האם נחוץ בכלל שידור ציבורי? קושיה טובה. תגידו כן, זו התשובה הנכונה. התשובה הכנה, לעומת זאת, היא: תראו, תשמעו, זה מורכב, כן, לא, תחזרו מחר. כיוון שהשאלה הזו מוצגת בשנת 2017 למניין אדוננו האינטרנט, הרי שהתשובה הסבירה שתקבלו היא: "אה?" מטופש, שנפלט מפיו של מישהו שהואיל להרים את העיניים לרגע מהסמארטפון. שהרי היום כל אחד רואה מה שהוא רוצה: מהערוצים המסחריים, דרך הלוויין או הכבלים ועד לתכני אינטרנט שהורדו ב”טורנט” או נצפים ישירות (ב"קודי", למשל).

באותה מידה אפשר לשאול אם נחוצה בכלל כרכרה ציבורית, לא? לא. הרי כולנו יודעים וחשים היטב שערוץ ציבורי אינו באמת דבר שאבד עליו הכלח. אדרבה, "היום יותר מתמיד", כפי שנוהגים להגיד, דרוש איזה מגדלור של שידורי איכות בים הזה, שגדוש אצות דביקות של פרסום סמוי, מדוזות של כוכבים לרגע, גלים של הערצת טיפשוּת ושטחיות וסתמיות, ופסולת שפכים של פוליטיקלי־קורקט.

הקושיה השנייה, המדויקת יותר, תתמקד אפוא בתכנים, שכדרכם מוכתבים מהתכלית: מהי תכליתו של תאגיד השידור הציבורי? מה בעצם אתם עומדים למכור לנו? כי אם זה עוד ערוץ 2 או ערוץ 10, לא תודה. ואם זה עוד גל"צ או רדיו אזורי חמוד, אז ממש לא תודה. אגב, גם אם זה עוד ערוץ 1 ורשת ב', התשובה נשארת: לא תודה. למה לא? כי כאלה כבר ישנם, ומה הועילו חכמים בתאגידם?

כשמדברים על תאגיד שידור, מן הראוי לחשוב על הלקוח. ובכן, מר ישראלי מגיע עייף מהעבודה, משכיב את הילדים ואוכל מה שהשאירו בצלחת, צונח בכורסה הבורגנית שלו, מקלל כי שכח את השלט, קם, אוסף בדרך פיצוחים, חוזר לכורסה ומפעיל את הטלוויזיה. הוא מזפזפ בין הסרטים, חוצה את ערוצי המוסיקה, נוחת על ערוץ 10. בוהה בשעשועון, משתעמם, מעביר לערוץ 2. בוהה בריאליטי, נגעל, עובר לערוץ 1 או לחינוכית, סתם בשביל הקטע.

ודווקא שם, שומו שמיים, הוא נתקע על תוכנית טובה. "רואים עולם", "הרמטכ"לים", "היהודים באים", "כך היה", "60 דקות". לא כולן הפקות מקור, אך כולן משודרות בערוץ 1 ויוצאות מנקודת הנחה שתפקידו המבדר של ערוץ ציבורי משני לתפקידו המעשיר. הלוואי שהיה אפשר להגיד שההפך הוא הנכון על הערוצים המסחריים.

הקושיה השלישית היא מה הסיבה שמאבק התאגיד לא סוחף את ההמון. והתשובה: הציבור הורגל שלא לקבל טלוויזיה טובה, ממש כפי שהורגל שלא לקבל חינוך, רווחה, ביטחון אישי ושירותי רפואה טובים.

אם לוח השידורים שמסתמן בתאגיד הנרקם לא חותר להעשיר ולחנך, מוטב למסור את כל התקציב לטלוויזיה החינוכית ולהפוך אותה לתאגיד החדש. הרי היא כבר קיימת ומשדרת, צריך רק לספח לה את ערוץ שידורי הערב, את מחלקת שידורי הערבית ואת תחנות הרדיו. איך מתכוון התאגיד לבצע את תפקידו מבלי שילקה במחלות רוממה, ובראשן האבטלה הסמויה? זו כבר שאלה של ניהול ותרבות ארגונית נרקמת, והתשובה נמצאת בדמויות קברניטי התאגיד, אלדד קובלנץ וגיל עומר, שהשלטון קם עליהם לגרשם. לטוב ולרע, השניים הללו הם מי שהפכו את גלגל"צ והטלוויזיה החינוכית מתופעות שוליים חביבות לערוצים שאין להתעלם מהם במפת השידור.

והקושיה הרביעית והחשובה מכל היא האם השניים תיכננו לעצב את התאגיד בצלמה הפופוליסטי של גלגל"צ חותכת הגורלות, או בדמותה החיונית של החינוכית.