לפני הכל, נינה גורודצקי (36) היא ספורטאית. איך אני יודעת? משום שכאשר שאלתי אותה מה זיכרון הילדות הכי חזק שלה, היא שלפה את הסיפור הבא: "התחלתי לשחות בערך בגיל חמש וחצי, אי־שם בברית־המועצות לשעבר. האימונים התקיימו בבריכה חיצונית ופתוחה. קיץ או חורף, לא משנה, הולכים לאימון. המחשבה לקפוץ למים בבריכה פתוחה בחורף היא מחשבה שבעיקר מקפיאה אותך על המקפצה, ובאמת מצאתי את עצמי פעם אחת, ילדה קטנה בת שבע, עומדת שם על המקפצה ולא מסוגלת להיכנס לבריכה. המאמן שלי זיהה את הפחד ופשוט דחף אותי למים. מפה והלאה כבר לא התלבטתי יותר. בשנייה שהוא היה מתקרב - כבר הייתי בתוך המים".
כל מי שהיה ספורטאי מגיל צעיר יודע שהמחויבות לספורט ולאורח החיים הזה עשויה להיות הדבר המאתגר והנפלא ביותר שקורה לך יחדיו. אם יודעים לקחת את זה איתנו הלאה, זה ממש לא משנה מה נחליט לעשות בחיים. ארגז הכלים שלנו יהיה מצויד היטב, ורובנו גם לא נוכל להיפרד מהחיידק הספורטיבי שמתגלה כעמיד לכל סוגי האנטיביוטיקה שפגשתי.
לכן, העובדה שלמרות פציעת עמוד שדרה חמורה בגיל 17 כתוצאה מתאונת דרכים נינה לא ויתרה על הספורט לא הפתיעה אותי. "בשבוע שלפני התאונה הייתם פוגשים נערה בכיתה י', שחקנית טניס משקיענית ובן אדם מאוד חברותי", מספרת נינה על הרגעים שלפני הטראומה. "יצאתי עם חברים כמו בכל סוף שבוע, ובדרך לבילוי עשינו תאונה. אני רק זוכרת את הבום ושאני מנסה לעשות בדיקת נזקים לגוף. לקח לי זמן להבין שנפגעתי באופן כל כך קשה, כי לא ראיתי דם והצלחתי להתיישב במושב שלי בחזרה.
"בזמן שאני מתיישבת, הרגשתי פתאום כאב מאוד חזק בגב ולא ממש הצלחתי להזיז את הרגליים. חברים שנסעו אחרינו וראו את התאונה עצרו בצד ובאו לעזור. הם הגיעו אליי וביקשו ממני לצאת מהרכב, ופשוט לא הצלחתי לעמוד. הרגליים הרגישו כאילו תקפה אותן מושבה של נמלים, קצת כמו שמרגישים כשנרדמת הרגל. בשלב הזה אמנם לא הבנתי מה בדיוק קרה, אבל הבנתי שזה חמור".
"תודה על מה שיש"
נינה פונתה לבית החולים רמב"ם בחיפה ושם הודיעו על התאונה להוריה, שניהם רופאי ילדים. אביה, שעובד ברמב"ם, ליווה אותה לבדיקות ול־CT, ואז התגלתה חומרתה של הפגיעה: שברים בשתי נקודות בעמוד השדרה. במשך שלושה חודשים, אחרי ניתוח גב לא פשוט, נינה לא הורשתה לקום מהמיטה מחשש לאיחוי לא נכון של השברים. הבחורה הצעירה והתזזיתית נאלצת להיות כלואה, ובעיקר תלויה בסביבה בכל פעולה הכי קטנה.
"ברגעים האלה יש כמה דברים שמאפשרים לך להתמודד ולרצות להמשיך לחיות למרות הכל", היא מתארת את תקופת השיקום הראשונה בבית לוינשטיין. "יש כמובן תמיכה מדהימה של המשפחה והחברים שהיו סביבי כל התקופה. בכל יום ההורים שלי היו מסיימים לעבוד ומגיעים מיד לבית לוינשטיין. התקווה והמחשבה שאולי משהו עוד יכול להשתנות ולהשתפר עוזרת לשמור על שפיות. היו גם לילות ללא שינה ורגעי בכי, בעיקר כשהייתי עם עצמי לבד, אבל באותה מידה גם ידעתי לומר לעצמי שכל יום הוא יום חדש. בכל יום אני יכולה לעשות משהו נוסף שישפר את המצב הפיזי שלי ויעזור לי להתמודד עם המציאות החדשה, ומיום ליום, מהישג להישג, צוברים עוד ביטחון וכוח. ניסיתי להסתכל כמה שיותר על מה שאני כן יכולה לעשות, למרות כיסא הגלגלים. פגשתי שם אנשים במצבים הרבה יותר קשים משלי, ובאיזשהו מקום זה מלמד אותך להגיד תודה על מה שיש, ורק שלא יהיה יותר גרוע. הבנתי תוך כדי תנועה שלזמן יש פונקציה, ולאט־לאט, עם כל יום שעובר, הצלחתי לעשות דברים טוב יותר מאשר ביום הקודם, וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך ולהבין שהחיים לא נגמרו והם יוכלו להיות טובים יותר".
אני מזדהה כמובן לחלוטין עם כל מילה של נינה. ובכל זאת, היא הייתה נערה בת 17 כשכל זה קרה. אני לפחות הספקתי להגיע לחיים הבוגרים (גיל 24) לפני שהכל השתנה ובבת־אחת מצאתי את עצמי בכיסא גלגלים. בניסיון להבין את ההתמודדות שלה אני חוזרת שוב למנטליות שלנו כספורטאיות, אז והיום. הרי כל מה שאנחנו מתרגלים כל הזמן זה איך לא לוותר דווקא כשקשה, איך לדחוף את עצמנו עוד ועוד כדי להשתפר וללמוד ממהלך למהלך. כנראה ממיטת בית החולים שתינו עשינו בדיוק את הדברים האלה, בלי בכלל לחשוב שזה מה שאנחנו עושות.
נינה יצאה משיקום ארוך ונאלצה להשלים את לימודי התיכון מחוץ למסגרת הרגילה. במקביל, היא הצטרפה לבית הלוחם חיפה וחזרה לעשות את מה שהיא טובה בו — להיות ספורטאית. בתחילה בעיקר בענף השחייה ומעט גם בטניס בכיסאות גלגלים. "דרך הספורט חזרתי להאמין בעצמי ולראות שאני עדיין מסוגלת להיות ספורטאית ולעשות דברים לא פחות טוב ממה שעשיתי על שתי רגליים", משחזרת נינה את ההשתלבות חזרה בתחום. "הספורט גם הפך להיות כמו עוד משפחה בשבילי, עם חברים מכל העולם שנפגשים בתחרויות ולא עסוקים בלהיות נכה, אלא בלהיות ספורטאי".
בשלב מסוים סבלה נינה מפצעי לחץ ולא יכלה להיכנס לבריכה, ומכיוון שהיא "לא מסוגלת לשבת על הטוסיק" גם כשהיא בכיסא, שיכנע אותה מאמן הבדמינטון בבית הלוחם להצטרף לאימונים. "משום ששיחקתי פעם טניס, ובעיקר משום שאני לא מסוגלת לשבת ולא לעשות כלום, החלטתי לנסות. מהר מאוד הבנתי שאני טובה. תוך שלוש־ארבע שנים כבר הייתי אלופת אירופה".
נוסף על הקריירה הספורטיבית, נינה סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי ונכנסה לעבודה בתחום. מה היית מייעצת לנינה של גיל 17? — אני שואלת אותה. "קודם כל הייתי מקשיבה לה", משיבה נינה. "בלי לרוץ לתת לה פתרונות ולשכנע אותה שהכל יהיה בסדר. לא כדאי למכור קלישאות בשלב הזה. צריך לעבור את התהליך, וכל שלב בתוכו לגיטימי. מותר לבכות על האובדן וחשוב לתת לגיטימציה לכל הרגשות שמתעוררים. בסוף הכוחות צצים. לזמן יש תפקיד חשוב ולומדים תוך כדי תנועה לראות את כל הצדדים של המצב החדש. לוקח הרבה זמן להשלים איתו, אבל בזמן הזה לא כדאי רק לשבת ולבכות כמה אני מסכן, אלא במקביל לקשיים ולנפילות גם להמשיך ולעשות דברים שיעזרו בעתיד. בהמשך, אחרי השיקום יש גם חשיבות להיפגש עם אנשים שכבר נמצאים במצב הזה יותר זמן, וללמוד מניסיונם".
לחיות באהבה
מלבד אתגרים והישגים הענף החדש סיפק לנינה עוד דבר אחד משמעותי: הוא הפגיש אותה עם מי שעתיד להיות בן זוגה, דור. "אין ספק שבשנים הראשונות אחרי התאונה לא היה לי ברור מי בכלל ירצה אותי במצב הזה", מסבירה נינה את הקושי במחשבה על זוגיות. "בהמשך הבנתי שאם אני מקבלת את עצמי ויודעת שמה שיש לי לתת לא תלוי בכיסא גלגלים, אז גם זה יקרה. דור נכנס לאמן בבית הלוחם אחרי שהתפנתה משרה בבדמינטון. הוא היה מאוד עקשן, לא ויתר וחיזר אחרי במשך שנה שלמה. בתקופה הזאת הוא היה גם מאמן וגם ידיד, אבל רק אחרי שנה, כשדור כבר לגמרי התייאש ממני, שיכנעתי אותו לצאת לדייט ראשון - והשאר כבר היסטוריה".
ההיסטוריה הזו כוללת מגורים משותפים, חתונה, ולפני שלוש שנים וחמישה חודשים הם הביאו יחד לעולם את נווה. להשלמת הרומנטיקה דור, שהוא גם אדריכל במקצועו, תיכנן יחד עם נינה בית נגיש באופן מלא שמאפשר לה להיות עצמאית לחלוטין. ניכר שהם חשבו על הכל, למרות שאני במקומה אולי הייתי מוותרת על הנגשת הכיור במטבח לגובה כיסא הגלגלים, כדי לחסוך מעצמי את שטיפת הכלים.
"מאז שדור הכיר אותי הוא הפך מאוד רגיש לעניינים של נגישות, גם ברמת הבית אבל גם ברמת הסביבה בחוץ. למשל, כשהוא רואה מישהו עם רכב ללא תו נכה בחניית נכים הוא מתעצבן ולוקח את זה קשה. גם כשהוא מתכנן בתים לאנשים ללא מגבלה הוא תמיד לוקח בחשבון את העתיד, כי אף פעם אי אפשר לדעת איך נזדקן. הוא ממליץ על פתחים נגישים ושירותים רחבים, וכמה שפחות מדרגות".
על המעבר מזוג למשפחה נינה מספרת כי תמיד היה לה ברור שהיא רוצה להיות אימא, והיא לא כל כך חששה מההיריון כמו מהתפקוד שלה עם תינוק קטן. "ההיריון היה ממש קשה", היא מספרת. "הקאתי שבעה חודשים מתוך תשעה ובסוף, כשהבטן כזו ענקית וכל מרכז הכובד השתנה, ממש הרגשתי 'נכה' ואפילו נפלתי בחלק מהמעברים שעשיתי בבית ומחוץ לבית. חששתי שלא אוכל להיות שותפה מלאה בגידול הפיזי של נוה, אבל למרות שהיו הרבה קשיים בסוף למדנו להיות יצירתיים ורוב החששות שלי התבדו. גם היום יש מקומות שאני לא יכולה להגיע אליהם עם נווה ללא עזרה, בעיקר בגלל ענייני בטיחות. משום כך אנחנו גם מעדיפים להזמין חברים שלו אלינו, כי אני לא יכולה לסמוך על הנגישות בכל מקום".
גם בנושא המשפחתי אני מוצאת המון נקודות השקה ביני ובינה. בני, ארד, שילדה בת הזוג שלי, נולד לפני שנה וחודשיים והכניס איתו המון שמחה לחיינו, אבל גם המון אתגרים חדשים. כמוני וכמו רבים אחרים גם נינה חווה על בסיס יומיומי את קשיי הניידות בכיסא גלגלים במרחב הציבורי. לפעמים אלה המדרכות שלא מונמכות כמו שצריך, או מכוניות שחוסמות מעברים נגישים. לפעמים זו העובדה שאי אפשר לסמוך על כך שיהיו שירותים נגישים במקומות בילוי, וכל יציאה מהבית למקום חדש הופכת לפרויקט מחקר מדוקדק.
אנחנו מנסות להבין יחד מה יכול לעזור לאנשים לצאת מהבית, למרות המגבלה. אין ספק שתכנון אוניברסלי של המרחב הציבורי, כזה שמתחשב גם בקשישים וגם בעגלות של תינוקות וגם בכל סוגי המגבלה, יהווה התחלה טובה.
בשנים האחרונות יש נטייה לדבר כל הזמן על "קבלת השונה", אבל בואו נסתכל רגע סביבנו. כולנו שונים זה מזה. אין צורך להדגיש שונות אחת אל מול אחרת, אלא פשוט להכליל בני אדם כבני אדם, וזהו. "כשמגלים שאני נשואה, קורה לא מעט ששואלים אותי 'גם הוא כמוך?' ואז ממש בא לי לענות בהיתממות כזו 'מה זה כמוני?'. דור מקבל כל הזמן מלא מחמאות מאנשים: 'בטח יש לו לב ענק, כל הכבוד לו'. במקום להיעלב, אני מבינה שאנשים לא תמיד תופסים את המהות של המגבלה ואת היכולות שיש לכל בן אדם בלי קשר למגבלה שלו. אנשים חושבים בתבניות וקשה להם לצאת מזה. כשמישהו בתור בסופרמרקט שואל אותי בעיניים עצובות כאלו 'אוי, מה קרה לך?' אני פשוט עונה: 'זה לא נורא כמו שזה נראה'".
אין ספק שלמתבונן מהצד נראים החיים בכיסא גלגלים כמו סוף העולם. אבל כמו כל דבר שקורה לנו, האחריות שלנו לקחת אותו למקומות חיוביים. כמו הרבה סיפורים שמתחילים בטרגדיה, אנחנו יכולים להחליט מה יקרה במערכה האחרונה והאם אנחנו בוחרים לחיות חיים משמעותיים – המוגבלות לא מעניינת ולא משנה מאיזה סוג היא. ויש, כמובן, גם יתרונות: לא משנה לאן נגיע - תמיד יהיה לנו איפה לשבת, ככה זה כשמביאים את הכיסא מהבית.
