שישי 24 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
קירגיזסטן
מגזין חג • 09.04.2017
שנת הדרכון
123 מדינות כבר חתמו על דרכונו העמוס של פלג כהן, הישראלי שהפך את התרמילאות למשרה מלאה | מה שהתחיל כטיול שגרתי אחרי צבא הפך לדרך חיים | בראיון מלא חירות הוא מסביר איך הוא מתקיים, מה הוציא אותו לדרך, ולמה הוא ממש לא מתכוון לעצור | ויש לו מסר למי שרוצה גם כן לחיות את הפנטזיה האולטימטיבית: "לא צריך להיות מיוחד, יפה או חכם כדי לטייל בעולם"
אלון הדר

בשבועות האחרונים פלג כהן עשה את טובגו. הוא השתכן בווילה מפוארת, בדיוק בזמן לקרנבל השנתי המסורתי של האי הקריבי, ונכנס עמוק לחגיגות. פה מופע מונגולי, שם הוא מוזמן לבק סטייג' של הזמר הכי פופולרי על האי, ובאמצע תחרות מוזיקלית של הכלי הלאומי, תוף מחבית של נפט. כבר חודשיים שהוא שוהה בטובגו, עוד קרון ברכבת הטיולים שנמשכת כבר 12 שנים ברציפות (כולל ביקורים שנתיים בישראל). עד כה טייל ב־123 מדינות בעולם והוא לא חושב לנחות בקרוב. את ליל הסדר יעשה בג'מייקה עם אחותו. גם אמא הייתה צריכה להגיע, אבל בסוף חתכה ליפן. משהו מזה כנראה נמצא בגנים.

 

פלג כהן חי את החלום, אבל גם עובד עבורו. מבשל מדי ערב למשפחה התורנית, משחק עם הילדים, אבל בעיקר מביא את העולם — ואת סיפורו האישי מלא ההשראה — למארחיו או לאנשים הטובים שהוא פוגש באמצע הדרך. נותן תקווה שגם הם יום אחד יעזבו הכל, וגם בלי כיסים מלאי כסף, ייצאו לראות עולם. חג חירות, יום־יום.

 

כדורגל בקריביים

 

אף שהחיים הבוגרים שלו הם טיול אחד ארוך, פלג כהן מתעקש לייצר שגרה. מתחזק בלוג בשם "לונלי פלג", ערוץ יוטיוב, חשבון אינסטגרם ודף פייסבוק פעיל. עבור המוצ'ילרוס הישראלים הוא סוג של גורו, והם מתייעצים איתו על מסלולי טיול ועל אזורים שמעט מאוד תיירים מהמערב ביקרו בהם. "אני לא איש שיישב על החוף ויעשה בטן־גב", הוא שובר את תדמית המטייל הסטלן. "בכל יום אכתוב או אצלם ואערוך. אין רגע שעמום, רק בטובגו פגשתי עד כה 200 אנשים, ותמיד חושבים על היעד הבא".

 

האמזונס
האמזונס

 

שגרה קטנה בתוך חופש מוחלט?

 

"אני אוהב את חוסר הוודאות. לא יודע את מי אפגוש, אצל מי אישן הלילה, לאיזו מדינה אמשיך. זו האש שמניעה אותי. אתה צריך להתמודד עם הפחדים שלך. הפחד מעצים אותי. פוחד מצלילות? אצלול עם כרישים בבליז. הבנתי שהסיפור שלי נותן השראה לאנשים. שלא צריך להיות מיוחד כדי לטייל בעולם, שלא צריך להיות חכם ויפה כדי להגשים את החלומות שלך".

 

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 

 

מכל המקומות בעולם טובגו?

 

"כשהתחלתי את המסע שלי לא סימנתי יעדים. זורם, מתגלגל. עם הזמן אמרתי לעצמי היעד הבא יהיה מדינה שלא הייתי בה והכי זול לטוס אליה עכשיו. היום אני כבר יכול להרשות לעצמי לתכנן, והקריביים סומנו לשנה הקרובה. כשסיפרתי לידידה שלי שהיעד הוא טובגו היא אמרה 'אתה יודע שיש להם את שיעור המתנדבים הכי גבוה בעולם לדאעש. והפשיעה בשמיים, שמונה רציחות בחודש'. אני לא מרגיש את זה. החופים פה יפהפיים. הספקתי גם להיות באגם הזפת, שנחשב לשני בגודלו בעולם. זה ערב־הסעודית של הקריביים. חברים הזמינו אותי לבית החוף שלהם, ועכשיו אני הולך לשחק עם הילד שלהם כדורגל ואז להתנדב במקלט לכלבים".

 

אוזבקיסטן
אוזבקיסטן

 

איך מגיעים למשפחה כזו שמארחת אותך?

 

"פגשתי בארץ מישהי מקומית שהגיעה להרצאה שלי וסיפרתי שאני נוסע לטובגו. היא אמרה 'זה הטלפון של אחותי שם, תישן אצלה'. הייתי אצלה שבוע באיזה מחסן. לאחר מכן קישרו אותי לארגון נשים בטרינידד. נפגשתי איתן, וכל פעילה מרכזית לקחה אותי תחת חסותה לכמה ימים. ככה הוזמנתי גם למשפחה הזו לסוף שבוע. לאחר כמה ימים הם אמרו 'אל תעזוב — תישאר פה עד הקרנבל'".

 

היהודי הנודד?

 

"בחיים שלי לא שכרתי בית. לא היה לי מעולם רכב. מיטה. לא היה משהו שישאיר אותי. בכל מקום הרגשתי זמני. אין לי כוונה לעצור בקרוב את המסע. אני רוצה להיות בכל המדינות בעולם. יש 196, אבל ל־20 מתוכן אי־אפשר להיכנס כישראלי".

 

קמרון
קמרון

 

מלבנון לאמריקה

 

כהן (34) נולד בנהריה, בילדותו הסתמן כבנדיט לא קטן. "שנאתי את בית־הספר. דיסלקציה, היפר־אקטיביות. אמרו לאמא שלי: מה לעשות, הילד לא הכי חד בקלמר. היא העבירה אותי למזלי לבית־ספר לאמנויות בקיבוץ כברי, ושם הבינו אותי. רוב הלימודים שלי התרכזו למגמת קולנוע. בצבא הייתי לוחם בגולני במסייעת. ג'נין, עזה".

 

המסע בעולם התחיל מטיול שגרתי אחרי צבא. "חבר הציע לי לטייל למזרח. תוך כדי טיול הבנתי שמשהו קורה: פתאום גיליתי שלמדתי אנגלית, מה שלא הצלחתי כל החיים. פתאום הראש נפתח לאנשים מהעולם, לסיפורים, להיסטוריה. אמרתי: רגע, מה קורה פה? לאחר שלושה חודשים נגמר הכסף, אבל אמרתי שאין מצב שאפסיק לטייל. טסנו לאוסטרליה, אני, החבר ואחותי התאומה. שכרנו חדר קטן. עבדתי בגינון והמשכתי לטייל".

 

מסע עולמי כאורח חיים אף פעם לא היה בתכנון. הוא נכתב מעצמו. "לא ידעתי מה הכיוון שלי בחיים, כל החברים שלי למדו באוניברסיטה וידעתי שזה לא הכיוון שאני רוצה. כל הזמן נתקלתי במשפט: איזה מדהים היה הטיול, חבל שהוא נגמר. אמרתי: למה שהוא ייגמר? כולם אמרו 'טיול זה לא החיים'".

 

ארגנטינה
ארגנטינה

 

אבל מלחמה דווקא כן, לפחות בישראל. כמה שבועות לאחר שנחת חזרה בארץ אחרי עוד שנת טיול פרצה מלחמת לבנון השנייה. הוא נלחם כשבועיים בלבנון והמשיך לעוד חודש מילואים. כשהשתחרר אמר לאמא שלו: "מגיע לי עוד טיול לאחר צבא".

 

מצויד בתירוץ המנצח המריא לצפון אמריקה עם בת זוגו דאז, סטודנטית קנדית לרפואה, וחיפש עבודה. "ניקיתי בתים לפסח, לא רצו להכניס מישהו לא יהודי. 18 דולר בשעה, מה רע? אחר כך הכנתי חומוס וסלטים למסעדה כשרה. שמעו שאני גנן ואמרו לי לשים שלט בבית־הכנסת. עבדתי אצל מעצבת גינות, וכשפרשה היא העבירה לי את הלקוחות שלה. לאחר כמה חודשים אמרתי זה הזמן לצאת לטייל".

 

הרבה צעירים היו נשארים ומקימים אימפריית גינון ולא עולים על המטוס. היום היינו מראיינים אותם למוסף "ממון" לחג.

 

"עשיתי כסף שהיה יכול לקיים אותי לכמה חודשים של טיול, אז למה להמשיך לעבוד?"

 

ברבדוס
ברבדוס

 

הם טיילו ביחד בקובה, היא חזרה ללמוד והוא המשיך במסע: ברזיל, ארגנטינה. "שם כבר הרגשתי שאני רוצה לטייל בכל העולם, לא ידעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן".

 

איך קיימת את עצמך?

 

"אין פה סיסטם או ניסים, אבל זה הרבה יותר קל ממה שחושבים. תתחבר לאנשים ותהיה כן. זה גם עניין של קארמה. כל הזמן הציעו לי עבודות. עבדתי בשיפוצים, במטבח, בחוות, עובד עבור אוכל, מתנדב בהוסטלים תמורת מגורים. מרוויח כמה מאות דולרים, וממשיך ליעד הבא. ביפן, אחת המדינות היקרות בעולם, חייתי עם 20 דולר ליום, כי ישנתי אצל מקומיים. אני מצויד תמיד באוהל, שאפשר לפתוח אותו כמעט בכל מקום. אבל דווקא על אוכל אני לא חוסך. אני באמת מאמין שרוב האנשים בעולם טובים, אז למה לא נעזור אחד לשני?"

 

זה נשמע אידיאלי מדי.

 

הפיליפינים
הפיליפינים

 

"בשנים שלי באפריקה הבנתי שאפשר להתקיים גם מכלום. לשבת על החוף ולדוג את האוכל שלך. זה מה שעשיתי. לאחר מכן התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני נשאר".

 

מה הייתה התגובה שלה?

 

"אני מאוד קרוב למשפחה שלי, אבל הייתי צריך לחנך אותם. בהתחלה היה להם קשה. למזלי גדלתי עם סבתא שלי. הייתי מדבר איתה כל שישי בטלפון. היא אמרה: טוב לך — תמשיך. זה נתן לי הרבה כוח. בכל פעם שהייתי חוזר לארץ, אמא שלי הייתה רואה שאני קורן. בסופו של דבר כל אמא ואבא רוצים שהילד שלהם יהיה מאושר. וכשהם הבינו את זה, הם שיחררו. כשאני מגיע לביקורים אני מנסה להשלים, מוציא את האחייניות שלי מהגן, משחק איתן. מקדיש זמן רב למשפחה. אבל כן, גם לנוודות יש מחיר".

 

הבדידות למשל?

 

הפיליפינים
הפיליפינים

 

"אני זוכר שטיילתי באתיופיה ולא דיברתי שבוע מילה באנגלית. וזה עוד לפני התקופה של האינטרנט. אתה עושה מסע בטרמפים לחצות את המדבר ופתאום מוצא את עצמך תקוע שלושה ימים בצומת".

 

אפשר להשתגע.

 

"תלוי לאן אתה לוקח את זה: אתה חופר, נובר, לומד על עצמך. כן, מתרגלים לבדידות. לומדים לאהוב אותה".

 

איך המטיילים האחרים מסתכלים על הבחירה שלך?

 

ברזיל
ברזיל

 

"במהלך הטיולים שלי מעולם לא נפגשתי עם אדם מבוגר שאמר לי 'אתה עושה שטויות', להפך. מהפרספקטיבה של הזמן וניסיון החיים שלהם, הם רק עודדו אותי. רק הצעירים מדברים ככה. אבל אמרתי: מה אכפת לי מה אנשים חושבים עליי, זה לא ינהל את החיים שלי".

 

ואיפה אצלך התגנבו הספקות?

 

"בן 26, נוסע באוטובוס באפריקה ופתאום עולות מחשבות: החברים שלך גמרו כבר תואר, הם עושים כסף — ואני פה לבד, לא יודע איפה אישן היום, יש לי רק 20 דולר בכיס. אבל לא נתתי למחשבות האלו להפריע לי להמשיך הלאה. אמרתי כרגע אני מאושר, וזה לא חשוב מה יהיה בעתיד. האמנתי בלב שלם שכל עוד ארדוף אחרי החלום שלי, זה ישתלם. לא מוכן לעשות דברים שאני לא שלם איתם, אף אחד לא יכול להכריח אותי. באתי לסבול בעולם הזה? אנשים בהתחלה חשבו שאני תמהוני, אז חשבו. הייתי מרוכז במטרה שלי".

 

מילא זרים, אבל איך החברים הקרובים שלך מסתכלים עליך?

 

טג'יקיסטן
טג'יקיסטן

 

"אנחנו שבעה חברי ילדות. חלק עובדים בחו"ל, חלק בישראל. יוצא לנו להיפגש באירופה ובארץ. הם מבינים שאני שונה. עבורם, דרך החיים שלי לא מוזרה. כל הטלפון שלי מלא בתמונות של הילדים שלהם. האם גם אני רוצה? לא עכשיו. אולי בעוד עשר שנים. כשאוכל לתת את כל כולי להם".

 

הכל אנשים

 

את הכסף השוטף למחייתו הוא עושה מהרצאות בישראל. אלו המתוכננות לספטמבר ולאוקטובר כבר סולד־אאוט. עם השנים הצליח לפתח מנגנון כלכלי שמתחזק את הפרויקטים שהוא מקדם. "החלום הגדול הראשון היה להגיע למאה מדינות. יום אחרי שהגשמתי אותו שאלתי מה אני עושה עכשיו. באחד מבתי חב"ד בפיליפינים פגשתי אנשי עסקים יהודים ממיאמי. בסוף הערב אחד קרא לי ונתן לי מעטפה. אמרתי אני לא זקוק לכסף, הוא אמר תיקח. בחדר ראיתי שזה היה 500 דולר. למחרת הגעתי להודות להם. הם אמרו: לילה שלם דיברנו עליך. אנחנו מאוד רוצים לעזור לך. יש לנו סכום גבוה של כסף, ואנחנו נשמח אם תפתח פרויקטים התנדבותיים. התחלנו בפיליפינים והמשכנו בכל העולם". חוויה? זה בטוח, מעניין? אין ספק. אבל מה המנגנון שמניע אדם להפוך לנוסע מתמיד ולא רק מבחינת המחשב של חברת התעופה?

 

"אני בן אדם מאוד רגיל, לא מיוחד. אין לי שום כישרון מיוחד. לא יודע לכתוב, לצייר. לא באתי ממשפחה עשירה, ולא למדתי לימודים אקדמיים. ובכל זאת, הטיולים היו מאוד טובים אליי. באתי טאבולה ראסה. בלי דרך, בלי אג'נדה. לכן הדרך עיצבה אותי".

 

קמרון
קמרון

 

הוא יודע מה מרגש אותו. "נופים זה יפה ונחמד, אבל מה שגורם לי להמשיך הלאה אלו האנשים. אני שואב מהם השראה ומקבל מהם כוח. הסקרנות מניעה אותי. אני לומד כל כך הרבה. התקרחנתי הרבה, אני אוהב לצאת ולחגוג, אבל מתישהו אתה מבין שזה בנאלי".

 

הזמן, החוויות, ביגרו אותך?

 

"הפלג שעלה לפני 12 שנים על המטוס שונה מהפלג שמדבר איתך. בעבר הייתי מאוד סגור, מקובע, יש דרך אחת, ברור מה נכון ומה לא נכון. עם השנים התנערתי מדעות קדומות, שיפוטיות. לוקח לך זמן להתנער מהגזענות שטמונה בנו. יש לי את הזכות לצאת מהמקום הזה, זה לא קל. היום אני מאמין גדול בעצמי".

 

עם השנים צבר אינסוף חוויות, שאותן הוא מתעד בספר שעליו הוא עמל.

 

בליז
בליז

 

היבשת האהובה עליו בעולם היא אפריקה, שם טייל במצטבר 4 שנים. "למערב אפריקה הזהירו אותי לא להתקרב — בוקו חראם, אבולה, מלחמות אזרחים. זו הייתה הפתעה עצומה. נחתתי בסנגל ולקחתי טרמפים עד ניגריה. ישנתי באוהל, התארחתי בבתים של מקומיים. כדי לא לפתח מנגנון של ניצול, אתה רוצה לתת. חולק את הסיפורים, מבשל ארוחת ערב למשפחה. הכל מהלב".

 

זו עדיין היבשת הנחשלת בעולם.

 

"בגינאה־ביסאו אפילו בעיר הבירה אין חשמל, הייתי צריך להפקיד דרכון באחת השגרירויות. הייתה אז מהפכה של טליבאן ואני חששתי בגלל הזקן שלי. טיילתי ביערות גשם וכל הדרך הייתי צריך לשחד ולשחד. כשחזרתי לשם ממאלי סימנו אותי והכניסו אותי למעצר. נחקרתי במשך שעות. למזלי, שגריר סיירה־לאון, שם הפקדתי את הדרכון שלי כדי לחדשו, חילץ אותי. המשכתי לשם והגעתי באמצע הלילה לעיר הבירה. יורד בצומת להגיע למלון ואומרים לי מסוכן לעבור את הכביש. מסביב מלא ילדים עם נשק ואלכוהול. אתה מרגיש כמו בתוך הסרט 'יהלום הדמים'. אתה אומר לעצמך זה לא אמיתי. בחוף־השנהב התארחתי באחת השכונות הכי מסוכנות במדינה. פחונים, רכבים שרופים. אבל לא הרגשתי את הסכנה".

 

אולי כי פיתחת מנגנון הדחקה?

 

דרום אפריקה
דרום אפריקה

 

"12 שנה בחיים ולא נשדדתי. לא גנבו ממני דולר, לא איימו עליי, לא ניסו לחטוף. דווקא באזורים מלאי תיירות כמו בחוף קופקבאנה יש יותר סיכוי להישדד. בברזיל חייתי בפאבלות בזמן שבניתי פארק אקולוגי. אז היו לפעמים קרבות יריות מעל הראש שלי, אתה מרגיש שאתה בלבנון. אבל הרגשתי שם בטוח. כשעזבתי ממש ירדו לנו דמעות. אף פעם לא הייתי במצב שעצמתי את העיניים ואמרתי 'שמע ישראל'".

 

הו ברזיל. "אני בן אדם רוחני, מאמין בכוח עליון. מניח תפילין כל בוקר". בדרך ניסה גם איוואסקה (חליטת צמחים אינדיאנית שגורמת להזיות). ובאמת, רק הגוף יכול לעצור אותו. "בגאנה הרגשתי לא טוב והתעלפתי. לקחו אותי לבית־חולים וגילו שיש לי מלריה אגרסיבית וטיפוס הבטן. הייתי על סף מוות. מתעורר, מתעלף. ככה במשך כמה ימים. ירדתי עשרה קילו. אמא ואחותי רצו לטוס מיד למזרח אפריקה".

 

הטיולים בעולם לא מחייבים אותך לצרף סל תרופות אינסופי?

 

"אני לא צורך תרופות — לא אקמול, לא אנטיביוטיקה. החיסון היחיד שעשיתי הוא צהבת כי אחרת לא יכניסו אותך למדינות רבות. שנים גם לא הייתי חולה. לא כאבי ראש, לא דלקות גרון".

 

טרינידד
טרינידד

 

הגוף שלך התחסן טבעי?

 

"טבעונות ידידי, טבעונות".

 

חסין אש?

 

"אין עליי שום דבר שווה ערך. אם יבוא מישהו וישדוד אותי, אתן לו את התיק בכיף. ברגע שאתה מבין שאין לך מה להפסיד, נבנה לך ביטחון. הייתי באלף שכונות פשע. באלף מדינות מסוכנות. אבל אני לא שאנן. אני נזהר".

 

מבחינה רגשית לא קשה להיפגש עם מראות קשים?

 

"הגעתי למאנילה בפיליפינים ושמעתי על המזבלה שהפכה לעיר קטנה שחיים בה. אמרו לי אל תתקרב, אסור להסתובב. יש שם 2,000 ילדים ופושעים ונרקומנים. בסוף עברתי לגור שם, ובניתי פרויקטים. אז נשבר הלב, והכל מסריח ואתה מסריח — אבל הלב בוער. אפשר ללמוד מהם הרבה. גם בפרויקטים אחרים נשבר לי הלב. בבית יתומים בקירגיזסטן לכל הילדים הייתה מחלת עור. אחרי שעתיים הייתה לי פריחה. אתה מגייס כספים, קונה תרופות — אבל אתה מבין שהם צריכים מישהו שישחק איתם כדורגל. רגשית זה לא קל, אבל לומדים להכיל".

 

רוב הישראלים מטיילים אחרת. קופצים מאטרקציה לאטרקציה, פחות מתחברים למקומיים. לעיתים ישאירו מזכרות, כמו לחצוב באבני מלח באגם המלח בגדול בעולם בבוליביה את שם היחידה שלהם בצבא.

 

"בארץ הטיול הארוך הפך למיינסטרים. מסיימים צבא ועולים על המטוס. אתה גר בהוסטל של ישראלים, אוכל במסעדות של ישראלים והולך למסיבות של ישראלים. תכלס אתה בישראל. זה לא אידיאלי. אבל הרבה אנשים מתחילים ככה את הטיול, ואז משנים מהלך וטועמים חוויה אוניברסלית. אני לא רוצה להיות שיפוטי כלפיהם, ולא לשחזר שיחות של מקומיים שהתלוננו, אבל הרוב הגדול הם אנשים טובים. בכל הרצאה שלי אני אומר להם: אתם מטיילים חצי שנה בדרום אמריקה, תתנדבו שבועיים. הלב שלכם ייפתח. אני גם מדגיש את החשיבות של לטייל לבד, זו פלטפורמה להתמודד מול פחדים. לעדר יש ביטחון. הלבד גם יעודד אותך להכיר חברים חדשים".

 

ואתה לא נמשך לאטרקציות?

 

"בהתחלה עשיתי באנג'י, צניחות חופשיות וכל הטרקים — אבל עם השנים אתה מבין שמה שמניע אותך אלו האנשים. תובנות, תרבות".

 

קרחנה? מסיבות?

 

"לפני גיל 30 הייתי חולה מסיבות טבע ופסטיבלים. החוויה הכי חזקה הייתה ב'אפריקה ברן', הברנינג־מן של אפריקה, שמתקיים ארבע שעות מקייפטאון. אהבה חופשית. בפסטיבל הייתי עם שתי בחורות יפהפיות, ולא הייתה קנאה ביניהן. אתה יושב על פסגת הר עם בלונדינית מדהימה, משקיף על כל העמק מסביב ואומר איזה עולם נפלא".

 

הפכת את הטיול לאורח חיים. אפשר לבנות בנסיבות האלו זוגיות יציבה ומחייבת?

 

"פעם אחרונה שהייתה לי חברה הייתה לפני עשר שנים. לאחר מכן רק מערכות יחסים פתוחות. אני מבין למה אנשים רוצים להיות בזוגיות, אבל אני רואה גם את החסרונות. אין לי כרגע צורך להיות בזוגיות. זה מחיר שאני מוכן לשלם. זוגיות בנויה על פשרות, ואני לא במקום הזה. אף פעם גם לא הייתי טוב בזוגיות. אני לא רוצה להגביל את עצמי בטיולים, בתנועה. אני בוחר להיות לבד, ושלם עם המצב".

 

alonihadar@hotmail.com

 

 


פרסום ראשון: 09.04.17 , 14:20