אז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת ללמד. כבר בגיל 16 התחלתי להעניק שיעורים פרטיים לילדים ובהמשך, באופן טבעי, הלכתי להיות מורה במערכת החינוך הישראלית. מהר מאוד גיליתי שאני כישלון. ארבע פעמים ניסיתי ובכל פעם נשארתי במקרה הטוב לשנה. הייתי מתוסכלת. הילדים בכיתות רצו לעשות הכל חוץ מללמוד, ועוד לפני שפתחתי את פי לראשונה הרגשתי שהם תופסים אותי כאויב.
בדיעבד, אני לא מתפלאת על היחס שקיבלתי מהתלמידים שלי. גם אני כתלמידה, מיומי הראשון בכיתה א' ועד יומי האחרון בכיתה י"ב, הרגשתי את אותן התחושות. אהבתי ללמוד והייתי ילדה טובה, אבל הייתה לי תפיסה מהירה וכשהמורה חזרה שוב ושוב על אותם הדברים השתעממתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז נכנסתי לדיכאון.
מתוך התסכול האישי שלי, לא הסכמתי לשלוח את בתי הגדולה למסגרות הפורמליות. היא הלכה לבית ספר דמוקרטי ואחר כך לאנתרופוסופי, וכך גיליתי שיש גם ילדים שאוהבים ללכת לבית ספר וללמוד. מתוך הרצון לשנות את מערכת החינוך הציבורית בישראל, הצטרפתי לעמותה שהכשירה מורים לגישה שונה להוראה. לצערי העמותה נסגרה, ואת התקווה לשנות את מערכת החינוך שמתי בצד.
ואז הגעתי לפינלנד, שהפכה בשנים האחרונות למֶכּה של החינוך. מסע הלמידה שבו השתתפתי היה חלק ממיזם של ארגון "ערי חינוך". יצאנו אליו 30 אנשים מתחומי חינוך שונים בארץ, מתוך רצון ללמוד מהצלחתם של אחרים כדי ליצור מסגרות חינוך איכותיות בישראל. ויש לנו מה ללמוד מפינלנד, שעומדת במקום הראשון במבחני פיז"ה כבר מעל עשר שנים ברציפות.
התפלאנו לגלות שלמרות הציונים הגבוהים במבחנים הבינלאומיים, מערכת החינוך הפינית אינה מכוונת את עצמה כלפי הצלחה במבחנים אלו. בפינלנד עוסקים פחות בשיעורי בית ומבחנים, ויותר בערכים ובהפיכת בית הספר לקהילת למידה, עם דגש על אמון ועצמאות, קשר עמוק בין התלמידים למורים, סיוע הדדי, חדשנות, הטלת ספק וסקרנות.
איך עושים זאת? קודם כל, באמצעות יציבות מערכתית. בפינלנד קיימת מועצת חינוך לאומית, ובניגוד לישראל – שבה משרד החינוך קובע מחדש את המדיניות בהתאם לדמות השר העומד בראשו, מה שמצריך את המנהלים והמורים להתאים את עצמם לשינויים תכופים – תוכנית הלימודים הלאומית בפינלנד נקבעת אחת לעשר שנים, ומתאימה את עצמה לשינויים. כך, למשל, בתוכנית הלימודים האחרונה – שנקבעה תוך שיתוף פעולה עם אקדמאים, מנהלי בתי ספר, מורים, הורים וכל מי שמבקש – נקבעו שבע יכולות שיש לפתח בקרב התלמידים: ללמוד איך ללמוד, כישורי חשיבה, דאגה לעצמם ולאחרים, כישורים דיגיטליים, כישורים חברתיים ושיתופיות, כישורי קיימות וכישורי קריאה.
מעבר לכך, סוד ההצלחה הגדול ביותר בעיניי הוא תפיסה שוויונית תוך שימת דגש על ייחודיות הילד, או במילים אחרות "אחדות ולא אחידות". על פי המודל הפיני, שוויון ומצוינות הולכים יד ביד. בפינלנד אין בתי ספר פרטיים (למעט בודדים), והמדינה משקיעה בחינוך הציבורי מתוך תפיסה של מתן שוויון הזדמנויות לכולם. גישה זו לא מבטלת את הייחודיות של כל תלמיד, והמורים מתבקשים להכין תוכנית לימוד אישית לכל ילד – לכל ילד! – שהמורה, התלמיד והוריו שותפים לה.
המבחנים המתקיימים בבתי הספר הפיניים הם כלים שעומדים לרשות המורים אך ורק לצורך אבחון ותמיכה אישית בכל ילד. כמו כן, למנהל בית הספר ניתנת אוטונומיה להחליט על התפיסה הפדגוגית שלדעתו תפתח את המורים והתלמידים שלו. גם המורים נהנים מאוטונומיה ומעצמאות רחבה, וגם התלמידים מקבלים חינוך לעצמאות המבוסס על מתן אמון בהם.
התלמידים הפיניים פנויים ללמידה, לומדים בכיף ובאווירה טובה. תפקידו של המורה אינו להעביר ידע לתלמידיו, אלא להנחות אותם בזמן שהם מלמדים את עצמם. חלק גדול מהלמידה נעשה בקבוצות ודגש גדול מושם על הטמעת כישורים חברתיים ועבודה בשיתוף פעולה, גם של המורים. ראינו, למשל, בתי ספר שבהם כיתות גדולות של 40 ילדים עם שני מורים, או 60 ילדים עם שלושה. המרחב הפיזי מותאם לשיטת הלמידה הזו: כיתות עם מחיצות נפתחות, שולחנות מודולריים על גלגלים, ספות, פופים, כיסאות מתנדנדים וטריבונות מתקפלות. המטרה: לתת לכל ילד ללמוד בדרך הנוחה לו.
אחרון חביב – איכות ומעמד המורים. רק עשרה אחוז מהמועמדים מתקבלים ללימודי הוראה. מורה חייב להיות בעל תואר שני, ושכרו גבוה במעט מהשכר הממוצע. למורים אין הרבה שעות הוראה, והדבר מאפשר להם להשקיע זמן רב יותר בעבודה לפיתוח עצמי ולעבודת צוות.
לאורך המסע הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים שאומרים לה "אסור לגעת", וכגודל הקנאה בפינים כך גודל הרצון לשינוי במערכת החינוך שלנו. חזרתי עם קצת יותר אמונה שזה אפשרי, ועם רמזים על הדרך שעלינו ללכת בה. ביחד אולי נוכל לשנות משהו במערכת החינוך הישראלית. •
הכותבת היא רכזת הדרכה במחלקת הנוער של מועצה אזורית מנשה ובעלת עסק עצמאי "משחק אמיתי", המתמחה בהקניית כישורים חברתיים דרך משחק.
