא ילך לעבוד או ללמוד, יפסיד. בפעם הראשונה בחיים שלהם מישהו הכריח אותם לקום בבוקר לעבודה. אתה צריך לראות את הפנים של אסיר כשהוא נקרא לקבל תעודת גמר של אולפן או של שמונה שנות לימוד. הוא עולה לבמה בגאווה אדירה.
"השכלה פותחת בפני אסיר משוחרר את שוק העבודה, השכלה מרחיקה מפשע. הישראלים עדיין לא מבינים כמה יקר להחזיק אסיר בכלא. כל אסיר עולה 100 אלף שקל בשנה. לשקם אותו עולה הרבה פחות. המדינה צריכה לסבסד מפעלים שמעסיקים אסירים. זה כדאי, ולו רק כדי להקטין את אחוז החוזרים לכלא".
רב־כלאי (דרגה מקבילה לרב־סרן) שולי מרקו היא ראש תחום חינוך בבית המעצר ניצן. היא לוקחת אותי לממלכה התת־קרקעית שלה, הכיתות של בית המעצר. באחת מכיתות האולפן ביקשה המורה מהתלמידים לקרוא מתוך החוברת המנוקדת. שני עצירים ערבים, תושבי מזרח ירושלים, התנדבו. הקטע שקראו היה משא ומתן בחנות בגדים. הקונה גילה עניין במכנסיים. המוכר ביקש 200 שקל. הקונה ביקש הנחה וקיבל. השניים פענחו את המילים בקושי. גם ערבית הם מתקשים לקרוא. מסביב ישבו האחרים, כולם מהמגזר החלש ביותר בחברה. רב־כלאי מרקו הכירה כל אחד בשמו. "כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא", אמרה לי.
גיל הזהב
מעשיהו היה פעם כלא לעבריינים קלים. לאסירים קראו דיירים, באשליה שמשנה שם, משנה מזל. היום הוא מוגדר ככלא לעבריינים שנותרו להם שבע שנות מאסר ופחות. אני מזהה באגף 2, אגף הקשישים והחולים, את דני ביטון, אביו של הזמר אייל גולן. ביטון נידון לשתי שנות מאסר. זקן האסירים באגף הוא בן 92. העבירה שהורשע בה קשה. באגף 2 יש דשא אמיתי; יש חיות מחמד בכלובים. הייאוש קצת יותר נוח.
"יש יותר ויותר קשישים בבתי הכלא", אומר תת־גונדר עופר בן־שמואל, מפקד מעשיהו. "החברה מזדקנת, ובמקביל מזדקנת גם אוכלוסיית האסירים. בנינו למענם מערך שלם שנותן להם סיבה טובה לקום בבוקר".
יותר מ־20 אלף אסירים כלואים ב־33 מתקני שב"ס. שומרים עליהם עשרת אלפים אנשי סגל. זוהי מדינה בתוך מדינה, עם כללי משחק משלה, שאיפות משלה, חששות משלה – המדינה שרוב הישראלים לא רוצים לדעת על קיומה; ליתר דיוק, אחת המדינות שרוב הישראלים לא רוצים לדעת על קיומן. "ההצלחה שלנו היא השגרה", אומר גונדר אשר וקנין, ממלא־מקום הנציבה. לפעמים יש תהילה גם בשגרה, דווקא בשגרה.
העם נגד פייסבוק
יום אחד, לפני כשנתיים, התעוררו שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים ולהסברה גלעד ארדן והחליטו לפתוח במלחמה. האויב היה האינטרנט; בראייה ממוקדת יותר, הרשת החברתית. הטריד אותם השימוש הנרחב באתרים כמו פייסבוק, טוויטר, גוגל, כבמה להסתה לטרור, לפעמים גם ככלי נוח להעברת הוראות לטרוריסטים.
דאעש הצטיין בתחום הזה במיוחד. אין פלא, לכן, שהבעיה הטרידה ממשלות בכל העולם המערבי.
מכמה וכמה בחינות ההתעוררות שלהם הייתה מוצדקת. הרשת החברתית קמה על בסיס אידיאולוגיה שהאמינה בחופש ביטוי חסר גבולות. התפוצה האדירה של האתרים העמידה את האידיאולוגיה על ראשה. עברייני מין הפכו את הרשת לשדה ציד; תנועות קיצוניות רכבו עליה; טרוריסטים ניצלו אותה לצורכיהם. "אנחנו רק פלטפורמה, רק צינור", טענו האתרים. "אנחנו לא אחראים למה שכותבים ומציגים המשתמשים". זה היה שקר. לצינור אין כוח לסנן את הזרם שעובר דרכו; לפייסבוק ולמתחריה יש.
הוויכוח על כללי המשחק ברשת מעסיק את העולם הדמוקרטי כולו. החשש מפני טרור ועבריינות מצד אחד, החשש מפני צנזורה פוליטית ותרבותית מצד שני. באיחוד האירופי קרובים להחליט על חקיקה שתקבע סייגים לתכנים ברשת. גם האתרים הבינו שכך אי־אפשר להמשיך. בפייסבוק מורידים כל מה שמנוגד לכללי הקהילה: פורנוגרפיית ילדים, למשל, או הוראות איך לדקור יהודי. פוסט שמנוגד לחוקי מדינה מסוימת נחסם באותה מדינה. במרכז של פייסבוק בדבלין, אירלנד, יושב צוות שעוקב אחר כל מילה באתר. יש בתוכו דוברי עברית וערבית. מה שמנוגד לחוק, נחסם.
אני מניח שהעימות הגדול בין אתרי האינטרנט לממשלות עדיין לפנינו. המאבק הוא על כוח, על שליטה, על מיסוי. ממשלות מתקשות להשלים עם קיומן של ממשלות מקבילות, חזקות כמוהן, יהירות כמוהן ועשירות יותר מהן.
האתרים הניחו שממשלת ישראל תנהל איתם משא ומתן שקט, נטול כותרות. זה לא קרה. שקד וארדן בחרו בדרך של חקיקה.
"החוק להסרת חומר שפרסומו מהווה עבירה מרשת האינטרנט" – זה שמו הרשמי – זכה לכינוי "חוק פייסבוק". החוק אושר בוועדת השרים לחקיקה ועבר קריאה ראשונה בכנסת. זהו חוק בעייתי, אחד מסדרה של מהלכים בעייתיים בנושאי תקשורת שמונהגים על ידי הממשלה הנוכחית. גם השרים שעומדים מאחורי הצעת החוק יודעים שלא בה הפתרון.
החוק מאפשר למדינה לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים ולקיים דיון מיידי, תוך דקות או שעות, בתוכן של פרסום שעלה בכל אתר בעולם, בכל שפה. לדיון יזומנו הבעלים, המנהל, המפעיל והספק של האתר. המדינה תטען שקיימת "אפשרות ממשית שהמשך הפרסום יפגע בביטחונו של אדם, בביטחון הציבור או בביטחון המדינה". אם השופט ישתכנע, האתר יחויב להוריד מיד את הפרסום מהשרתים שלו בכל העולם. אין בהצעת החוק הקיימת עונשים לאתרים שלא יקיימו את צו השופט מישראל, אבל במשרד המשפטים עובדים עכשיו על עונש הולם, קנס כספי או עונש אחר.
נציגי האתרים מתקשים להסביר למנהלים שלהם באמריקה מה אומר החוק הזה. איך יכול שופט בישראל לצוות על אתר לא לפרסם משהו באינדונזיה, באסטוניה או באמריקה; איך אפשר להשלים הליך משפטי בעל השלכות גלובליות בתוך שעות, כאשר משרד המשפטים הישראלי לא מסוגל להשלים הליכים משפטיים תוך שנים; מה זה "פגיעה בביטחון אדם, ביטחון הציבור וביטחון המדינה"; מה משמעות החוק לגבי מאות אתרים ישראליים, ביניהם אתרי חדשות כמו ynet. האם יהיו כפופים מעכשיו לעוד פיקוח ממשלתי, נוסף לכל מה שמושת עליהם היום ולכל מה שנתניהו דורש להוסיף?
ממשלות בעולם, כולל משרד המשפטים הישראלי, נוהגות לבקש מאתרי אינטרנט לחסום או למחוק פרסומים שלדעתן נוגדים את החוק. איילת שקד אמרה באחת מהופעותיה ש־75 אחוז מהדרישות שמשרד המשפטים הפנה לפייסבוק, כובדו. שקד וארדן מבקשים להגיע ל־100 אחוז. החוק הוא רק מנוף ללחץ: זה הסיפור האמיתי. אם יקבלו את מבוקשם, יסירו אותו.
האיש שמכין את הצעת החוק לאישור סופי הוא אורי מקלב מיהדות התורה, ממלא מקום יו"ר ועדת החוקה. מקלב מנוע מלהיכנס לאינטרנט: רבניו אוסרים עליו. גם את הדבר המוזר הזה יתקשו נציגי האתרים להסביר לשולחיהם.
בחצי השנה האחרונה חסמה פייסבוק 962 פוסטים ביוזמתה או לפי בקשת משרד המשפטים. פייסבוק צייתה ל־79 אחוז מתוך הבקשות שנגעו לביטחון, ול־69 אחוז מהבקשות שנגעו לעניינים משפטיים, כמו הפרה של צו של בית משפט או פרסום שם של ילדה מאומצת.
פייסבוק מסירה פוסט שאומר "מוות ליהודים" (או "מוות לערבים"). היא לא תסיר פוסט שמדבר נגד דת מסוימת. אפשר לכתוב "מוות למדינת ישראל"; אי־אפשר לכתוב "מוות לישראלים (או לפלסטינים)".
משרד החוץ התלונן שבפייסבוק התפרסמו 4,000 פוסטים אנטישמיים. פייסבוק ביקשה פירוט. פירוט לא הגיע. נציגי משרד החוץ התלוננו בפייסבוק בקליפורניה על פוסטים אנטי־ישראליים. הפנו אותם למשרד של החברה כאן, אבל פנייה למשרד לא הייתה.
התוצאה ברורה: אם החוק יעבור, ישראל תוצג במדיה החברתית כאויבת חופש הביטוי. סין, פוטין, ארדואן וישראל. אולי זה מה שמגיע לנו, על רקע כל מה שקורה עכשיו בתחום התקשורת. החוק, מכל מקום, לא ייושם, כי אין דרך ליישם אותו. הפתרון הוא בהידוק כללי הקהילה. זה דורש הרבה יותר מאמץ והרבה פחות כותרות. אבל לממשלה אין זמן לשטויות האלה: היא עסוקה בחיסול מחלקת התחקירים של תאגיד השידור הציבורי.
רק שישה מנדטים
רחוב בן־אביגדור בתל־אביב משופע במוסכים ובמגרשי חנייה, שיהפכו פעם למגדלים. בתי המגורים משובצים בתוכו כמזכרת עוון, מכוערים מבחוץ ומאולתרים מבפנים. בדירת גג באחד הבתים האלה התקיים שלשום חוג בית עם אבי גבאי, מתמודד במרוץ לראשות העבודה. גבאי, מנכ"ל מצטיין, הצטרף ערב הבחירות לכולנו. כחלון מינה אותו לשר להגנת הסביבה. בממשלה הוא היה חריג, השר היחיד שהצביע נגד מתווה הגז, ולאחר שנתניהו הדיח את בוגי יעלון ומינה את ליברמן במקומו, התפטר.
כ־40 נשים וגברים הגיעו לחוג הבית. לבד משניים, כולם היו בשכבת הגיל שבין 25 ל־35. אחוז גבוה של הגברים היו עטורי זקן. כשהגיע תור השאלות, הם הקפידו לומר שהם דור שני – ההורים הצביעו עבודה, והם בעקבותיהם.
"המותג לא חזק", אמר להם גבאי, והם הסכימו איתו. "בסופו של דבר רק העבודה תחליף את השלטון", קבע בהמשך, והם לא האמינו.
בניגוד לאחרים בפוליטיקה, גבאי הוא איש ממוקד. יש בו אמונה, ישירות ויכולת לפשט דברים. אין לו כריזמה. "באתי כדי לנצח", הוא אומר. "כל מה שלא יביא לניצחון בבחירות, לא מעניין". הוא תיאר את נתניהו כמנהל רע, ואת הממשלה כגוף שפועל למען האינטרסים של חבריו ונגד האינטרסים של האזרחים. התזה הבסיסית שלו היא שקהל היעד של העבודה מצוי בליכוד. רוב מצביעי הליכוד רוצים בפשרה טריטוריאלית. "למה הם לא מצביעים בעדנו?" שאל. "כי הם חושבים שאנחנו נאיבים; כי אין להם אמון בצד השני; כי הם לא מוכנים לשמוע שאנחנו הרעים והערבים הם הטובים".
הוא מאמין שהעבודה זקוקה בסך הכל לשישה מנדטים מהליכוד כדי להקים את הממשלה הבאה. המנדטים הנוספים ייצרו בלוק חוסם, ואז החרדים יצטרפו.
הקהל לא התלהב. הזכרת את אופקים ואת נתיבות, אמר אחד. מה אתה מבטיח לבן 29 שמנסה לבנות את החיים שלו במדינת תל־אביב.
גבאי הבטיח לחסוך 50 מיליארד שקל בתקציב ולהשתמש בכסף כדי להוריד את המע"מ ואת יוקר המחיה. "אני יודע לעשות את זה", אמר.
הקהל מחא כפיים. במידה. קהל קשה, אמר לי גבאי אחר כך. הוא טועה: לא הקהל קשה, המצב קשה.
