כנסו כנסו! מירי רגב אמרה משהו. נו, אתם באמת חייבים לשמוע, זה הורס. היא נכנסה בהם, ירדה עליהם רצח, צעקה עליהם - שאתם לא מאמינים! פשוט העמידה אותם במקום, איימה על האליטות, צחקה על... רגע, לאן אתם הולכים? תחזרו לפה מיד! נו בבקשה, מירי רגב אמרה משהו. אתם חייבים לשמוע!
אז זהו, שלא ממש. כי פשוט התעייפנו. ודומה שאני מתאר כאן - בניגוד לשרת התרבות - את דעתו הנחרצת של מרבית הציבור הישראלי. התעייפנו ממלחמות הקש ופטפוטי הפח שמשמיעה השרה רגב, הנה כבר שנתיים לכהונתה, בטפטוף מדוד של רעל לווריד. אז מה זה היה השבוע, מאיר שלו ו"מגדל העמק נגד נהלל"? בסדר. ועכשיו בטובך תעביר ל'ארץ נהדרת'. היובל סמו הזה, קורע.
חוסר האמון ואפס העניין כלפי מה שיוצא מפיה של רגב, הגיע בין היתר גם עמוק אל תוך ביתה האידיאולוגי פנימה. לפני שבועיים (ואין סיכוי שתזכרו, כי הייתם שקועים ביובל סמו, ובצדק), נכנסה רגב בקודמתה בתפקיד, לימור לבנת. עילת האשמה: לבנת החליטה על מימון הסדרה הדוקומנטרית 'מגידו', שרגב כהרגלה אפילו לא צפתה בה. "שקר גמור", רתחה לבנת, "אך בעידן הזה, שקר הוא כנראה אמת (אורוול)". הקהל הגיב בפיהוק. כי זו לא תקרית של ירי בתוך הנגמ"ש - בקושי ברכבת צעצוע.
רגב הציבה לנו ולעצמה רף כל כך גבוה, או בעצם נמוך, של רעש - שהאוזניים כבר נאטמות. "קאט זה בולשיט", ו"הסודנים הם סרטן", ו"מה שווה התאגיד?", ו"ג'ון לנון ודגל בריטניה", ו"רוצים שתהיה אינתיפאדה?" שרשרת ארוכה בסימן בלוף: "רגע, רגע, רגע" הקלאסי על טרנטינו, ו"לא קראתי צ'כוב" – אמירה שקרית עפ"י עדותה־עצמה, שהופרחה באוויר רק כדי להתסיס את האווירה. טסססס: הגזים נעלמו, נשאר רק טעם דלוח.
רגב נכנסה לתפקידה וקיבלה קרדיט עצום. בעיקר מהציבור שהוזנח כאן תמיד, נטול ההון, חומרי ותרבותי. נסלחה לה היותה ח"כ אנטי־חברתית מובהקת (תמיכתה הנחושה בברוני הגז, קשריה ההדוקים עם קבלני כוח אדם), ריסוק אמינות צה"ל בעת כהונתה כדוברת, ושנאתה המוצהרת לתחום התרבות בכלל. נתעלם מדיבורים, סברנו, הבה נראה מעשים. בינתיים הולכים התפרים ונפתחים. שרת התרבות, עושה רושם, אינה יותר ממינוי ציני של ראש הממשלה, שכל כך אוהב להצית כאן תבערות. הנה לכם: במאי אשכנזי מיוחס, שמלהק שחקנית כריזמטית, לתפקיד מרוקאית נלעגת. בסרטים של שנות ה־60 קראו לה גילה אלמגור.
