לפני כתשעה חודשים התקיימה ישיבת ממשלה שעסקה בתאגיד השידור הציבורי. הקטטה שם חשפה, כמו במנסרה שקופה, איך נתפסים בממשלה הזו המונח "שידור" והערך "ציבורי". נתניהו ביקש להכניס שינויים בחוק. דוד ביטן דיבר על ביטול התאגיד. אז עוד הכחישו השניים שהם מתואמים. כלומר, שביטן אומר בצורה לא מתוחכמת את מה שנתניהו חושב בצורה מתוחכמת.

נתניהו התרפק לפתע על רשות השידור. הם לפחות היו מאוזנים, אמר. גלעד ארדן הקניט אותו: קרן נויבך, אריה גולן ומשה נגבי ישמחו לשמוע זאת. אריה דרעי קבל על כך שכל הדתיים שגויסו לתאגיד הם חובשי כיפות סרוגות – אין בעלי כיפות שחורות וכולם מתנגדי ש"ס. איילת שקד אמרה שהדברים אינם נכונים, הכל שקר. נפתלי בנט חיזק אותה. אופיר אקוניס ערך ספירת מלאי מהירה וקבע שלבית היהודי יש כבר שישה עיתונאים בתאגיד.

בדיון עלתה על כולם, כתמיד, מירי רגב. היא חרתה את אמיתת האמיתות: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? כאשר רגב תהיה השרה לביטחון פנים, לשם היא חותרת, היא תאמר, מה שווים המשטרה, אגף החקירות ולהב 433 אם אנחנו לא שולטים בהם. כאשר היא תתמנה לשרת המשפטים, היא תאמר, לפי אותה לוגיקה, מה שווה מערכת המשפט אם אנחנו לא שולטים בה. גם בישיבה המוטרפת ההיא הצליחה רגב להטריף כמה שרים. גילה גמליאל אמרה לה, למיטב זיכרוני, שזו חשיבה פשיסטית. ארדן שאל בלעג אם כשרת התרבות היא שולטת בתכני המחזות בתיאטרון הבימה. הם שכחו לרגע שהיא שכחה לרגע פשיזם מהו, ושהיא משוכנעת ששרת תרבות רשאית לאשר או לפסול מחזות.

לשידור הציבורי הישגים רבים. בערוץ 1 שודרו באחרונה סדרות כמו הרמטכ"לים, והארץ הייתה תוהו ובוהו, היהודים באים, שומרי הסף. "מבט שני" היא תוכנית טובה. עובדים שם עיתונאים, עורכים ומפיקים מקצועיים. בלי קשר לכל אלה, ובגין השחתת הרשות על ידי בעלי עניין פוליטי, בסיוע אדיב וחנף של מנהלים ממונים, החליטו פוליטיקאים לסגור את הרשות ולהקים תאגיד.

הדיון שהתקיים בממשלה, שדגימות אחדות ממנו הובאו בראשית המאמר, מעיד שהממשלה הזו, ובמידת מה גם ממשלות קודמות, לוקות בהבנת כללי המשחק. מבחינתן ציבורי פירושו ממשלתי, שפירושו פוליטי, שפירושו מפלגתי, ובמקרה של ביבי פירושו אישי.

רוב העובדים שמאיישים את הערוצים המסחריים נולדו או התגוררו ברשות השידור. רשימה חלקית: אהוד יערי, דן מרגלית, רוני דניאל, רינה מצליח, אלון בן־דוד, איילה חסון, גיא פלג, שלומי אלדר, אוהד חמו, נעה הוכרמן, אסף יחזקאלי, אמנון ברקאי. רובם או כולם, כולל אני, יכולים להרים ערב מספרי סיפורים ססגוני על התערבות פוליטית או מינהלית־פוליטית.

עובד הרשות סיפר לי השבוע על מפגשים בחנויות נוחות בתחנות דלק, שבהם דיבר עם פוליטיקאים על סגירת הרשות. בתחנת הדלק בראשון־לציון, סיפר ושנינו נקרענו מצחוק, שעון החול של השיחה היה השווארמה בפיתה שזלל הפוליטיקאי. כשהשווארמה הסתיימה, השיחה הסתיימה.

שידור ציבורי הוא המצאה אנגלית. שר האוצר האנגלי ג'ורג' אוסבורן, שמרן, ימני, חשב שה־בי.בי.סי שמאלני קיצוני, אך לא עלה בדעתו לפגוע בתקציבו או במעמדו. להפך, הוא קידש אותו. כאן, אצלנו בשכונה, השידור כולו, הציבורי והמסחרי, נתפס כטובה שהממשלה עושה לנו. בכנס אילת לתקשורת אמר מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אבי וייס, שאילו היינו עושים כתבות חיוביות על נתניהו, ובעיקר על רעייתו – היה נתניהו מוותר על פיצול הערוץ. אני לא חושב זאת, אמר וייס, אני יודע זאת.

כאן, אצלנו בשכונה, מודה ראש הממשלה שהוא פירק ממשלה והקדים בחירות כדי להגן על נכס תקשורתי פרטי שלו ושל משפחתו – ושקט על פני המים. מעשי ידינו טובעים בים, ואתם אומרים תאגיד. ¿

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חדשות ערוץ 2