אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות // מקס פורטר (מאנגלית: עודד וולקשטיין, כתר, 120 עמ')

"החיים קצרים, אז כתבתי ספר קצר", סיכם מקס פורטר, עורך בהוצאת הספרים 'גרנטה', את יצירת הביכורים שלו. ואכן, אף שהספר נקרא ביעף הודות לשורות קצוצות ולפרקים קצרצרים, קשה לשער בפני עוד כמה ממנו יוכל הקורא לעמוד: זהו סיפורם של אב ושני בניו האבלים על מותה של אם המשפחה, והחל מהדף הראשון הם נקלעים לחלום בלהות גדוש מילולית וטיפוגרפית, המנוצח בידי עורב שחור, שפלש אל ביתם ואל הזיותיהם. העורב הוא טְריקסטֶר, יצור מיתי יודע כל, מין טרול ספרותי, פעם וולגרי ובריון ופעם פיוטי להפליא. הוא מבטיח לעזוב את הבית ברגע שהאב לא יזדקק לו עוד, אבל כשמדובר ביצור גחמני כמו עורב, כל מילה מוטלת בספק.

'אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות' הוא עוף מוזר בשמֵי הספרות המתורגמת לעברית. כל כולו מחווה ליצירה 'עורב' של טד יוז, וספק אם היא מוכרת דייה לקורא העברי המצוי (גם שם הספר מתכתב עם שיר של אמילי דיקנסון, "'תקווה' היא הדבר עם הנוצות"). יוז כתב את 'עורב' אחרי התאבדותה של אשתו, המשוררת סילביה פלאת, בשנות ה־60 המאוחרות, והעמיד במרכזו את אלוהים, אדם ועורב, שנוצר בידי אלוהים אחרי האדם, ונועד להתעלות עליו. פורטר מעריץ את יוז מנעוריו, וכמוהו מעריץ אותו גם אב המשפחה האבלה, שרואה ביוז אב רוחני. אלא שבניגוד ליוז, שתיאר את אזלת ידו של אלוהים, צועד פורטר צעד נוסף קדימה ומשמיט מספרו את אלוהים ואת התהיות התיאולוגיות סביבו.

לפחות על רקע המציאות הישראלית, המחטטת בלי הרף בפופיק הדתי, יש כאן זווית מרעננת. לא זו בלבד שפורטר אינו כופר באלוהים או מתנחם בו, הוא פשוט מתעלם ממנו, ויוצר מיתולוגיה מיסטית וחילונית גם יחד, הנמסרת מפיות המספרים ברשומון מרוסק. אם אמנם יש פה רוח מנשבת, הרי היא רוחו של יוז, שאמר פעם ש"עורב ייעשה סימבולי בידיו של כל סופר", ונראה שציווה כך גם את יצירתו של פורטר.

באין אלוהים, מעניין לבחון את דמות האישה. האם והאהובה בספר של פורטר היא דמות אידילית, מושא געגועים וערגה, רוח רפאים שרוקנה מבשר ודם. חסרונה הפתאומי פורע את הסדר המשפחתי: האב שוקע בהזיות ומאבד מסמכותו האבהית, ואילו הבנים מתמלאים בכוחות הרסניים, ממרים את פיו שוב ושוב ומנסים את כוחם במבחני גבריות סדיסטיים. כאן טמון כישלונו של הספר: נדמה שעניין האבל לא באמת מפעיל רגשית את פורטר, והאישה המסולקת מחייהם של האב והבנים אינה אלא אבן בוחן לגבריות - זו הדועכת וזו הנרקמת ומתעצמת.

הרושם הזה מתחזק ככל שמתמידים בקריאה. בכל פעם שפורטר מבקש לגעת בגרעין האבל ולהתמודד חזיתית עם הכאב והריק שהוא מחולל, הוא נדחף לעשות זאת בשני אופנים מנוגדים: מעבר חד לדימויים ("האהבה שלנו התחילה לקבל את הצורה של החיים שלנו כמו תערובת של עוגה שמגיעה לפינות של התבנית בעודה תופחת ונאפית") או ביטוי נוסחתי וראשוני ("משהו נחתך ומישהו מקיא, יריקות וקללות, געיות, נביחות, יללות") - שניהם מחמיצים את תמצית החוויה החד־פעמית, והותירו אותי שוות נפש כלפי הטרגדיה האישית של בני המשפחה. במהלך הקריאה עלתה בי המחשבה שלפעמים קשה יותר לכתוב פרוזה ישירה ומאורגנת, מאשר יצירה קרנבלית וכמו שוברת מסגרות.

הקורא המצוי עלול אפוא להחמיץ הקשרים רבים בספר, שזרוע מוקשים כאלה לכל אורכו, ואחרית דבר הייתה יכולה לסייע לו להתמצא במבוכיו התרבותיים של פורטר. אבל טריקסטר נוסף, ערמומי אף יותר מהעורב, מלהטט פה בלי בושה, ודווקא מחליף צ'אפחות עם הקורא העברי - אפשר ממש לשמוע את ניתוריו הממזריים של המתרגם עודד וולקשטיין בין המילים. וולקשטיין הפך את ספרו של פורטר ליצירה מילולית חדשה, מין יציר כלאיים בין העורב הבריטי לעורב על סף ביתכם. הוא שם בפי המספרים משחקי מילים כמו "אֵבֶל אֲבָלים הכל אֵבֶל" ו"ונוס מעורבינו", בצד מטבעות לשון כמו "שלום חבר" ו"כולם על היין שלי". רוב ההמצאות האלה מלאות מעוף, ומיעוטן עלול לאבד מרעננותן בתוך זמן לא רב. ייתכן גם שהחמצת הנושא המרכזי - האבל - דווקא תיטיב עם הקורא העברי, שהיומיום שלו ספוג ברטוריקה של יגון ואובדן, ותשלח אותו ללכת לאיבוד בחדר בריחה מילולי, בחסותו של טרול מעופף במקום אלוהים. •