רביעי 18 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
סבר פלוצקר
ממון • 13.04.2017
החירות הכלכלית ואויביה
כך השתחררה ישראל מהתלות בזרים ויצאה לעצמאות כלכלית: דוד ברודט, יו"ר בנק לאומי ובעבר שותף להכרעות חשובות, מדבר על הדרך הארוכה שעשה המשק, מימי הצנע בתחילת שנות ה 50 ועד הישגי ימינו • וגם: קצבאות הנכות בארץ מבישות, ונדרש שינוי מקיף בכל מדיניות הקצבאות
סבר פלוצקר

כשהבריטים עזבו את הארץ הם לא השאירו לנו אפילו לירה שטרלינג אחת, אומר דוד ברודט, יו"ר בנק לאומי. בעבר — בין שאר עיסוקיו — כיהן ברודט כמנכ"ל משרדי כלכלה והאוצר, כיו"ר ועדות רבות לרפורמות רבות, כאחראי על היחסים הכלכליים עם הפלסטינים ועוד ועוד. ספק אם נמצא בקרבנו כלכלן בעל ניסיון מעשי כה עשיר במדינאות כלכלית שיתאים כמותו לשרטט את הדרך שעבר המשק הישראלי, "מעבדות לחירות", כדבריו.

בעוזבם את הארץ השאירו הבריטים אחריהם לא רק את הסכסוך הלאומי שלא נפתר, הם השאירו מדינה־בדרך כמעט בלא אמצעי קיום. ברודט: "המחסור שרר בכל. ישראל קמה באווירה של מחסור אדיר. לא היה די מזון, לא היה דלק, לא היה מטבע חוץ".

 

מדינה ענייה ללא עתיד?

"ב־1948 היה התוצר לנפש ישראלית אחת כ־4,000 דולר, במחירים של עכשיו. כלומר עשירית בלבד מהתוצר לנפש הצפוי בשנת ה־70 למדינה, 40 אלף דולר. טיפסנו מכלכלה ענייה חסרת סיכוי למקום מכובד מאוד בצמרת המדינות המפותחות".

 

 

דוד ברודט. "יצאנו מהשפל בזכות ההכרעות הגורליות של בן־גוריון"
דוד ברודט. "יצאנו מהשפל בזכות ההכרעות הגורליות של בן־גוריון"

 

 

אבל נקודת השפל של הכלכלה הישראלית, מזכיר הכלכלן ברודט, לא הייתה ב־1948 אלא ב־1951/52. בשלוש השנים הראשונות לעצמאות גדלה אוכלוסיית ישראל מ־800 אלף ל־1.5 מיליון, כמעט הוכפלה. לכן התוצר השנתי לנפש ירד בשיעור חד, ב־40%, ל־2,500 דולר. פחות מהתוצר לנפש ברשות הפלסטינית כיום, כולל עזה.

 

איך בכל זאת יצאנו מהשפל? ברודט מציין את ארבע ההכרעות הגורליות שקיבל ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ושהניחו את היסודות לצמיחה העתידית. ההחלטה הראשונה: להשיג מטבע חוץ, "מטבע קשה", מכל מקור אפשרי. בלי מטבע חוץ, הבין בן־גוריון, לא תצא ישראל ממעגל הנחשלות. לפיכך חתם על הסכם שילומים ופיצויים עם "גרמניה האחרת" והקים מנגנון התרמה בקרב יהדות ארה"ב, כולל שיווק נמרץ של אגרות מלווה עצמאות ופיתוח (בונדס). ההחלטה הגורלית השנייה: לרסן את תקציב הביטחון ולהכניסו למסגרת של אילוצים כלכליים. בן־גוריון סירב לדרישת הרמטכ"ל עטור התהילה יגאל ידין לתקציב ענק — לפי קנה המידה של אז — לצה"ל. ברודט: "בן־גוריון הבהיר לידין שלישראל הצעירה יש גם צרכים כלכליים וחברתיים, או במילים שלו, שבניין האומה הוא בעדיפות שאינה פחותה מההגנה על האומה. תקציב הביטחון ל־1953 נקבע על 7% מהתוצר המקומי בלבד. ידין הנעלב התפטר".

 

ההחלטה השלישית הייתה לקבוע אסטרטגיית פיתוח לשנים הבאות שתישען על חקלאות, פיזור אוכלוסייה ותעשיות עתירות ידיים עובדות. "חקלאות", אומר ברודט, "נועדה להיות ענף כלכלי מוביל. היא סיפקה מזון לאוכלוסיית ישראל הגדלה וחומר גלם — כותנה — למפעלי הטקסטיל בעיירות פיתוח חדשות שנבנו סביב מרכזים חקלאיים. חקלאות, בנייה וטקסטיל הם ענפי משק עתירי ידיים עובדות. לצד מזון, גג ולבוש הם סיפקו תעסוקה יצרנית להמוני העולים. התבססות עליהם הייתה אז צו השעה".

תרומתו של שר האוצר השני של ישראל, לוי אשכול, ניכרה בעיקר בצד הביצועי והמוסדי. ברודט: "אשכול הבין את החשיבות הרבה של מוסדות ממלכתיים מקצועיים, שהם קריטיים לניהול מדיניות. הוא אירגן מחדש את האוצר לאגפיו, ולחץ להקמת המוסד לביטוח הלאומי ובנק ישראל עצמאי".

 

בשיח הפופולרי מתייחסים בזלזול לעשור הראשון לכלכלת ישראל הריבונית. ברודט, וכמותו רוב קהיליית הכלכלנים, מתייחסים להחלטות הכלכליות שקיבלו אז ראשי המדינה בכבוד ובהערצה. אפילו הקיצוב הזמני של מוצרי היסוד, היודע כ"משטר הצנע" בשנים 1949־1952, זכה בראשית שנות ה־60 לטיהור מקצועי במחקרים פורצי הדרך של פרופסורים צעירים מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית. משטר הצנע אמנם סבל ממגרעות ומעיוותים, ונמשך מעבר לנחוץ, אך ספק אם אפשר היה לנהל באותן שנות מחסור מדיניות כלכלית שונה. ברודט: "בשנות ה־50 הראו ממשלות ישראל שהן מבינות את המורכבות של ניהול משק מודרני ואימצו ראייה ארוכת טווח וסדר עדיפויות לאומי מאוזן. השפעתם החיובית הורגשה עד אמצע שנות ה־70. ערב מלחמת יום הכיפורים כבר הגיע התוצר לנפש בישראל ל־14 אלף דולר, במחירים עכשוויים". ישראל תוארה אז כנס כלכלי, עם יפן ומערב גרמניה. דבר ההצלחה הכלכלית הישראלית הופץ בעולם על ידי דוד (דוליק) הורוביץ, הנגיד הראשון של בנק ישראל ומדינאי כלכלי דגול.

 

פסחת על המיתון הטראומתי של 1965/66.

"המיתון ההוא נבע מחששות בצמרת הכלכלית ממחסור מחודש בדולרים. השילומים החלו להיגמר, הסיוע של יהדות אמריקה הצטמצם, משקיעי חוץ נרתעו מישראל בגלל החרם הערבי. היה ברור שאסטרטגיית הפיתוח חייבת להשתנות מן היסוד. לעבור ממשק סגור, עתיר עבודה פשוטה יחסית, ממעט לייצא ושואף להחליף את היבוא בתוצרת מקומית, למשק פתוח לסחר בינלאומי, למשק המוותר בהדרגה על הגנה מוגזמת על ייצור מקומי, מחפש להתמחות בענפי היצוא המבוססים על חדשנות טכנולוגית־מדעית ומצמצם את ענפי החקלאות, הבנייה והטקסטיל".

 

זו הייתה מהפכה גם במושגים של היום. בישראל של ראשית שנות ה־70 ייצרו הכל, או לפחות ניסו לייצר הכל, ממכוניות נוסעים ומכשירי רדיו וטלוויזיה עד פרטי ביגוד ומזון מעובד. "האתוס הלאומי", מזכיר ברודט, "היה עצמאות כלכלית במובן של אספקה מקומית של רוב המוצרים והשירותים. לא היה קל להמירו באתוס חדש, של שילוב ישראל בכלכלה הגלובלית, מה שמכונה כיום 'גלובליזציה'. לא קל אבל הכרחי".

השינוי באסטרטגיה הכלכלית של ישראל, מספר ברודט, החל באירוע שלא קיבל בשעתו תהודה מיוחדת: חתימה על הסכם צנוע ראשון עם השוק המשותף להפחתה הדדית והדרגתית של מכסים ב־1965. ברודט: "כבר בימי כהונתם של אשכול, ספיר ורבינוביץ' כשרי האוצר הבינו ממשלות ישראל שאם נישאר מחוץ לשוק המשותף לא יהיו לנו שוקי יצוא ולא נוכל לפרוץ לשלב הצמיחה המובלת על ידי היצוא". על כן, כעבור עשר שנים ושתי מלחמות חתמה ישראל עם השוק האירופי ב־1975 על הסכם סחר חופשי מקיף, אבן הדרך המשמעותית ביותר — לדעת ברודט — במעברה של ישראל מכלכלה סגורה לפתוחה. "היבוא", הוא אומר, "הפסיק למלא את תפקיד אויב העם. אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהוצאות הביטחון התקרבו ל־30% מהתוצר המקומי, נהיה נהיר לקברניטי המשק שבלי יבוא מסיבי לא תשוב ישראל לנתיב של צמיחה ופיתוח. ויבוא גדול דורש מטבע חוץ שיכול לבוא רק מיצוא גדול של כוח המוח הישראלי".

 

ואלה, לפי ברודט, עיקרי השקפת העולם הכלכלית שלא השתנו למרות החילופים התכופים בהרכב הממשלות, בראשי הממשלות ובשרי האוצר: "כן לגלובליזציה, לא להסתגרות; כן לחדשנות ולתעשיות ידע, לא לטכנולוגיות מיושנות ותעשיות המבוססות עליהן; כן לקידום היצוא ולא להסתמכות על הגבלות על יבוא; כן לכוח עבודה משכיל ומיומן, לא לעבודה לא מקצועית ונמוכת־פריון".

 

ועכשיו תמו 30 שנות התקדמות לחירות כלכלית?

"הודות להפנמה של העקרונות הללו, הודות להגשמתה העקבית של אסטרטגיית הגלובליזציה, ולמרות הנפילות והמשברים — שהגרוע בהם היה המשבר העמוק והמיותר של השנים 1977־1985, פרי החלטה חפוזה של ממשלת בגין על ליברליזציה מוחלטת בשוק מטבע החוץ טרם זמנה — השיגה ישראל בעשור השישי לעצמאותה חירות כלכלית מלאה. תפקיד חשוב במסע ההגעה לחירות כלכלית מילאו מיליון העולים מבריה"מ לשעבר והתוצאות הבינלאומיות של הסכמי אוסלו".

 

וחירות זו מהי?

"עתודות מטבע חוץ העולות על 100 מיליארד דולר, העודף השנתי בחשבון שוטף של מאזן תשלומים העולה על 10 מיליארד דולר, משקיעי החוץ המתחרים ביניהם על רכישת חברות ישראליות בענפים עתירי ידע, והשחרור המלא מהמועקה של חובות לחו"ל — כך נראית כיום ממעוף הציפור החירות הכלכלית של ישראל. זה המסע שעשינו".

 

הגענו לארץ המובטחת?

 

"אנחנו עדיין לא שם. ראה את שיעורי העוני החריגים, את מדדי אי־השוויון הגבוהים, את המחסור בתשתיות חינוך, בריאות ותחבורה, את פריון העבודה המאכזב. לכן חובה לבחון מחדש את הפרדיגמה של התפתחות המשק. לבחון את פני העתיד הקרוב והרחוק. לחשוף באומץ את הקשיים האורבים למודל הפיתוח הישראלי".

אסור, מזהיר ברודט ממרומי ניסיונו, "לנוח על זרי דפנה. לבל נשלה את עצמנו: הרפורמות של העשור הראשון של שנות האלפיים לא מתאימות כלל ועיקר לאתגרי העשור השלישי. נדרשת חשיבה חדשה".

חירות כלכלית, אני מתרשם מדבריו של דוד ברודט, קשה מאוד להשיג וקל מאוד לאבד.

 

רק תיקון כולל

קצבאות הנכות נמוכות מדי, ואינן מאפשרות קיום הגון לאזרח שעקב מצבו הבריאותי אינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס בכבוד מעבודתו. קצבת הנכות החודשית הממוצעת, לפי נתוני הביטוח הלאומי, היא כ־2,850 שקל, 30% מהשכר הממוצע. "מעבר לקצבה הבסיסית", מסבירים מומחי הביטוח הלאומי, הגוף הממונה על תשלום הקצבאות, "עשויות להיות משולמות לאדם תוספות התלויות באחוזי הנכות שנקבעו לו ובהרכב המשפחה. אדם עם נכות עשוי להיות זכאי גם לקצבאות שירותים מיוחדים (שר"מ) וקצבת ניידות, שמטרתן לסייע לו במימון הוצאות הנובעות מהפגיעה ביכולת התפקוד שלו". קצבת שירותים מיוחדים נועדה לממן חלק מעלות העסקה של אנשים העוזרים לנכה בביצוע פעולות היום־יום ולעיתים גם משגיחים עליו ועל מעשיו. קצבת ניידות משולמת לבעלי נכות בגפיים התחתונות כדי שיוכלו להתנייד מחוץ לבית.

בשנה שעברה שילמה המדינה באמצעות הביטוח הלאומי כ־9 מיליארד שקל קצבאות נכות כלליות, 1.8 מיליארד שקל קצבאות שירותים מיוחדים, ועוד כמיליארד שקל וחצי קצבאות ניידות, ביחד 12.3 מיליארד שקל. הסכומים הללו לא כוללים סיוע למשפחות עם ילד נכה ולא את נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, המקבלים קצבאות ממשרד הביטחון.

 

שיעור המועסקים מקרב מקבלי קצבת הנכות הכללית עלה בעשור שחלף בכל קטגוריות הנכות, מ־12% ל־20% עד 22%. שיעור המועסקים בין מקבלי קצבאות נכות עם ליקויי שמיעה אף זינק ל־30%. בהשוואה בינלאומית, אלה עדיין שיעורי תעסוקה נמוכים. עובד נכה ממוצע גם משתכר מעט בגלל העסקה חלקית וקשיי תפקוד. ישראל טרם מצאה את הדרך לשילוב רוב בעלי הנכויות במעגלי עבודה כמקובל במערב.

הקצבאות הנמוכות, ההשתתפות הנמוכה בתעסוקה וההכנסה הנמוכה מעבודה גורמות לתחולת העוני — אחוז משקי הבית שהכנסתם נטו אחרי קצבאות ומסים מתחת לקו העוני — גבוהה. 24% מהמשפחות עם נכים נמצאות מתחת לקו העוני, לעומת 19% משפחות עניות מכלל המשפחות בישראל (ופחות במשפחות בלי נכים). בין 2004 ל־2014 הצטמצם מעט שיעור המשפחות העניות בכלל האוכלוסייה ועלה אחוז המשפחות העניות עם נכים.

 

העוני בציבור הנכים התרחב אף שבשנים האחרונות, שוב לפי כלכלני הביטוח הלאומי, לא נשחק השווי הריאלי של קצבאות הנכות: ערך הקצבה כיום גבוה, אחרי ניכוי האינפלציה, ממה שהיה ב־2010. גם יחסית לשכר הממוצע לא חל שינוי לרע. סכום קצבת הנכות הכללית ליחיד נותר בתחום של 25%־26% מהשכר הממוצע. הקצבה לנכה עם בן/בת זוג וילד אחד נעה סביב כ־48%־49% מהשכר הממוצע.

 

תמונה דומה עולה מניתוח קצבאות אחרות של הביטוח הלאומי. קצבת זקנה חודשית ממוצעת עומדת על 27% מהשכר הממוצע כיום, כמו ב־2010. עם השלמת ההכנסה מגיעה קצבת הזקנה ליחיד ל־33% מהשכר הממוצע, קטנה בהרבה מקו העוני המינימלי.

בעיית קצבאות הנכות הלא מספיקות אינה נפרדת, אם כן, מבעיית הקצבאות הסוציאליות בישראל. להפך, היא חלק ממנה: ישראל משלמת קצבאות סוציאליות למשפחות בהיקף כספי השווה ל־5.3% מהתוצר המקומי, המקום השלישי מהסוף בין מדינות ה־OECD (לעומת קצבאות סוציאליות של 15% מהתוצר בארה"ב ו־20% בצרפת, למשל). סך כל ההוצאה החברתית הציבורית בארץ נע סביב 15% מהתוצר המקומי לעומת 21% בממוצע במדינות המפותחות ו־25%־30% מהתוצר במדינות מערב אירופה המפותחות.

 

"האסטרטגיה הכלכלית לצמצום העוני", נכתב במחקר חדש של מנהל המחקר והתכנון של הביטוח הלאומי שיצא לאור לפני כחודש ("עוני, תעסוקה, שכר וקצבאות של מקבלי נכות כללית" מאת דניאל גוטליב, מירי אנדבלד, נטליה גיטלסון, אורן הלר, אופיר פינטו, רבקה פריאור ומרק זוזנברג), "הייתה בעיקר באמצעות שיטת המקל, דהיינו פגיעה בקצבאות הבטחת הכנסה, בתנאי קצבת האבטלה, בגובה קצבאות הילדים... וכן פגיעה בהסדרי ההצמדה של הקצבאות".

 

שיפור ניכר — ושיפור ניכר מתחייב — בקצבאות הנכות בלבד, במנותק מהמדיניות הסוציאלית הציבורית כולה, עלול לערער ולעוות את רוב מערכת הקצבאות השחוקות ממילא ולגרום לתוצאות לא מכוונות ולא רצויות (כפי שקרה בהולנד בשנות ה־70 של המאה הקודמות). בראיון מיוחד ל"ממון" בגיליון ערב פסח הגדירה החשבת הכללית של האוצר לשעבר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, את רמת קצבאות הזקנה בארץ כ"שערורייתית" והוסיפה: "קצבה אינה מילה גסה".

ודאי שלא. קצבה סוציאלית היא מילה מתקדמת, המבטאת מדיניות חברתית מתקדמת. אך כדי שמדיניות זו תהיה מועילה, מקיפה והוגנת, כדי שתיקון עוול אחד לא יגרום לעוול אחר, חייבים לראותה כמקשה אחת ולא להסתפק בתפירת טלאים. כולה דורשת תיקון עמוק.

 


פרסום ראשון: 13.04.17 , 15:10