בשבוע שעבר קרסה הדמוקרטיה בוונצואלה. בית־המשפט העליון, שרוב שופטיו התמנו על ידי הממשלה, ראה בעין רעה את כוחו של הפרלמנט, שנשלט בידי האופוזיציה. בהוראה של הנשיא, ניקולס מדורו, שלח בית־המשפט את הפרלמנט הביתה.
ישראל איננה ונצואלה של 2017, גם לא גרמניה של 1933. היא הייתה ועודנה דמוקרטיה שוקקת חיים שמתבססת על מערכת משפט חזקה, תקשורת חופשית, כללי משחק פוליטיים מושרשים, ומעל לכל אופי לאומי מסוים. האוויר שהישראלים רגילים לנשום, האוויר שהם רוצים לנשום, הוא אוויר דמוקרטי.
הממשלה שלנו מאוד גאה בכך. בכל הזדמנות היא מזכירה לעולם שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היא אוהבת להיות יחידה, אוהבת להיקרא דמוקרטית, אבל לא ששה לשלם את המחיר. בחודשים האחרונים היא עברה מהטפה למעשה: הצעדים שיוזמים חבריה מגוונים, אבל המגמה אחת — כרסום בכללי המשחק הדמוקרטיים, פגיעה בזכויות המיעוט ומניעת ביקורת על הממשלה.
האם נקום בוקר אחד ונתבשר שאנחנו חיים בטורקיה של ארדואן? קשה להעריך. לפעמים האיום נראה ממשי, לפעמים הוא נראה פתטי. סיפור עלייתו והפלתו של תאגיד השידור ממחיש את הדילמה. מצד אחד, מדובר בראש ממשלה שהחליט לנכס לעצמו גופי תקשורת ממלכתיים ולהשליט עליהם את מקורביו. מצד שני, מדובר בראש ממשלה הפכפך, חולה תקשורת, שמתעסק בזוטות. מה שעשה לשידור הציבורי הוא קומדיה של טעויות.
בניגוד לרושם שנוצר, עתידה של הדמוקרטיה הישראלית לא נתון רק בידיהם של נתניהו, כחלון, לוין, הנגבי, רגב, ביטן. הכל צפוי, והרשות נתונה: יש גורמים שיכולים לרסן את המגמה. השאלה היא מדוע לא שומעים את קולם.
נתחיל במפלגת השלטון. 30 חברים יש בסיעת הליכוד בכנסת. חלק גדול מהם רואים את ההתנהגות של נתניהו בדאגה. אחדים אומרים דברי ביקורת קשים על ראש הממשלה בשיחות פרטיות. הם לא מעיזים לומר אותם בפומבי. אין מה לדבר: נתניהו, בכישרון לא מבוטל, סירס אותם. הדוגמה הקיצונית ביותר היא צחי הנגבי. בעבר הנגבי היה פוליטיקאי עצמאי. אפשר היה לחלוק עליו, גם לחשוש ממנו, אבל אי־אפשר היה לבטל אותו. תחת נתניהו הוא הפך לדובר זוטר של ראש הממשלה. בתיאוריה, הוא שר התקשורת. למעשה, גומרים הסכם בהיעדרו, פשרה מגוחכת בין שתי קפריזות, זו של נתניהו וזו של כחלון, והוא מתנדב לדברר אותו. צפיתי בראיון שהעניק בליל שבת לערוץ 2. הוא עורר רחמים.
נמשיך בפקידי המדינה. היועץ המשפטי לממשלה רואה איך עושים צחוק מהחוק, ומברך על המוגמר. כנ"ל המשנים שלו: הם מכלים את ימיהם בהכשרת העיוותים האלה במקום לקרוא לילד בשמו. לפני עשר ועשרים שנה התהליך הזה היה נעצר אצל שומרי הסף. היום הם שומרים בעיקר על עצמם.
והעיקר, הציבור הרחב. הסוגיות שנזכרו כאן מעניינות כרגע מעטים. הצרה היא שכאשר הן יעניינו רבים יהיה מאוחר מדי. זה לא הזמן לשתוק.
