לא היה ראש ממשלה שכה הצליח כמותו במשימת חייו. לא שלום, לא מלחמה, לא פיגועים, לא דיור, לא חינוך, לא בריאות, לא מחירים. רק תקשורת.
זו חזות הכל בעיני המשפחה השלטת, ובכך הצליחה בענק. בנימין נתניהו הביא את פשרת התאגיד לשיאו הזמני של טירוף המערכות הפוליטי־תקשורתי. וזה אינו הסוף. הרע מכל עוד לפנינו.
חטיבת החדשות תיעקר מהתאגיד לטובת חטיבה חדשה, בניהולו ובניצוחו של ראש הממשלה/תקשורת.
מנהלי התאגיד לא יפוטרו אלא יסורסו. הם יורשו לשדר תוכניות תרבות ודרמה בלבד, ראויות ופחות ראויות, והעין המפקחת עליהם עשויה אולי להיות שרת הכפיים/תרבות.
וזאת לדעת. חטיבת חדשות היא ליבה של תחנת שידור, כל תחנת שידור, ובהיעדרה התאגיד יקום וינוהל, אם יקום, כברווז מקרטע ומנוון מיום לידתו. תאגיד נטול חדשות כמוהו, ביום היוולדו, כתינוק שנולד ללא לב.
ולשם המחשה נוספת, נניח שיום אחד יחליטו בתאגיד המסורס לשדר תוכנית שיח בנושאי תרבות ואמנות. רק תרבות ואמנות. והמוזמנים לפאנל יהיו, בין השאר, הסופר מאיר שלו, הסופר דויד גרוסמן, הצייר יאיר גרבוז, הסופר יהונתן גפן, ואיתם גם אמנים שמזוהים עם הימין הפוליטי. שיח על תרבות ואמנות בלבד. רק על זה. אך מה אם הדיון יגלוש חלילה לאקטואליה אמנותית, המשתמעת ועולה מעבודותיהם? החיים בארץ הרי טבולים כל כולם באקטואליה מטרידה ופחות מטרידה, ולעיתים גם מפחידה. מה אז? המנחה יהסה אותם? העורך יטלפן ללשכת רה"מ ויבקש הנחיות?
אפשר להמשיך ולהמחיש עוד ועוד את גודל הטירוף.
וגם אם שר האוצר, שחתום על הפשרה המעוותת, יישבע בנקיטת חפץ שלא תהיה השפעה פוליטית על התאגיד, או על חברת החדשות החדשה, או על רשות השידור הוותיקה, במקרה הטוב הוא מיתמם, ובפחות טוב הוא משקר לעצמו ולכולנו.
עכשיו גם אין צורך להתלבט במינויה של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית. מלכתחילה לא היה מקום להציבה שם, אבל בחטיבת החדשות החדשה, בניהולו של ראש הממשלה/תקשורת, ממילא לא יעלו על הדעת למנותה.
ולמען הסר ספק, גאולה אבן היא מגישה ראויה, מקצועית ונקיית כפיים, אבל לא היה זה אנושי לדרוש ממנה לנהל מדי יום, במסגרת מגזין החדשות, ראיונות פוליטיים או אקטואליים מבלי שתהיה קרובה, והיא קרובה, אצל האינטרסים של בעלה, גדעון סער, המבקש לחזור לחיים הפוליטיים ולצמרת הכי גבוהה. זה מצער, אך בלתי נמנע. אחד משניהם היה צריך לוותר, ובמקרה הזה, כמה חבל, כנראה שלא הבעל היה מוותר.
כעיתונאי, סיקרתי ועבדתי מול שמונה ראשי ממשלה בישראל. כולם למעט אחד, יצחק רבין, ניסו להשתלט על מוקדי קבלת ההחלטות בתקשורת המשודרת. דרכו של איש מהם לא צלחה אלא בחלקה. רבין היה החריג החיובי. הפעם היחידה שפנה אליי בתלונה כראש ממשלה, בתקופת כהונתי כמנהל החדשות, הייתה לאחר ששידרנו כתבה על חקלאים בפתחת רפיח שהתלוננו כי לא משתלם לגדל שם עגבניות. שומו שמיים, גידול עגבניות. רבין התקומם נגד הדיווח המעוות לכאורה. משתלם שם מאוד לגדל עגבניות, טען בשיחת טלפון מלחיצה מלשכתו, ואתם, אנשי הטלוויזיה חסרי האחריות, דיווחתם הפוך. כה נורא. הבטחתי לבדוק, הנחתי את הטלפון, שיפשפתי את אוזניי, ניערתי את ראשי ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה, שוב ושוב, והתקשיתי להאמין. מידע מסולף לכאורה על גידול עגבניות בפתחת רפיח הטריד את מנוחתו של ראש הממשלה יצחק רבין. כן, רבין, לא נתניהו. אפילו לא בגין.
בנימין נתניהו, החשוד עד צווארו בפלילים, דורס ומסרס ברגל גסה את התקשורת המשודרת, את חופש המידע והדעה ואת יסודות הדמוקרטיה. הוא יהיה ראש ממשלה הראשון בישראל שיזכה, על פי דרישתו המפורשת ובלי בושה, במינוי של עורך ראשי בכלי תקשורת משודר.
עיתון/חינמון כבר יש לו. עכשיו הוא מנכס לעצמו גם תחנת טלוויזיה. ובקרוב יתנפל גם על הערוצים וכלי התקשורת החופשיים־מסחריים. סימנים כבר נראים בשטח.
האח, הידד, הצדיעו לקיסר, הריעו לקיסרית.
זה מחליא, זה מעוות, זה מושחת.
