מועדון הפיקוויקים // צ'רלס דיקנס (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, כרמל, 776 עמ')

זה ספר מצחיק ממש. בעצם, זה לא ממש ספר; זו תקופת חיים מצחיקה ממש. 776 עמודי טקסט דחוס שמבטיחים לכם טריפ ארוך ומענג, 30 שעות לפחות - ללא תופעות לוואי. מלבד אולי געגועים, עם תום תקופת הקריאה.

רק בן 24 היה צ'רלס דיקנס כשהתחיל לכתוב בהמשכים, בין מרץ 1836 לאוקטובר 1837, את מה שהפך להיות הרומן הראשון שלו - 'מועדון הפיקוויקים', שיוצא עכשיו בתרגום חדש ומוצלח לעברית. ההצלחה הייתה מסחררת וחנכה את אחת הקריירות המרשימות בתולדות הספרות.

סמואל פיקוויק הוא ג'נטלמן לונדוני אמיד בגיל העמידה ומייסדו של מועדון ג'נטלמנים שמקדישים את עצמם למדע. נושא מחקרם הוא הטבע, הנוף והארכיטקטורה, כמו גם הטבע והנוף האנושיים באנגליה. פיקוויק יוצא בראש משלחת של שלושה ג'נטלמנים לתור את הארץ ולתעד את אנשיה, מנהגיה, סיפוריה ומסורותיה. עימו מר טפמן חובב הנשים אך הביישן, מר סנודגרס הפייטן הענוג ומר וינקל הספורטיבי, או הספורטיבי לכאורה (כפי שמתברר). הארבעה נקלעים בדרכם לשלל הרפתקאות: הם חוזים במערכת בחירות מקומית סוערת ומגוחכת, דולקים אחר נוכל שמנסה לפתות באופן סדרתי אלמנות ונשים עשירות, נקלעים לתגרות ולסעודות ולערבי שתייה מפוארים.

דיקנס - אולי כפרודיה על ספרות שמעריצה ומהללת אנשי רוח (כמו הביוגרפיה המופתית 'חיי סמיואל ג'ונסון', שכתב ג'יימס בוזוול על המבקר האנגלי) - שם את ארבעת גיבוריו ללעג ולקלס. אבל ביסודו של דבר הוא אוהב אותם, ובייחוד את פיקוויק עצמו, שהוא אכן אדם טוב לב ומעורר חיבה. כשמצטרף לחבורה הנוסע החמישי, משרתו של פיקוויק סם ולר, דמות עממית חסונה ושנונה להפליא, אנחנו מבינים בהחלט את נאמנותו המוחלטת לאדונו. שם אנחנו מבינים גם את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של הספר הזה: הרומן 'דון קיחוטה', שראה אור יותר מ־200 שנה לפניו. לא רק שביצירת הצמד פיקוויק וולר כיוון דיקנס להציג את האביר בן דמות היגון ואת סנצ'ו פנסה בגרסתם האנגלית, גם אופיו של הספר - השיטוט הגיאוגרפי, הפיקרסקיות, שיבוצם של סיפורים רבים בתוכו (אותם שומעים או קוראים פיקוויק ובני חבורתו) - כל אלה מזכירים את סרוואנטס.

ההומור כאן מגוון ומבזיק ותוסס. חלקו ניכר בפרטים זעירים, כמו בדיאלוג הקצר "'תשתה כוס יין'?' 'לא, תודה, אדוני' 'אני מניח שאתה מתכוון לכן'". וחלקו ניכר בחטיבות עלילה מרכזיות, כמו הטעות שטעתה סוכנת ביתו של מר פיקוויק, כשחשבה שהציע לה נישואים, ומשפט התביעה שניהלה מולו, על הבטחה שהופרה כביכול.

ניכר כי דיקנס הצעיר רוצה בעיקר להצחיק, והוא עושה זאת ככוח טבע סאטירי. אבל לצד זה, הטקסט לא נעדר את החוש המוסרי הכביר שהניע את הסאטירה הדיקנסית בהמשך הקריירה שלו, בספרים כמו 'ימים קשים' או 'בית קדרות', למשל. בלי לזנוח לרגע את ההומור, בונה כאן דיקנס חלק ארוך ומפורט שמתרחש בין כותלי בית סוהר מיוחד לפושטי רגל, מעין יקום מקביל תופתי־מצחיק בתוככי לונדון המעתירה. וכמו ב'בית קדרות', גם כאן אפשר למצוא סאטירה נוקבת על עולם המשפט, על תובעים מסכנים שמוכנסים לכלא על ידי עורכי הדין שלהם עצמם בשל אי־תשלום הוצאות (דיקנס הוא אחד ממקורות ההשראה ל'המשפט' של קפקא, שאגב גם אותו, העיד מקס ברוד, הקריא קפקא בבית קפה לידידיו כשהוא מתפקע מצחוק). וישנה כאן תזכורת רבת־עוצמה לערכם האנושי של העניים: "באיזו בוּרות נתונים אלה המתארים בקור רוח את השכול של העני כשחרור שמח הפוטר את המת מכאב, כחסד המקל את נטל ההוצאות של זה ששרד - כמה מעט הם יודעים על הייסורים שאובדן כזה מסב". אנגליה הגאה של המאה ה־19, האימפריה החזקה בעולם, מולדת הקפיטליזם והתיאוריות המצדיקות אותו, הולידה גם את אחד ממבקריו הדגולים של הקפיטליזם. "דיקנס הציג לעולם אמיתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי המוסר גם יחד", אמר קרל מרקס, המצוטט בגב הכריכה.

יש כאן גדולה משולשת. המאה ה־19 היא המאה הגדולה של ז'אנר הרומן. דיקנס הוא אחד מארבעה או חמישה גדולי הז'אנר במאה ההיא. ו'מועדון הפיקוויקים' הוא אחד מספריו הגדולים. לפעמים אני תוהה אם יכול בזמננו לקום מין דיקנס כזה. מבקר מקיף, בקיא, שנון, פופולרי וקונצנזואלי של העידן שבו אנחנו חיים. אולי לא. אולי ערוצי מדיה אחרים ממלאים היום את התפקיד שהיה שמור בעבר לרומן. ואולי אופיים השטחי אינו מאפשר זאת. מה שבטוח הוא שכישרון לא מספיק. גם לא "גאונות". בלי כוח טבע מוסרי כמו זה של דיקנס, לא יכול לקום תואם דיקנס, לא חשוב באיזה מדיום או אפיק יצירה. •