"תקופה קשה, חליפות ותמורות במצב רוחי והתנהגותי. כשאמא מרביצה לי, לפעמים מרביץ ומתגרה בה אבל לא רוצה להגיד שמע ישראל על המיטה. זה נגמר תמיד במכות וגערות. אני תמיד נשאר בוכה, והיא מכבה את האור ויוצאת"
לפעמים אדם זוכה להכיר לעומק את הוריו רק שנים לאחר שהתבגר ועזב את ביתם. במקרה של משפחת רייז, שבעת ילדיה של אלישבע זכו להכיר אותה רק אחרי מותה, וגם זה לא היה קורה ללא עזרת הנכד שלה, גולן.
קטע מתוך "המחברות של אלישבע"
"לאמא תמיד היה אופי מנותק", מעיד עמיר, על אמו אלישבע. "היא הייתה בן־אדם אחראי, דאגה לדברים הטכניים, החומריים, אבל פחות בקטע הרגשי".
בקיבוץ הדתי עין צורים גדלו שבעת ילדי משפחת רייז כשדבר אחד מאפיין את כולם: התחושה שנעזבו לנפשם, שחיבוקים ונשיקות מעולם לא היו מנת חלקם ואיש לא הפגין כלפיהם עניין.
למרות השנים שחלפו, עם התחושה הזאת הסתובבו בעולם עודד (64), עמיר (62), מיקו (61), בעז (58), התאומים רחל ורון (51), ובן הזקונים גד (48).
אלא שאז אלישבע נפטרה, והדברים קיבלו תפנית שכמו לקוחה מסרט. למעשה, מה שקרה אכן הוביל ליצירתו של סרט.
האחים חזרו לבית בו גדלו במטרה לפנות אותו וכך, לגמרי במקרה, גילו אוצר: אמם, כך התברר להם, השאירה אחריה ערימה של מחברות בית־ספר מצהיבות, שמולאו בכתב יד צפוף בקורותיהם של כל אחד משבעת הילדים. היא תיארה את חייהם מיום לידתם וכמעט עד יום מותה — מנקודת מבטם של הילדים. בדיווח יבש ובדבקות כמעט אובססיבית תיעדה אלישבע את ילדיה וקורותיהם. את המחברות מעולם לא הזכירה בפני איש מהם.
אבל אלמלא תושייתו וחושיו החדים של גולן רייז, בנו של עמיר ונכדהּ של אלישבע, ייתכן מאוד שחלקם לא היו טורחים אפילו לצלול אל מה שהסתתר בין העמודים. גולן, בוגר בית הספר לקולנוע "מעלה" שמאחוריו כבר שישה סרטים ("חסימות" שזכה בפסטיבל ירושלים ופסטיבל מינכן, "פרלמנט ארוחת הבוקר" שזכה בדוקאביב, ועוד), זיהה את הפוטנציאל, עבר על כל היומנים והחל לעמת את אביו ודודיו עם עברם. התוצאה, ארבע שנים אחרי, היא הסרט "המחברות של אליש", שישודר בפסטיבל דוקאביב ב־16.5 וב־19.5 בסינמטק ת"א.
"נסענו יחד עם אמא לתל־אביב ואני הלכתי לאיבוד. כמעט ופרצתי בבכי גדול, חיפשו אותי ולא מצאו. כבר הלכו הביתה מלבדי, אבא נסע שוב לחפש אותי ומצא אותי עומד ומחכה ליד המקום שנותנים שם אופניים לשמירה"
"המחברות של אליש" מעמת בזה אחר זה כל אחד מהילדים, עם הדברים שנכתבו בשמם. גולן, הנכד והבמאי, מפגיש אותם ברגישות ובעקביות עם עברם ומנסה לפענח באמצעותם מה עומד מאחורי הדברים. חלקם מתרגשים ופורצים בבכי כשהם מבינים את הסיטואציה. כל אחד מהם מנסה בדרכו לסנגר על האם, להבין את מניעיה וגם להסביר לעצמם את הקרירות והנוקשות שלה. לאט לאט נפרשת התמונה המלאה, שלפרקים היא כואבת ומטלטלת ולעתים משעשעת, ובעיקר: מציגה באור יוצא דופן את החיים בקיבוץ בימים ההם. יתכן בהחלט שעוד משפחות ימצאו תשובות לפרקים לא פתורים מעברן ביומניה של אלישבע.
בשנות הארבעים, ערב קום המדינה, אלישבע רייז בת ה־14 כבר עזבה את ביתה כדי להקים היאחזות. היא וחבריה הקימו ביחד את עין צורים, בגוש עציון. שנתיים לאחר מכן, במלחמת השחרור, נפל הקיבוץ יחד עם שאר ישובי גוש עציון והיא שהתה בשבי הירדני כחודש. כששוחררה, הקימה עם חבריה את קיבוץ עין צורים במיקומו הנוכחי, מדרום לקריית מלאכי. שם הכירה את משה, ויחד הם הביאו לעולם שבעה ילדים: עודד, עמיר, מיקו, בעז, רחל, רון וגד.
אבל למרות שהסרט על המחברות של אמם כבר גמור, המסע של האחים להיכרות והשלמה עם מי שהייתה נמצא עדיין בעיצומו. כשמפגישים בין שבעת הילדים בקיבוץ, שם מתגוררים כיום שני הבנים הגדולים, כאילו דבר לא השתנה; מרגע שהם יחד מדגימים האחים לבית רייז אחווה חמה ותוססת: ההומור, העקיצות, הרעות, הוויכוחים הקטנים על הפרטים הכי זניחים. אחים. על דבר אחד כולם מסכימים: יחסה של אלישבע לילדיה.
"אמא דאגה לנו בקטע החומרי", אומרת רחל. "לגהץ, לכבס, להכין אוכל. אבא היה יותר בקטע של שיחות. יכולת לנהל איתו שיחות בכל מיני נושאים ותחומים, בקטע הפילוסופי. אבל גם לו לא היה את הקטע של החום והאהבה".
עמיר: "היה, אבל הוא לא ביטא את זה".
רחל: "הוא השכיל לחבר אותנו. גם היום, ברגע שאנחנו נפגשים יש לנו הוויי מסוים, וכולנו נכנסים לקטע הזה. זה חיבור לא ברור מאליו".
בעז: "יש מין מותג כזה, בעין צורים, שנקרא משפחת רייז. משפחה מאוד חמה, שמחה".
עמיר: "תגיד רעשנית".
בעז: "עושה צחוקים כל היום".
עמיר: "כשהיינו אוכלים בחדר האוכל — ואם זה היה תלוי באמא שלי היינו ממשיכים לאכול שם — היו יושבים שם משפחות־משפחות, ותמיד יצא שאנחנו ישבנו ליד השולחן באמצע, והיינו הכי רועשים. כל שולחן קיבל מגש אחד של בשר, ואנחנו כמובן סיימנו את שלנו מיד, ואז התחילו לזרום אלינו המגשים מכל השולחנות. חיסלנו את כל האוכל של כולם.
רחל: "חמולה".
אז מה בין החמולה הרעשנית לבין חווית הילדות העזובה שנחרתה בזכרון כולם? התשובה מבצבצת במרומז מבעד לדיווחים ביומנים.
"המטבח הקטן הפך לזירת התגוששות, אמא ואבא לא מצליחים להשתלט עלינו", כותבת אלישבע. "ארוחת הערב שלי נראית כמו פוגרום, הרצפה מלאה גבינה וכל הפרצוף שלי אוכל חוץ מהפה. אני לא מתנהג יפה ליד השולחן ואמא גוערת בי... ההורים שלי החליטו, בגלל כל ההשתללות שלי ושל אחיי, לחזור לאכול בחדר אוכל".
"כמה פעמים שאמא כעסה עליי היא ביקשה שאקום בשקט בבוקר, לא להפריע לאחרים. לשמור על השקט אני כלל לא יודע. אמא לא רוצה לעזור לי להתלבש ואני עושה הכל לאט"
בבת אחת, קופצים מתוך היומנים משפטים קשים. אלישבע אולי הביעה מחשבות שהיו עוברות בראשה של כל אם בסיטואציה הזאת, אבל כשהילדים קוראים את הטקסטים הקרים האלה, שמתארים מציאות קרה אף יותר, הם נשברים. כל אחד בתורו מוצא את עצמו נאבק ללא הצלחה בדמעות.
"אני טיפוס עצל", היא כותבת על רון. "אין לי שום תחביב. לא מתאמץ ליצור או לעסוק במשהו. אני מתבטל הרבה והזמן בורח לי במשחק כדור או טלוויזיה. כמעט לא קורא, מריבות על מקלחת מעוררות איתי הרבה ויכוחים... ההתנהגות שלי לא מוצאת חן בעיניה".
רון מודה שלא הצליח לאתר בדל חיוביות במחברות. "אבל אני לא מנסה לחשוב לעצמי 'למה היא כתבה את זה, אני לא כזה'. היא כתבה מה שהיא הרגישה ואני מאמין לה ומבין את מה שהיא כותבת".
"רוב היומנים כתובים נורא יבש", אומר עמיר. "כשגולן התחיל, הרבה פעמים שאלתי את את מי זה מעניין. בקטעים שהוא הכריח אותי לקרוא, התחלתי להסתכל פתאום מה היא לא כתבה. זה הרבה יותר מעניין".
ואכן, בין המילים שנכתבו זולגות המילים שלא נכתבו. דווקא בין קווי המתאר בהם צייר את ילדיה מתחדדת צלליתה שלה, הנפקדת הנוכחת.
"היום רק אבא בא לקחת אותי מבית התינוקות", כתבה אלישבע מנקודת מבטו של עמיר. "כל הזמן שראיתי רק את אבא הייתי עליז, שיחקתי במגלשה והתנדנדתי בנדנדה. אך ראיתי במקרה מרחוק את אמא — לא ראיתי אותה הרבה זמן — ואז התחלתי לבכות ובקושי אבא הצליח להרגיע אותי".
מצוקתה של אלישבע והתחושות הטעונות שמעוררים יחסיה עם ילדיה משתקפים במבטה עליהם. "היחסים שלי עם אמא מעורערים. אני כועס עליה ולא רוצה שתטפל בי. אני הרי לא מדבר הרבה ולא יודעים מה יש לי", היא כותבת והמתח והתיסכול שלה ניכרים.
לאורך כל המחברות, אלישבע מדווחת בכנות וניתוק על האכזבה שילדיה מסבים לה כשהם מסרבים להתפלל או ממרים את פיה, על הפעמים בהן הרימה עליהם יד או סירבה להושיט להם עזרה. נראה שלשני הצדדים מערכת היחסים מכאיבה ומורכבת, אבל מסתבר שלמביט מן החוץ לא היה מושג על כל זה, אפילו לא בחברה סגורה ואינטימית כמו קיבוץ.
"אמא שלי הייתה חידה", אומר בעז, "לא מפוענחת עד הסוף. היו צחוקים הרבה, אבל לא חיוך של רגש. היא הייתה בוכה בלי דמעות".
רחל: "מצד שני, אנשים מאוד אהבו לבוא אלינו, חוו את זה אחרת".
גד: "כי לא שפטו אותנו בבית. לא את החברים שהבאתי, לא את החברות שהבאתי. לא שפטו אצלנו אף אחד".
עודד: "אמא לא הייתה עושה הפרדה בין הילדים שלה לשאר הילדים בקיבוץ. היא הייתה מתייחסת לכולם אותו דבר".
עמיר: "לי זה היה קשה. לא מספיק שיש לך שבעה אחים ואין רגע של שקט, מגיעים עוד 'אחים' נוספים. מישהו אמר לי פעם: זה כאילו שאמא שלכם ילדה אתכם, השאירה אתכם שם ומיד אימצה אתכם כמטפלת, ולא כאמא".
"אמא שוכבת על הספה, היא חולה ולא יכולה לטפל בנו. אנחנו משתדלים לא להפריע למנוחתה עד להחלמתה המהירה. היא כבר פחות נמצאת איתנו, כנראה בגלל שהיא מפחדת להדביק אותנו"
המצוקה של אלישבע המשיכה לבעבע ללא מענה, והגיעה לרתיחה סביב ביטול הלינה המשותפת וחזרתם של הילדים הביתה. את הקטעים הבאים ביומן, אף אחד מהילדים לא ממש זוכר בזמן אמת. הם יודעים היטב שמתישהו הוחלט לעבור ללינת בית, אבל רק תוך כדי קריאת היומנים, הם מבינים שמשהו לא היה כשורה.
"אני ילד לא טוב ולא מבין שעכשיו צריך להניח לאמא. מאז שאנחנו בבית אמא כבר לא יכולה, אנחנו גם לא נותנים לה זמן לכתוב... אני מרחם על אמא, בניגוד לאחיי אני כל הזמן רוצה לנשק ולחבק אותה והיא לפעמים נבוכה מזה". הפרק הזה ביומנים תפס את הילדים לא מוכנים.
"זה היה קטע שממש לא הכרתי, ומשפטים שלא זכרתי שאמרתי", אומרת רחל. "מסתבר שאמא שלנו חלתה בסוג של דיכאון, כשהגענו הביתה. לא היה לנו מושג. לנו אמרו שהוא חולה, אבל כמבוגר אתה חושב פתאום מה זה חולה? היא הרי כתבה את זה".
מיקו: "אני לא זוכר את זה".
משה נפטר לפני שבע שנים, ומאז החלה הידרדרות גם במצבה של אלישבע. "אמא לא רצתה לחיות אחרי שאבא נפטר", משחזרת רחל. "היא הרגישה שהקרקע נשמטת תחת רגליה. היה ביניהם חיבור מיוחד, הם השלימו אחד את השני וברגע שהוא נפטר היא הרגישה תלושה. מעבר לזה היא פיתחה דמנציה, לדעתי כסוג של בריחה".
מיקו: "אבא שלנו היה באור כל הזמן, וכשהוא נפטר זה היה שוק אטומי למשפחה, שבר לכל הקיבוץ. כשאמא נפטרה, זה היה משהו קטן כזה, כי היא דעכה לאט־לאט. ודווקא במותה, פתאום מפעל ההנצחה הזה, המחברות, מעלה אותה לדרגה אחרת. בסוף אמא יצאה הגיבורה".
עודד: "אני מאוד שמח שאמא כתבה את היומנים. זה הופך את אמא שלי למשהו מרכזי יותר בחיים שלנו מאשר היה לפני. מפעל החיים הזה ראוי להוקרה".
בעז: "אנחנו מפעל ההנצחה שלה".
"לפעמים אני מסתכסך עם אמא והיא נותנת לי שתי ברירות: או שאני שומע בקולה, או שאין לי מה לעשות בבית. ואני לא נכנע מהר, ואז אני עוזב את הבית"
כשאני שואל את הילדים למה לדעתם היא כתבה את היומנים, כל אחד מהם מוצא תשובה אחרת. "מבחינתה היא באה לתעד, יד ושם כזה", אומר מיקו. "זה מצב רגשי, פסיכולוגי, תיאורים של מעשים שנעשו. אז אם היו מכות היא כותבת שהיו מכות. הכי קר".
רחל: "הכתיבה שירתה קשר מסוים. כנראה שהיא רצתה להתחבר אלינו ולא ידעה איך. יכול להיות שזאת הייתה הדרך שלה לחוש אותנו, להתקרב אלינו".
עודד: "אני לא חושב שהיומנים התחילו ככה, אלא רק נגמרו ככה. הם התחילו כי היא החליטה לכתוב יומן, וזה הלך והתפתח. רואים שם תקופות בחיים שלה: שמחות, עצובות, מעצבנות. רואים את ההתייחסות לעולם שלנו. ברגע שעזבנו אותה זה נעשה רחוק יותר, ואחר כך זה כבר נהיה טכני. התופעה הזאת של כתיבת יומנים לא הייתה חריגה בנוף הקיבוצי".
"כל אחד מרגיש את זה אחרת", אומר גד. "אפשר להגיד שלאמא היו הרבה דברים לומר, וזאת הדרך שלה להוציא את זה החוצה. קראתי את רוב היומנים, וזה חומר פנומנלי. אותי מעניין לראות איך זה השליך עלינו, הילדים, לדור הבא. הרבה פעמים אתה מוצא אצל ילדים התנהגות שחופפת לזו של ההורים, וכמעט אצל כולנו זה הפוך. מעבר לזה, בקריאה ניסיתי בעיקר לשבת ללמוד את הסיטואציה. אז זה היה נורמלי, למשל, שאבא לא בא אפילו לבית חולים כשנולד לו ילד. קיבל הודעה בעבודה והמשיך כרגיל. היום הדברים השתנו לגמרי. זה עושה לך משהו".
"משלושת אחיי האחרים אני השונה", נכתב במחברת של בעז. "הן במראי שאני יפה בלונדיני עם עיניים כחולות, והן בזה שאני לא אוהב להתרכז הרבה בעבודות יד. לא כשרוני במיוחד. וגם לא בעל אמביציות. הרבה מעשים שעודד ועמיר כבר ידעו בגילי, אני לא יודע וגם לא מתאמץ ללמוד. לטפס, לשחק במשחקים שונים. קשה לשחק איתי בסבלנות, מהר מאוד אני מאבד את החשק לשחק".
בעז לא נעלב מהדברים שנכתבו בשמו על עצמו. "על כל אדם צריך לכתוב דברים כאלה", הוא אומר. "אני לומד מזה. חושב על עצמי — למה כעסתי על הבן שלי כשהוא היה חסר סבלנות. זה עוזר לך להבין את הילדים שלך. חבל, הייתי צריך לקרוא את זה לפני עשר שנים".
