שישי 21 ביולי 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
המוסף לשבת • 06.04.2017
עבדים היינו ומשועבדים נשארנו
בן-דרור ימיני

חירות היא לפעמים אשליה. אנחנו חיים בסוג חדש של שעבוד. שעבוד העידן הנאור. נדמה לנו שאנחנו בעלי חשיבה עצמאית. נדמה לנו שאנחנו מגבשים עמדה באופן מושכל. ולא, אין צורך באח גדול חיצוני. האח הגדול מצוי בתוכנו. ברגע שהשקפת העולם שלנו התגבשה - הסיכוי לצאת ממנה קטן עד קטן מאוד. אנחנו משתמשים במילים יפות כדי להסביר את השעבוד המחשבתי. למשל, אנחנו "נחושים", אנחנו "בעלי חוט שדרה". אלה מילים מכובסות שמתארות קיבעון. למעשה, ברוב הזמן המוקדש לחשיבה פוליטית, חברתית, אידיאולוגית, אנחנו עסוקים בשכנוע עצמי. התוצאה היא הונאה עצמית.

 

ככל שאנחנו "נחושים" יותר, כך העובדות לא מבלבלות אותנו. יש לכך ביטוי מחקרי. קבוצת חוקרים בראשות דן קהאן הציגה לשתי קבוצות סטודנטים סרטון קצר על הפגנה. לקבוצה אחת נאמר שמדובר בהפגנה בנוגע לגיוס הומואים לצבא, ולקבוצה השנייה נאמר שמדובר בהפגנה נגד הפלות. הסטודנטים ראו דברים שונים לחלוטין, בהתאם לדעותיהם, למרות שהיה מדובר באותו סרט. הליברלים ראו יותר אלימות בהפגנה נגד הפלות, והשמרנים ראו יותר אלימות מצד המפגינים בהפגנה על זכויות ההומואים. במחקר אחר, ככל שאמריקאים ידעו פחות היכן נמצאת אוקראינה על המפה, כך הם תמכו יותר בהתערבות צבאית כדי למנוע את סיפוח חצי האי קרים לרוסיה.

 

*

עוד ועוד מחקרים גילו שכאשר מוצגות בפנינו עובדות שאמורות לערער את השקפת העולם שלנו — אנחנו עוסקים בעיקר בהדחקה. אנחנו מתלהבים ממאמרים שמאששים את השקפת העולם שלנו, גם כשאין בהם כלום. אנחנו מפחיתים בערכן של טענות, ומדחיקים עובדות רלוונטיות, כאשר זה לא מתאים לנו. כאשר שמעתי את נאום יוהנסבורג של ערפאת, ב־1994, שבו הוא אמר לסטודנטים מוסלמים שהוא לא באמת מתכוון לשלום, שיכנעתי את עצמי שאחרי שנים רבות כל כך של סכסוך, השינוי לא יכול להתחולל מהיום למחר. זו הייתה הדחקה. השנים עברו. התברר שטעיתי. ולא, זה לא מחייב קפיצה למסקנה ההפוכה, שכל הפלסטינים לא מתכוונים לשלום. זה מחייב רק, ואך ורק, התבוננות במגוון העובדות. גם כאלה שלא מתאימות להשקפת העולם שלנו ברגע נתון.

 

כאשר פירסמתי את "תעשיית השקרים" ערכה אוניברסיטת בן־גוריון אירוע מכובד. המנחה, פרופסור באותו מוסד, סיפר בתחילת הדיון שהוא ביקש משורה של פרופסורים, שהספר מותח עליהם ביקורת, להשתתף בדיון. אף אחד מהם לא נענה לאתגר. פרופסור אחר משמאל החליט בכל זאת לכתוב ביקורת ארוכה. הוא התלונן, בין השאר, שלא ציינתי זכות יסוד מסוימת בנוגע לפליטים. זו הייתה טענה מוזרה, משום שבראשית הפרק שעסק בסוגיה ציינתי את הזכות הספציפית באותיות קידוש לבנה. הוא גם טען שהסתמכתי על פרופסור מסוים יותר מדי פעמים לעומת פרופסור אחר, מוכר יותר, שעליו הסתמכתי הרבה פחות, והוא היה, מן הסתם, קוטל את הספר שלי. בפועל, לא רק שהסתמכתי הרבה יותר על הפרופסור השני, הוא גם קרא את הפרקים הרלוונטיים לפני הפרסום, וגם טרח לכתוב המלצה לקראת פרסום הספר באנגלית. במילים אחרות, המבקר המשכיל סבל מעיוורון מוחלט בגלל הטיה אידיאולוגית. המאמר, אגב, פורסם בכתב עת אקדמי. אפשר להניח שהוא, כמו חלק מעמיתיו, חיים בתוך אשליה של חירות ושל חשיבה ביקורתית.

 

אנשי ימין משכילים סובלים בדיוק מאותו עיוורון. אתר "מידה" הפך לשופר המעניין והמאתגר של אינטלקטואלים צעירים מהימין. אלא שבעניין התאגיד התגייס האתר כדי להגן על נתניהו. למען הסר ספקות, לימין יש טענות נכונות בנוגע לשידור הציבורי. אבל אין שום קשר בין הטענות הללו לבין ההתנהלות של נתניהו. נתניהו לא הוביל מהלכים שיהפכו את השידור הציבורי להוגן או מאוזן יותר. הוא הוביל מהלכים שנועדו לסרס את השידור הציבורי. אלה שמתלוננים בצדק על עדריות משמאל אימצו לחלוטין את אותה עדריות. השעבוד האידיאולוגי גבר על חירות המחשבה. בעניין התאגיד גם אני אינני חף מטעויות. כתבתי דברים בזכות הפשרה שהושגה, משום שהיא הרע במיעוטו. במחשבה נוספת, ולנוכח עובדות נוספות שנחשפו מאז תחילת השבוע, חוששני שטעיתי. זו פשרה רעה.

 

*

כבר ב־1995 טבע פרופסור רוברט פרוקטור, היסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד, את המונח אגנוטולוגיה (Agnotology): חקר הדרך שבה מייצרים בּוּרוּת באופן מכוון. כך, למשל, כאשר הוצגו מחקרים על כך שעישון גורם לסרטן, דרשו יועצי חברות הטבק "להציג את עמדת הצד השני". הם יצרו בלבול וספקות, משום שהמעשנים משתוקקים לכל מידע שיפריך את הטענות על הקשר בין עישון לסרטן, גם אם המידע חסר כל ערך. זה בדיוק מה שקורה בשיח הפוליטי. אנחנו משדרגים כל מידע שמחזק את העמדה שלנו, גם אם הוא חסר כל ערך. הימין רוצה להאמין ש"אין בעיה דמוגרפית". כך שהוא יוצר "עובדות אלטרנטיביות" כדי לרכך את הפחד ממדינה דו־לאומית. השמאל מתעלם מהתשובה הפלסטינית השלילית לכל הצעת שלום, או מערפל אותה. ביל קלינטון חזר ואמר שערפאת אמר "לא" להצעה שלו. עיתונאים ואנשי אקדמיה, בדיוק כמו תועמלני חברות הטבק, מתעקשים לערפל את העניין או לצייר תמונה הפוכה. פרופ' פיליפ טטלוק הראה, במחקר רב־שנים, כיצד דווקא משכילים יותר יוצרים מנגנון לסלקציה של העובדות. האידיאה־פיקס גוברת על המציאות. גם כאן אין צורך בהכללות. לא כל המשכילים. יש בקרבם לא מעט אנשים בעלי חשיבה חופשית.

 

חירות אמיתית היא היכולת להקשיב גם לטענות המבוססות והמרגיזות של הצד השני. גם משה פייגלין וגם גדעון לוי מעלים מדי פעם טענות נכונות. אלא שהשיח הציבורי מבליט את הקולות הנחרצים, שמייצגים אחוזים בודדים משמאל ואחוזים בודדים מימין. שוב ושוב בשנים האחרונות הוזמנתי לפאנלים שבהם הייתי אמור להביע עמדה "נחרצת" כלשהי. שוב ושוב נאלצתי לוותר על הכבוד, משום שהעמדה שלי לא התאימה לשיח המקוטב שהעורכים מתעקשים ליצור. החדשות הרעות הן שהעשירון הימני יותר והעשירון השמאלי יותר זוכים לעודף ייצוג, והאחרון הרבה יותר. אין שום דיאלוג ובוודאי לא הקשבה. אבל יש הצגה.

החדשות הטובות הן שלמרות השיח המעוות, לפחות 50 אחוז מהציבור, מאמצע מפלגת העבודה ועד אמצע הליכוד, לפחות מקרב המצביעים, מחזיקים בעמדות מורכבות יותר. הם לא ימין ולא שמאל. הם גם ימין וגם שמאל. ואם מישהו מהקוראים מרגיש שהוא במחנה הזה — למרות הייצוג הנמוך שלו בשיח — הוא צריך להרגיש טוב. משום שהוא נהנה מחירות אמיתית. כדאי לשמור עליה. חג חירות שמח.

 

bdyemini@gmail.com

 

 

 

 


פרסום ראשון: 06.04.17 , 17:21