שבת 19 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
תחנה אחת-עשרה
מסלול • 01.04.2017
ספר טיסה: תחנה אחת־עשרה - אמילי סנט ג'ון מנדל
אלעד זרט

תחנה אחת־עשרה | אמילי סנט ג'ון מנדל

 

תרחיש אפוקליפטי נהפך לעניין שכיח בספרות של ימינו. די לציין, בזירה המקומית, את הספרים "השלישי" לישי שריד ו"טיט" לדרור בורשטיין, ובעולם את "2084" המופתי של הסופר האלג'יראי בואלם סנסל. כשהמציאות מייצרת אי־יציבות, ונדמה שהקרקע הבטוחה רועדת תחת הרגליים ומנהיגים חדשים משנים את התמונה הגיאופוליטית המוכרת — אך טבעי שהספרות מגיבה לכך בדרכה שלה. יצירות אפוקליפטיות מוכרות כבר מהעבר הרחוק, החל בעלילות גילגמש, סיפור נח והתיבה, חזיונות הנביאים התנ"כיים, דרך "האדם האחרון" של מרי שלי, "השיחה בין אירוס וצ'רימון" של אדגר אלן פו, "הדבר" של אלבר קאמי, ועוד. הפחד מסוף העולם הוא עתיק כמו הציוויליזציה עצמה.

 

לז'אנר הוותיק הזה נכנסת עתה הסופרת הקנדית הצעירה אמילי סנט ג'ון מנדל, עם ספרה הרביעי "תחנה אחת־עשרה" (הוצאת בבל; תרגום: שרון פרמינגר). מנדל מתארת מציאות דיסטופית (ההפך מאוטופית) שבה 99% מאוכלוסיית העולם מושמדת על ידי נגיף שפעת מסתורי – "שפעת גיאורגיה". אין יותר חשמל, אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין אינטרנט, אין תרופות. השפעת, שהתפשטה כמו פצצת נויטרון על פני כדור הארץ, חיסלה הכל וקיבצה יחד את מעט השורדים כדי למצוא ביטחון יחסי זה בקרבת זה, ולחפש משמעות חדשה לחיים.

 

העלילה מתמקדת בחבורת מוזיקאים ואנשי תיאטרון שניצלו ונודדים בשלושה קרוואנים מטורונטו אל מוזיאון הציוויליזציה, שהוקם באחד מנמלי התעופה הנטושים בסוורן סיטי. דרך סיפורם, הנע בזמן בין העולם שלפני המגיפה והעולם שאחרי, מצליחה מנדל להעלות סוגיות מהותיות הנוגעות לנפש, לקיום ולמקומה של האמנות בו, כמה שמעניק אולי טעם להישרדות. לא בכדי המוטו של חברי הסימפוניה הנודדת, ובהם גיבורת הסיפור קירסטין ריינולד – שהייתה בת שמונה כשהמגיפה הותירה אותה יתומה — לקוח מתוך סדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים": "כי הישרדות לא תספיק". בין אם זה בטהובן, שייקספיר, או אפילו חוברת הקומיקס "תחנה אחת־עשרה" שמלווה את קירסטין בנדודיה — יש דברים נצחיים שימשיכו לרגש כל עוד האנושות קיימת.

 

"תחנה אחת־עשרה" הוא רומן מופתי שכתוב בקלילות ובו בזמן בתחכום מרבי, ואין כמו החיבור בין תחכום וקלילות לרתק את תודעתנו ובו בזמן להעניק לה מנוחה. זהו רומן מדע־בדיוני העומד בשורה אחת עם יצירות של אייזק אסימוב ורוברט היינלין, אך בשונה מהן, מעבר למעטפת הדיסטופית יש כאן בעיקר סיפור על זיכרון, נוסטלגיה ותשוקה, ועל מלחמתו של האינדיבידואל בים האפלה הרוחנית.

 

 

מספר עמודים: 354. זמן קריאה: שלושה־ארבעה ימים. לאיזה גיל מתאים: מבוגרים. ציטוט: "מה אבד בקריסה? כמעט הכול, כמעט כולם. ובכל זאת נותר יופי: דמדומים בעולם שהשתנה, 'חלום ליל קיץ' במגרש חניה בעיירה נידחת, ימת מישיגן המנצנצת כקילומטר משם".

 


פרסום ראשון: 01.04.17 , 20:24