קצת קשה אולי להאמין, אבל הגבר שיושב על מרפסת מתחם האירוח בארמון פסטיבל קאן ובוהה בנוף הפסטורלי ובסיפוני היאכטות העוגנות במרינה הוא בילי הייז, האיש שסיפורו המצמרר היווה בסיס ל"אקספרס של חצות", סרט הפולחן השנוי במחלוקת של אלן פארקר מ־1978.
אחרי לילה ללא שינה, עכשיו הייז מנסה להירגע ולמצוא מזור לנפשו. בערב הקודם הוא נכח בהקרנת הבכורה החגיגית של "Midnight Return: The Story of Billy Hayes and Turkey — סרט תיעודי המשחזר את סיפורו האישי, מאז שנתפס בשדה התעופה באיסטנבול ב־7 באוקטובר 1970 באשמת הברחת חשיש, דרך חוויותיו המסויטות מהכלא הטורקי וסיפור הבריחה הלא ייאמן שלו, ועד החזרה שלו לזירת הפשע, לפני עשור.
"לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה אחרי הצפייה בסרט התיעודי", מתוודה הייז. "הראש שלי זימזם. הסרט היה מאוד אמוציונלי עבורי. הבמאית סאלי סוסמן הצליחה למצוא חומרים שאותם לא ראיתי אף פעם, למשל צילומים מבית המשפט שבהם נראים הוריי שומעים את גזר הדין שהוטל עליי.
"תמיד כששואלים אותי אם אני מתחרט על כל הסיפור, אני אומר שהדבר היחיד שאי פעם התחרטתי עליו הוא הכאב שגרמתי למשפחה שלי. לא חשבתי עד הסוף, הייתי צעיר והסתובבתי ברחבי העולם בניסיון לספק את גחמותיי ולחפש ריגושים, ועשיתי שטויות, ופתאום הבנתי שהכנסתי למעשה את ההורים שלי ל'כלא'. זה עדיין קשה, למרות שהוריי כבר לא בחיים".
השטויות שעליהן מדבר הייז, יליד ניו־יורק, בן למשפחה אירית־קתולית, היו פרשיות הברחות הסמים שלו בשלהי שנות ה־60, ימי ההיפים והאהבה החופשית. "אירופה הייתה מאוד זולה ומאוד מושכת, ולאמריקאים הייתה מעין תפיסה כזו שבאירופה לא עושים עניין מסמים קלים ושלא מטרידים אותך בגללם. היה לי חבר שחזר מאיסטנבול והביא איתו אחלה חשיש. החבר אמר לי: 'זה זול, זה קל. מוכרים את זה ממש ברחוב'. אז חשבתי שגם אני יכול לעשות את זה. זה נראה לי כמו רעיון טוב בזמנו. מה אתה כבר יודע כשאתה צעיר? אחרי שלוש הברחות מוצלחות נתפסתי בפעם הרביעית, כשכבר עמדתי להמריא מאיסטנבול".
מה אתה זוכר מהרגע שבו נתפסת?
"עברתי דרך המכס וחשבתי לעצמי 'הכל טוב'. ואז החזיקו אותנו בקומה למטה כמה דקות, וזה היה נראה מוזר, יוצא דופן. אחר כך העלו אותנו על אוטובוס, שעשה דרכו לעבר המטוס. הרגשתי בסדר — מבחינתי הייתי כבר בארצות־הברית, מוכר את החשיש שלי, חוזר לראות את החברה שלי. דיברתי עם הזקנה שישבה לידי באוטובוס, היא סיפרה לי סיפורים, ופתאום האוטובוס עוצר ועולים עליו שוטרים טורקים, והם צועקים: 'נשים וילדים — להישאר. גברים — החוצה!'
"הבטתי החוצה, ורק אז ראיתי חיילים מקיפים את המטוס. התגובה הראשונה שלי הייתה 'לא יכול להיות שזה קורה לי'. הכחשתי את המציאות. אני יותר מדי נאה וחכם מכדי שזה יקרה לי. באמת האמנתי בזה. וכל מה שיכולתי לעשות היה לנסות לבלף את דרכי למטוס. עברתי שוטר אחד, חמקתי מהשוטר הבא, והרגל שלי כבר הייתה באוויר, עומדת לדרוך על המדרגות למטוס. ואז תפסה אותי יד. השוטר סובב אותי, הסתכל לעבר חברו ושאל: 'חיפשתם על הבחור הזה?' והוא ענה: 'לא'. השוטר פתאום הרים את החולצה שלי, וכשהוא ראה את סוליות החשיש, הוא חשב שמדובר בחומר נפץ.
"השוטרים לא חיפשו אותי או את החשיש, הם חיפשו מחבלים. זה היה בדיוק אחרי סדרה של חטיפות מטוסים, שבוצעו בספטמבר 1970 על ידי חברי החזית העממית לשחרור פלסטין. אז הם חיפשו מחבלים ופצצות, ובמקרה מצאו אותי".
חשבת שאולי מישהו הלשין עליך?
"בהתחלה כן, כי הסוחרים היו נוהגים לעשות זאת — הם היו מוכרים את החשיש שלהם, אחר כך מלשינים למשטרה, ואז הם היו מקבלים בחזרה את החשיש. אבל אם זה היה המקרה שלי, אני כבר הייתי נעצר באיסטנבול ולא בשדה התעופה. אני חושב שזה באמת היה עניין של חוסר מזל ועיתוי גרוע. אולי אם הייתי עוזב שבוע לפני או אחרי הכל היה שונה. אבל בדיוק המחבלים הפלסטינים פוצצו את המטוסים החטופים מעל המדבר הירדני. האבטחה בשדות התעופה הייתה הדוקה מאוד. הייתי צריך לחשוב על כך. יום לפני שנעצרתי נסעתי לשדה לבחון מה קורה שם וראיתי שלא חיפשו על אף אחד במכס, אז חשבתי שלא תהיה בעיה".
להייז, הסטודנט בן ה־23 שרצה להיות עיתונאי, עוד הייתה תקווה בהתחלה: הוא נידון למאסר של ארבע שנים וחודשיים "בלבד" ונשלח לכלא. "באופן מוזר, אני חושב שאני מעדיף כלא טורקי על פני כלא אמריקאי. כי בכלא האמריקאי אתה קם בשבע בבוקר, בשבע וחמישה אתה הולך להשתין, בשבע ועשרה אתה אוכל. הכל מאורגן. בכלא הטורקי זה לא ככה: הסוהרים זורקים אותך פנימה ונועלים את הדלת, ואתה צריך להסתדר לבד. הם מביאים לך כיכר לחם אחת בבוקר, וכדאי שתגיע אליה בזמן — אחרת מישהו יגנוב לך אותה. בצהריים מביאים לך שעועית, וגם בערב. בכלא הטורקי אתה צריך כסף. אם יש לך כסף, אתה יכול לקנות כל דבר. אתה תמיד יכול לשחד מישהו".
"חלומות על מרדפים"
ב־1972, בעקבות תקרית שבה היה מעורב, נשלח הייז לכלא שהוא גם בית חולים פסיכיאטרי ומצא את עצמו חי בתוך סיוט. "זה המקום המוזר והמטורף ביותר שהייתי בו אי פעם", נזכר הייז לא בגעגוע. "זה היה מקום שזרקו אליו את הפושעים המטורפים. כל מי שהיה שם, ואני מניח שזה כולל אותי, היה פושע והיה מטורף לחלוטין. מטורפים בקטע מפחיד".
איך שמרת על שפיותך?
"בזכות היוגה. ממש לפני שנעצרתי גרתי בארצות־הברית עם איזו גברת, וכשהיא סילקה אותי מהדירה לקחתי איתי את ספר היוגה שלה. הוא היה בתיק שלי כשנעצרתי. בכלא ממש נכנסתי לעניין היוגה. הדבר היחיד שיש לך שליטה עליו בכלא הוא עצמך, ויוגה מחזירה לך את השליטה על עצמך. זה הציל את החיים שלי".
שבועות אחדים לפני שחרורו המיועד התבשר הייז בבית המשפט שאין שום כוונה לשחררו. להפך. האשמה הומרה מהחזקת חשיש להברחת סמים, ועונשו שונה למאסר עולם. לרוע מזלו, נקלע הייז לתסבוכת בינלאומית, שכן הטורקים היו רגישים לשם הרע שיצא להם כספקי הסמים של העולם המערבי — בזמן שנשיא ארצות־הברית ריצ'רד ניקסון והממשל שלו הפעילו לחץ על מדינות ברחבי העולם להחמיר בסוגיית אכיפת החוק בתחום הסמים. הייז שילם מחיר כבד, בין היתר גם בגלל המתיחות והאווירה העכורה ביחסי טורקיה־ארה"ב עקב הפלישה הטורקית לקפריסין ב־1974 שגררה אמברגו על משלוח נשק לטורקיה וביטול חוזה ההגנה על ידי הטורקים.
הוריו של הייז הנואש פתחו במאבק בניסיון לשחררו, ושלטונות ארה"ב ניסו לשכנע את הטורקים להעביר את הייז לכלא אמריקאי, שם ירצה את עונשו. בתגובה הכריז שר החוץ הטורקי באותה תקופה, מליה אסנבל, שארה"ב לא נמצאת במעמד של שינוי גזר דין שנקבע על ידי בית משפט טורקי. גם בקשות לשחרר את הייז מטעמים הומניטריים, לאור מצבו הגופני והנפשי הרעוע והמדורדר, נדחו בנחרצות. ב־1975 קוצר עונשו של הייז ל־30 שנה, והוא הועבר מהכלא הפסיכיאטרי לבית סוהר שמור, הממוקם על אי במרחק 30 ק"מ מהחוף.
מה היה הרגע הכי קשה שחווית בכלא הטורקי?
"כששמעתי שנורמן, חבר שלי שהיה אמור לעזור לי להיחלץ ולברוח, נרצח בגרמניה. החבר נהג לבקר אותי בכלא והיינו מדברים על הבריחה. נורמן חזר לגרמניה, שם הוא עבד כדי להרוויח כסף למכונית, כדי שיוכל לחזור לטורקיה ולהבריח אותי, ואז מישהו דקר אותו בחזה. אני חושב שהוא נרצח כי הוא הסתבך אחרי שניסה להשיג מסמכים מזויפים עבורי. כמוני, הוא חשב שהוא ג'יימס בונד.
"אחרי שנורמן נרצח, רציתי להתאבד. הרבה חבר'ה ניסו אז להתאבד בכלא. היו כאלה ששברו חלונות, לקחו את הזכוכית, שכבו מתחת לסדינים וחתכו את הווריד. חלק הצליחו ומתו. ואתה יודע מה, התלבטתי האם אני באמת רוצה לעשות את זה".
הייז בחר בסופו של דבר לדבוק בחיים, וב־2 באוקטובר 1975 הוציא לפועל את תוכנית ההימלטות. "באי שבו הייתי כלוא היו סירות שהגיעו במשך היום ועזבו בשעות הלילה, ואז קלטתי שבעת סופה הסירות נשארות לעגון בלילה באי, ולכל סירה היה משהו שמחובר אליה מאחור. מכיוון שהייתי שחיין מצטיין ידעתי שבסופה הגדולה הבאה אוכל להשיג סירה, אצמד אליה ואגיע ליבשת, ואז, איכשהו, אהיה חופשי. אהיה חופשי בכל מקרה — או חופשי או מת. וכך הצלחתי לברוח בסירת משוטים, בליל סערה. אחרי שהסוהרים סיימו לבדוק נוכחות לפני השינה חמקתי וחתרתי לחוף ומצאתי את דרכי חזרה לאיסטנבול. היה לי שם חבר שחשבתי שיחביא אותי".
איך הסתדרת עם כסף?
"אבי החביא מזומנים באלבום תמונות שנשלח אליי לכלא".
הייז חצה בסתר את הגבול ליוון, משם הגיע לפרנקפורט, גרמניה, ובסופו של המסע שב לביתו בארה"ב. הוא פירסם ספר על חוויותיו, "אקספרס של חצות", אשר הפך עד מהרה לרב־מכר. שם הספר נלקח מסלנג של הכלא: אקספרס של חצות הוא שם הקוד לבריחה. "כשרק חזרתי לארה"ב היו לי הרבה חלומות נוראיים על מרדפים, מכות באמצעות מקלות וכדומה", מתוודה הייז. "הייתי מתעורר בבעתה באמצע הלילה. אבל עם השנים זה התפוגג. הכתיבה והעובדה שהוצאתי את הדברים החוצה נתנו לי קצת מרחק. עכשיו, מדי פעם, אני תופס את עצמי מרחף בחלומות מעל איסטנבול והכלא, אבל כצופה. מעל".
חיים בסרט טורקי
הוליווד לא יכלה, כמובן, להתעלם מסיפורו של הייז, והסרט "אקספרס של חצות" — שאותו כתב אוליבר סטון (וזכה עליו באוסקר) וביים אלן פארקר — זכה להצלחה. הסרט, שיצא למסכים ב־1978, פגע אנושות בתיירות לטורקיה. אנשים חששו לנסוע לאיסטנבול פן יסתבכו וייתפסו בגלל שטויות ואז יושלכו לכלא הטורקי, שהפך בעקבות הסרט לשם נרדף לגיהינום שכולל סוהרים סדיסטים וחרמנים, עינויים ושאר זוועות. בכלל, הטורקים הוצגו בסרט כבריונים ברוטליים, חובבי משכב זכר ומושחתים. אנשים שצפו בסרט חששו לפתע להסתבך עם סמים והברחות, לא רק בטורקיה, וכל מעבר במכס עורר בהם זיכרונות מבעיתים מהסרט.
יש בוודאי לא מעט הבדלים בין הסרט "אקספרס של חצות" לבין המציאות שחווית.
"בסרט מראים איך ביליתי עם חברתי בטורקיה, אבל בביקור הזה הייתי לבד. אחד ההבדלים הגדולים היה הנאום שלי בבית המשפט. אחרי ההרשעה בגזר הדין בסרט אני צורח: 'אומה של חזירים. שיילכו להזדיין הבנים והבנות שלכם!' במציאות אמרתי: 'כל מה שאני יכול לעשות זה לסלוח לכם'. וזה הבדל גדול.
"כמו כן, בסרט מראים איך הרגתי במהלך הבריחה את ראש הסוהרים שעמד לאנוס אותי. במציאות לא הרגתי אף אחד. הבריחה מוצגת כמעט כלאחר יד. אני ברחתי מהאי על סירת משוטים שכאילו נוצרה במיוחד עבור הוליווד, אבל בסרט המפיקים לא עשו עם זה כלום. אולי זה היה בגלל בעיות תקציב".
עם צאת הסרט הפך הייז לאויב הציבור של האומה הטורקית — לא רק שהוא פגע בכבוד הטורקי כשהצליח לחמוק מכלא שמור ביותר, אלא שגם הכפיש את שמה וחיבל בכלכלת המדינה. הטורקים טענו שהסרט מגזים בתיאורי הכלא ובאכזריות של הסוהרים ואסרו על הקרנתו.
חווית איומים?
"הטורקים זעמו עליי, חשבו שהשפלתי אותם. הם טענו שאף אחד לא יכול לברוח מהאי הזה, ואני הוכחתי אחרת. קיבלתי הרבה איומים, גם מטורקים שחיים בארה"ב. גם ההורים שלי קיבלו טלפונים מאיימים, וזה לא מפתיע: נפח התיירות לטורקיה צנח ב־95 אחוז. כל העולם אמר: 'לעולם לא ניסע לטורקיה'. אני עדיין שומע אנשים אומרים את זה. ואני אומר: 'לא, לכו לאיסטנבול, אתם תאהבו את העיר. מקום נהדר. רק אל תיאסרו — את בית הכלא אתם לא תאהבו'".
הטורקים הפעילו לחץ דיפלומטי על מדינות רבות כדי שלא יקרינו את הסרט. "יוצרי הסרט רצו לצלם אותו בישראל, אבל ממשלת ישראל לא אישרה זאת בשל שיקולים פוליטיים — הם לא רצו להסתכסך עם הטורקים ולפגוע בקשרים החמים בין שתי המדינות", מספר הייז. "בסופו של דבר הוא צולם במלטה".
סיכון ותיקון באיסטנבול
בזכות "אקספרס של חצות" הכיר הייז את רעייתו, וונדי. "ב־1978 הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וסיפרתי לחבר תסריטאי מקליפורניה שאני נוסע לבכורה. החבר אמר שיש לו בת־דודה שבדיוק מטיילת באירופה. 'היא בלונדינית, שווה, תחבב אותה', הוא אמר וצדק, כי אנחנו נשואים כבר 30 שנה, מאז הפגישה בקאן. וונדי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי. רצינו מאוד ילדים אבל זה פשוט לא קרה. אשתי אמרה לי שאני מספיק מעמסה עליה, 'אז אני לא צריכה עוד ילדים'".
החודש חוגג הייז — איש נחמד, חייכן, אנושי ואופטימי — יום הולדת 70. "אחרי שגרתי 30 שנה בלוס־אנג'לס עברנו לפני שנה ללאס־וגאס, בגלל המחירים המטורפים של לוס־אנג'לס. אני מתעסק בתיאטרון, במשחק ובבימוי. בעיקר מטייל בעולם ומעלה מופע יחיד שבו אני מספר את הסיפור שלי. זה גם כיף וגם ריפוי בעיסוק עבורי. בכל פעם שאני עולה על הבמה ומדבר על התקופה שבה הייתי בכלא, זה באמת מרפא ומשחרר אותי. זה מכריח אותי להתמודד עם דברים שלא רציתי להתמודד איתם. גם יוגה ומריחואנה עוזרים לי. אמרתי לרופא שאני צריך מריחואנה רפואית בשביל הטיפול בתסמונת פוסט־טראומה. אני אוהב את הסוטול".
"אקספרס של חצות" הפך לתופעה שזכתה ב־39 השנים שחלפו מאז צאתו של הסרט לאינספור אזכורים ופארודיות, מהסרט "טיסה נעימה" ועד "סיינפלד", מ"משפחת סימפסון" ועד "הפמליה". ב־2004 התנצל התסריטאי אוליבר סטון בפני הטורקים על הדרך המוגזמת שבה הציג אותם ואת בתי הכלא שלהם וטען שטורקיה השתפרה מאז.
להייז, לעומת זאת, יש יחס מורכב ואמביוולנטי כלפי הסרט שמנציח את סיפורו. "אני עדיין אוהב את הסרט, הוא סרט גאוני, ועדיין מתגעגע נורא לבראד דיוויס, שגילם אותי, ומת מאיידס ב־1991. אהבתי את הסרט, כי אלן פארקר השקיע בו את הלב והנשמה. נכון, יש בסרט הזה הרבה חוסרים, חסרו בו דברים שמצאתי בזמן שישבתי בכלא, בזמן המאסר למדתי על עצמי הרבה. במובן מסוים, הכלא עשה לי טוב, ואת יוצרי הסרט לא עניינו הדברים המטפיזיים, הם רק רצו את שאר הדברים. חסרים לי הדברים המרומזים שלמדתי על עצמי, שהפכו את חמש השנים הללו לנסבלות".
הייז הרגיש במשך שנים שהוא חייב לחזור לטורקיה כדי לסגור מעגל ולבקש את סליחת העם הטורקי. ב־2007 הוא הצליח להגשים את החלום ונסע לאיסטנבול, מלווה בבמאית שתיעדה את האירוע המרגש. "העליתי ליוטיוב סרטון שבו אמרתי שאני אוהב את טורקיה, וש'אקספרס של חצות' לא מייצג את המדינה. שוטר טורקי ראה את הסרטון, והיו לו הרעיון והביצים להחזיר אותי לטורקיה", אומר הייז. "יחד עם עוד כמה חברים הוא ניסה להרים את הפרויקט. החבורה לקחה סיכון — אם הביקור שלי לא היה מצליח, הם היו מאבדים את מקום העבודה שלהם.
"בהתחלה הביקור נשמר בסוד, והתגנבנו לטורקיה, בעוד השוטרים שומרים עלינו. בסופו של דבר הביקור עבד מצוין, וניתנה לי הזדמנות לערוך מסיבת עיתונאים, זה שינה את הלך הדברים. אנשים ניגשו אליי והודו לי על כך שאמרתי את האמת על הסרט, שהפך למיתולוגיה בטורקיה. השוטרים שהגנו עלינו בביקור בטורקיה, אף אחד מהם עוד לא נולד כשהייתי בכלא, והם גדלו עם המיתוס מרחף להם מעל הראש. הדבר הראשון שהם אמרו לי היה 'סבלנו כל כך בגלל הסרט הזה'. זו אחת הסיבות לכך שרציתי לערוך את הביקור הזה, להשיב את האיזון. אני לא הייתי אדם אמיתי עבורם, אלא דמות על המסך, אז זו הייתה הזדמנות עבורי להפוך לבן אדם אמיתי. היה לי גם חשוב לעשות תיקון".
אחד הרגעים המטלטלים מבחינת הייז היה הביקור בכלא הפסיכיאטרי באיסטנבול. "הטורקים סגרו אותו, בצדק, ועזבו את המקום לטובת מקום אנושי יותר. כשביקרנו, הכל היה נטוש, ריק, מכוסה אבק. נותרו אפילו כלים על השולחנות. לא האמנתי בחיים שאחזור לשם. זה היה אחד הרגעים המוזרים בחיי. בהתחלה הובלתי את הצוות לאחד מחדרי הענישה הקטנים, אבל אז התחרפנתי. נזכרתי בחלק מהדברים שקרו בחדרים הקטנים הללו, כשהמשוגעים השתגעו ממש, ונעלו אותם שם. והיה איזה בחור שקשרו אותו שם עירום למיטה והשאירו את הדלת פתוחה, כדי שיהווה דוגמה לכל המטורפים האחרים שהסתובבו שם".
למה לא ביקרתם באי שממנו ברחת?
"לא יכולנו. יש עכשיו רק אסיר אחד על האי — עבדוללה אג'לאן, מנהיג ארגון המחתרת הכורדית. אז אי־אפשר להגיע לשם".
אתה רואה בעצמך שורד?
"אני לא מגדיר את עצמי ככה, אבל בוודאי זה מה שאני".
מהפגישה איתך אפשר להתרשם שאתה אדם רוחני.
"מצאתי שמשמעות הקיום שלי היא אהבה".
