yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 18.04.2017
    הצגת חייהם
    הוא לימד אותה להרגיע את הכעסים כשהייתה מנתצת כדים מעצבים. היא הגנה עליו כמו לביאה כשהסתבך בתלונה על הטרדה מינית וחושבת גם היום שזה נורא מה שעובר על גברים כמו איבגי. כבר 57 שנה גילה אלמגור ויענקל'ה אגמון מתחזקים זוגיות שהתחילה ברומן סודי בין בוס לעובדת שלו והמשיכה בשערוריית שכר משותפת בתיאטרון הלאומי ובמחשבות אובדניות. עכשיו, הפאוור־קאפל הציוני הראשון נפגש לראיון זוגי נדיר על חברות ותשוקה שלא נגמרת
    גבי בר-חיים | צילום: גבריאל בהרליה

    את רשימת הקרדיטים של גילה אלמגור כל ישראלי ידקלם מתוך שינה: שחקנית. אייקון תרבות. דיווה. המלכה־האם של התיאטרון הישראלי. חיקוי מצחיק ב'ארץ נהדרת'. רק פרט אחד הושמט עד היום: בריידזילה. אלמגור, מתברר, התאהבה בתפקיד. עובדה, היא כבר עשתה את זה שלוש פעמים, עם אותו חתן. לא רק בתור הכלה, אלא גם כמפיקה והיוזמת. בתפקיד חתן וסטטיסט ניצב יעקב (יענקל'ה) אגמון, מנהל הבימה והקאמרי לשעבר, פעם הגבר החזק בתיאטרון הישראלי, ואדם שבשלב מסוים הרים ידיים בהכנעה והבין שאין לו ברירה. שוב. ושוב. ושוב.

     

    "התחתנו יומיים לפני שנסענו לניו־יורק", נזכרת אלמגור, "כי אימא שלי אמרה, 'את חושבת שאני לא יודעת איך את חיה איתו? אם את נוסעת ככה לאמריקה, אני עוצמת עיניים!' יעני, אני מתה. הלכנו לרבנות והתחתנו צ'יק־צ'ק. אפילו מניין לא היה לנו, חטפנו אנשים מהרחוב. בערב עוד הייתה לי הצגה".

     

    בגלל זה התחתנתם עוד פעמיים מאז? פיצית את עצמך?

     

    אלמגור: "בוודאי. אני מגשימה חלומות של ילדים חולים כבר 40 שנה, ומה איתי? חגגו לו 70 בהבימה, מסיבת הפתעה. רצתי לפנינה טורנה ואמרתי לה, 'פנינה, מתוקה שלי, אני מגשימה חלומות של ילדים חולים? אני חולה בראש! אני רוצה שמלת כלה, הינומה ופרחים'. היא עשתה לי שמלה נהדרת. הפתעתי אותו. היה לי גם שלט 'בהרצה' כי הוא תמיד אומר לי, אל תקחי אותי כמובן מאליו, את עדיין בהרצה. הוא לא ידע כלום. הלבישו אותי, והוא אמר, 'גילוש, כמה את יפה, אני מסכים!' וקניתי לעצמי טבעת נישואים. הכל עשיתי. הוא רק היה צריך לבוא. עכשיו, אני רואה אותו באותו יום יוצא מהבית באמת כמו שלוך. הכרחתי אותו להחליף בגדים".

     

    היא אליטה. רגב
    היא אליטה. רגב

     

    אתה אוהב הפתעות?

     

    אגמון: "לא".

     

    מה אתה זוכר מזה?

     

    אלמגור: "אתה זוכר מזה משהו בכלל? אגב, עכשיו הודעתי ביומולדת שלו שתהיה חתונה רביעית".

     

     

    מה חשבתי עליה פעם ראשונה? שהיא שווה. עם אגמון בחתונה הראשונה
    מה חשבתי עליה פעם ראשונה? שהיא שווה. עם אגמון בחתונה הראשונה

     

    למה? לא הספיק לך?

     

    אלמגור: "ככה. כדי שיהיה לו למה לחכות".

     

    אגמון: "מה את חושבת, שאת כל ההשתוללויות שלך אני צריך לממן?"

     

    גם לפני כמעט 60 שנה הם השתוללו, אבל במובן אחר לגמרי. אלמגור קיבלה מהמאהב אגמון מתנה, איך נאמר, לא ממש מעוררת: תיבת דואר. ככה זה כששניכם נשואים לאחרים, עובדים באותו תיאטרון - ועוד כמנהל ושחקנית - ומנהלים רומן מטורף. עם כל הכבוד לליבידו, החשאיות היא הדבר הכי חשוב. כשנפגשו לראשונה במסדרונות הקאמרי היא הייתה בת 21, מסובכת בנישואי בוסר אומללים לשחקן אילי גורליצקי. אגמון היה כבר בן 31, המנהל הכל־יכול של המוסד, נשוי פלוס אחד.

     

    תסגרו את התיק. איבגי
    תסגרו את התיק. איבגי

     

    "ושם התחיל מסע", אומר אגמון. "עם גילה מההתחלה זה לא היה סטוץ. פחדתי מזה, והייתי זהיר. היו שמה סצנות. אמרו לי שבעלה העריץ אותי. לא היה נעים".

     

    אלמגור: "התחיל רומן אדיר של מחתרת. ואף אחד לא ידע. רק חברה אחת שלי, כי הייתי צריכה קמופלאז', שתחפה עליי אם בעלי שואל. את מבינה כמה זה מסוכן?"

     

    מסוכן זה אנדרסטייטמנט, אבל זה בטוח חלק מהקסם.

     

    אלמגור: "נו, בדיוק. אני לא רציתי להתחתן איתו כי הוא היה כזה מאהב מדהים שחששתי שהוא לא יוכל טו טופ איט".

     

    אחרי שלוש שנים של התגנבות יחידים אגמון הודיע לאלמגור שהוא נוסע ללונדון, ללימודים. היא נותרה בארץ ולא ידעה את נפשה. "וליבי נשבר. הוא גם לא הבטיח לי כלום. ולפני שהוא נסע הוא אמר 'אני רוצה לארגן לך שני דברים: כספת לשים את המכתבים שאשלח לך, ותיבת דואר - לשם אשלח את המכתבים'. לפעמים הייתי מקבלת שבעה מכתבים ביום.

     

    "הוא היה כותב מכתבים שאם הייתי יכולה", היא לוקחת נשימה דרמטית, "אם היה סחף של מים והייתי מוצאת מכתב כזה הייתי מחפשת בכל העולם מי כתב אותו ונטפלת אליו, כי אני רוצה אהבה מהאיש הזה (לוקחת פאוזה) עד כדי כך יפה זה היה. ולא תמיד הספקתי לשים את המכתב בכספת, אז לפעמים הבאתי אותו לתיאטרון. עשיתי במזרן חתך, ואירן, חברה שלי, הייתה מתיישבת על המיטה שאף אחד לא יחשוב שיש שם משהו".

     

    איפה המכתבים?!

     

    "שמתי את כולם בציפה של כרית, ומדי פעם התרפקתי עליהם. הבנתי שאני מפתחת תסביך סירנו דה ברז'ראק. אז לקחתי חוט ומחט, תפרתי את הכרית, וזהו. לא מתרפקת על המכתבים! והציפית הזו תפורה עד היום. אסור לפתוח. אולי מישהו ימצא את זה מתישהו ויגיד - אלה דווקא היו בסדר".

     

    יענקל'ה, זוכר מה חשבת עליה בהתחלה?

     

    "שהיא שווה".

     

    אלמגור (מזועזעת): "פויה עם המילה הזאת, שווה".

     

    אגמון: "ככה דיברו אז, גילה!"

     

    אלמגור: "הוא היה מתוחכם. ואיך הוא חיזר! הדמיון שלו כמאהב, כמחזר, לא היה לו אח ורע".

     

     

    × × ×

     

     

    דרך החלון הגדול בביתם נפרש הים במלוא הדרו, מחזה נדיר בתל־אביב. מכאן לא רואים שום דבר מהמציאות הישראלית האלימה שהפכה את אלמגור בשנים האחרונות למטרה בשל עמדותיה הפוליטיות. ספונים בביתם, מוקפים בחפצי אמנות שלוקטו בקפידה — הכבשה של קדישמן, למשל, תלתה בנו עיניים מאשימות. כשמסתכלים על הדינמיקה ביניהם ברור למה לא התראיינו יחד לפחות 20 שנה. במילים פשוטות: מאחורי כל מאה מילים של אלמגור מסתתר פאנץ' של אגמון, ולא תמיד הוא פוליטיקלי־קורקט, תלוי כמה יין הספיק לשתות ("בתי טוענת שאני כל יום שותה יין ו־וודקה, ואני לא יכול להכחיש").

     

    והיא, ובכן, גילה אלמגור. שחקנית דרמטית גם מחוץ לבמה. נראית מצוין. בעלה, לעומת זאת, הוא חתיכת שלומפר. מדשדש לסלון בחולצה שראתה ימים יפים יותר, מודיע שהשעה 12 ביום שבת, משמע מותר להתחיל לשתות. יודע כבר שיקבל נזיפה.

     

    גם היום הם לא נחים. אלמגור משתתפת כרגע בהצגה 'שלוש אחיות' של צ'כוב בבימוי חנן שניר. קופרודוקציה של הבימה והקאמרי. אגמון הוא יו"ר הוועדה האמנותית של פסטיבל תיאטרונטו 2017, שמוקדש להצגות יחיד.

     

    הם נשואים כבר 54 שנה, לא כולל שלוש שנות הרומן. אלמגור תכף בת 78. לאגמון מלאו 88. לאגמון יש בן, עידן, מנישואיו הראשונים, והשניים אימצו את הגר, מאחר שאלמגור לא יכולה ללדת. "כל כך רציתי להיות אמא הכי טובה שיכולה להיות", אומרת אלמגור, "ורבלית. וחמה. ולחבק. אמא שלי לא נגעה. בעיקר רציתי לעשות הכל אחרת אבל הגר הרגישה שאין לי זמן בשבילה. למזלי היה לי פרטנר נהדר. גם כאבא. עד היום היא אומרת אמא, את בסדר, אבל אבא..."

     

    אגמון: "אז את גם אומרת עליי דברים יפים לפעמים".

     

    אלמגור: "מן הסתם אני מתכוונת לזה. במה שלא הייתי טובה, הוא מילא את החסר. עד היום אני חושבת שהבת שלי תבוא בטענות שאין לי זמן בשבילה, והיא צודקת. גם כיום אין לי זמן בשבילה ואין לי זמן בשביל עצמי".

     

    סיפרת פעם שתלית בחדר שלה את התמונה של הילד מגטו ורשה, עם הידיים המורמות. בחירה קצת קיצונית, לא?

     

    "נכון. והתמונה הזו עכשיו ליד המיטה שלנו בחדר השינה".

     

    אמאל'ה.

     

    "כן. קיבלתי משמחה הולצברג בזמנו (מי שכונה 'אבי הפצועים' וניצול שואה) שתי תמונות - אחת של ילד מאכיל ילדה קטנה מפחית ריקה, והילד מהגטו. וכשהגר הייתה תינוקת והתחלתי לסדר לה את החדר - היא הגיעה בגיל שישה ימים - שמתי את התמונות האלו. אמרו לי, את השתגעת? עם זה הילדה צריכה לגדול? אמרתי, בדיוק עם זה הילדה צריכה לגדול".

     

    סבבה. אפשר לדבר על זה. לשים את התמונה בסלון. למה בחדר השינה?

     

    "כדי שתדע שיש ילדים שהחיים שלהם היו גיהינום וששום דבר לא מובן מאליו. ולא הוצאנו את התמונות האלו מהבית. בחדר השינה יש לנו את הקיר של המתים, עם המתים שלו והמתים שלי, ותמונה של אמא שלי בלוויה של אבא שלי. אני תמיד אומרת שזו התמונה שלי בלוויה שלו כי רואים איך המעיל מתפוצץ על אימא. ושתי התמונות האלו".

     

    המתים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. גם הילדות הקשה: אגמון גדל בבית יתומים, ואלמגור עם אם חולת נפש, מה שהכין אותם לחיים קשוחים, גם כשזה מגיע לרגעים הפחות פוטוגניים בחיי הנישואים. זו לא חוכמה להחזיק כשהכל בסדר. השאלה היא מה קורה כשהכל מתמוטט. והיא ואגמון מכירים טוב־טוב את שני הקצוות. "ברור שיש כעסים", אומרת אלמגור, "אבל הוא אדם שאי אפשר לריב איתו. ההומור הוא עמוד תווך. זה והיכולת שלו להרגיע אותי".

     

    כלומר?

     

    "אני אדם כועס ויש בי כעס, אבל הוא לימד אותי מה זה איפוק, לספור עד עשר", היא שוקלת מילים. "יש תקופות שאני מצליחה להרגיע את עצמי. אבל הייתה למשל תקופה בה שברתי עציצי חרס ריקים כדי שאם אני מרגישה שזה בא - (צועקת) טאח! - הייתי עולה, מרסקת עציץ, שניים, וחוזרת. או מכניסה את הראש מתחת למים צוננים. להרגיע. יש גם חרדות, בעיקר לפני פרמיירות. זה לא טוב. אבל זה מה יש. כשהגר הייתה צעירה הייתי משאירה פתקים: אני בחדר, אם תרצו אותי - אני פה".

     

    למה?

     

    "כי ידעתי שאני בלתי נסבלת. אני נורא עצבנית. לימדתי את עצמי לשלוט בעצבנות, לשלוט בהתפרצויות. מקווה שהצלחתי פחות או יותר".

     

    הוצאת את זה פעם על אגמון?

     

    "סליחה?! עם יענקל'ה לא הצלחתי לריב אף פעם. כשהייתי עולה לנתץ עציצים זה היה דבר פיזי – את הזעם שלי פרקתי תמיד ביני לבין עצמי. גם כשקשה לי אני נורא משתדלת לא לכעוס ולא לבכות ליד אנשים, שלא יראו אותי בחולשתי. אני תמיד אומרת שאני כמו הכלבים, כלב כשהוא כואב או חולה הוא מתרחק, שלא יראו אותו. אני לא אוהבת שרואים אותי בהתרסקויות".

     

     

    × × ×

     

     

    שניהם הגיעו לשנות השבעים של חייהם כמלכים - היא האישה הראשונה של התיאטרון, הוא הגבר הכל־יכול של העולם הזה - וגם קיבלו זובור ציבורי שייזכר להם כנראה תמיד לצד ההישגים הגדולים.

     

    לאגמון זה קרה ב־2005. הוא סגר עשור כמנכ"ל המיתולוגי של 'הבימה', כזה שסיפרו על הכוחניות שלו אבל גם על איך שהבריא את המוסד עם הפקות מסחריות כמו 'מרי לו' ו'בוסתן ספרדי'. הוא קיבל את התיאטרון עם גירעון ענק, וכלפי חוץ נחשב למי שהפך אותו ממוסד עם תדמית מיושנת לעכשווית, שמשכה קהלים חדשים.

     

    אבל מתחת לפני השטח, בתוך התיאטרון הלאומי, הדברים היו כנראה פחות מנומסים. נטען שקידם את אשתו, עובדת המוסד, ששניהם יושבים על משכורות עתק. בשנת 2000 פורסם כי עלות שכרם המשותף של השניים עמדה על כמיליון ומאתיים אלף שקלים, כ־5 אחוזים מסך התמיכה התקציבית שהוענקה ל'הבימה' מטעם משרד התרבות באותה שנה. הזעם היה כה רב, שהעובדים סירבו להאריך את כהונתו בחצי שנה, כי "אגמון עושה בתיאטרון כבשלו". את הטענות האלה הזוג מכחיש גם היום. "הפריעו לי כל הזמן", מתעצבן אגמון. "בחשו בלי סוף. לא נתנו לי לעבוד".

     

    מי?

     

    "ציפי פינס, והיו גם אחרים. יש לי מכתב ממנה... היא נורא־נורא רצתה שיבחרו בה לנהל את הבימה, לכן היא בחשה ככה נגדי. זה היה כל הסיפור". פינס בחרה שלא להגיב לדברים.

     

    גילה, בתקופה שיענקל'ה היה בהבימה את היית קרדום לחפור בו. דיברו על זה שאת מקבלת הטבות מופלגות.

     

    "ואני למדתי להכניס אגרוף לפה. אני זוכרת שב'מונולוגים מהוואגינה' עם איילת זורר ולני שחף - שזו הצגה שהייתה קופה רושמת - באתי הביתה ואמרתי לו: שמע, אתה דופק אותי פעמיים! לא יפה ככה! ואז הוא הסביר למה זה בסדר שאני בהסכם קיבוצי, כי אז יש לך רשת ביטחון ותנאים סוציאליים".

     

    הרווחת המון כסף.

     

    "אם תראי את תלוש המשכורת שלי, תהיי נבוכה, אוקיי? וזה אחרי 60 שנה. יש מי שחיפש ומחפש להזיק לנו. וזה אותם אנשים ואותם דברים שחוזרים בטוקבקים: המכשפה. הרעה. מרוויחה מיליון".

     

    אז מה קורה בתלוש המשכורת שלך?

     

    "מה שהרווחתי - הרווחתי אותו ביושר ובעבודת פרך. פרך! והיום תסתכלי איזה משכורות שחקנים מסוימים מביאים הביתה, משכורות של ברודוויי! וזה יפה. זה נהדר. אם מישהו מגיע למצב שמשלמים לו את זה, מגיע לו.

     

    "בכל השנים שהצטלבו דרכינו המקצועיות, שלי ושל אגמון, לא אמרתי מילה. אבל ברגע שהוא יצא מהבימה התחלתי להבין איזה מין חיי משפחה אלה היו, שלא היתה כאן כמעט משפחה בבית. ואנשים לא מוכנים לקבל את זה. מוכנים לקבל את זה שאם את שחקנית מובילה זה רק מפני שהוא עשה לך את הקריירה. אז שתקתי. כי רציתי שהוא יצליח. הלכתי לנתץ עציצים".

     

    והיה גם פינאלה: באותה שנה הגישה מזכירתו לשעבר של אגמון תלונה נגדו על הטרדה מינית. הסקנדל היה עצום. התקשורת חגגה. גם הצ'ילבות בהבימה ובתיאטראות המתחרים. עד לסגירת התיק ב־2006 מחוסר ראיות. "גם מאחורי ההטרדה ההיא עמד מישהו שרצה להזיז אותי, מישהו שרצה את התפקיד שלי", אומר היום אגמון.

     

    בזמן אמת, היחידה שהתראיינה ונלחמה כמו נמרה בגרסת המתלוננת הייתה אשת החשוד, אלמגור. צעד מפתיע מצד מי שבעצמה סיפרה בעבר בפתיחות על מגוון הטרדות מיניות שחוותה: משחקן שהניח לה ידיים על החזה, דרך שחקן מפורסם שתפס בשדיה, וזמר ידוע שניסה לאנוס אותה. ובכל אחת מהפעמים היא לא ויתרה ונלחמה, בניגוד לרבות אחרות בשנים ההן.

     

    "עם הזמר בפריז? הייתי יכולה להרוג אותו", היא אומרת, "ולא תדעי את השם שלו. הייתי נשואה אז לאילי. נפגשנו במטרו עם אשתו שהייתה בהיריון והוא ליווה אותי למלון. והוא אמר, בפריז ללכת במסדרונות של מלון לבד בשעות כאלה זה לא טוב, ואז הוא התנפל עליי. בצורה אכזרית. ואני אמרתי רק, 'אני אהרוג אותך'. ושרטתי אותו בכל הכוח. זה היה די מפחיד ואף אחד לא הכין אותך לזה. חשבת שאמנים ועוסקים באמנות והבימה זה היכל הקודש, ואז את מגלה שבתוך ההיכל הזה יש גם הרבה רפש ונגיעות. אבל אני תמיד הלכתי רק עם מי שרציתי. בוודאי".

     

    את מבינה למה זה מטורף שדווקא את מוצאת את עצמך מגנה על בעלך מול האשמות כאלה.

     

    "אומרים בטוב וברע, את מבינה? אני יודעת עם מי התחתנתי. את יודעת שאת צריכה עכשיו את הכוחות ובלוק קרח בראש. הבנתי מי נגד מי. ועכשיו להתנפל. והלאה. יאללה".

     

    אז כלפי חוץ את בלוק קרח. מה קורה כשאת מגיעה הביתה? כבר סיפרת בעבר על מחשבות וניסיון אובדני קודם.

     

    "לגמור עם עצמי? כן. היו לי מחשבות על זה. אלה רגעים שהחיים נראו לי גדולים מדי בשבילי. שלא יהיה לי כוח להתרומם".

     

    ומה החזיק אותך לא להתאבד? הבת? הנכדה? העבודה? יענקל'ה?

     

    "קיבלתי שכל. זה הכל. פתאום את מתעשתת".

     

    אגמון: "תקופה מאוד קשה. אתה לא ישן כי מעלילים עליך. הרגשתי שנופל עליי הר. זה יכול להטריף בנאדם. זו שערורייה, ואתה לא יכול לעשות כלום. ואני לא רבתי עם אף אחד".

     

    גילה, הלכת עם הסיפור הזה של ההטרדה עד הסוף כדי לברר מה היה שם. צילצלת למתלוננת.

     

    "הרמתי טלפון לאישה ההיא כי היה לי חשוב להבין איפה אני חיה. לא יכולתי שלא להרים לה טלפון. מיי ווסט אמרה פעם: 'לעולם אל תאמיני למה שאת שומעת, ובעיקר לא למה שאת רואה'. את צריכה כל החיים לפרשן. כשהאדם שאת נמצאת איתו הוא בראש הפירמידה, במקצוע שבו כולם רוצים את הנתח הזה ומוכנים לעשות כל מיני - לי היה חשוב רק לא לאבד את החברות איתו. הייתי מוכנה ללא יודעת מה, אבל לאבד את החברות איתו? זה אולי הנכס החשוב ביותר שלי. לאבד אותו מבחינתי זה לאבד את הסיבה לקום בבוקר".

     

    אני חייבת לשאול: מה, המתלוננת המציאה הכל?

     

    "עובדה שזה נסגר. עובדה שהיו מתנות שהיא שלחה לו. תראי, לאורך השנים שחקניות צעירות רצו תפקידים כמו שגם אני רציתי תפקידים, ואולי פה ושם גם הלכתי עם מישהו כי חשבתי שהוא יכול לעזור לי, את יודעת, הכל יכול להיות. אבל הפרשה ההיא ספציפית היא דבר שיצא לאור בצורה מלוכלכת, מטונפת. זה היה קשה מאוד. שחקן או שחקנית צעירה עם תקוות שלא קיבלה תפקיד תגיד: עכשיו אני אראה לו!"

     

    אז זה מה שהיה שם?

     

    "זה לא מה שאמרתי, אבל זה יכול להרוס משפחות, נקמה כזאת. השאלה אם זה ראוי לנקמה ומי הקורבנות בדרך. אנשים יש להם משפחות, אבל זה לא ממש חשוב לאנשים כאלה. אני חושבת, למשל, מה עובר כרגע על המשפחה של איבגי. זה סבל וייסורי תופת. השחקן הכי מצליח בארץ. תסגרו את התיק, שכולם יידעו ושהמשפחה שלו תדע שהכל בסדר. אנשים עובדים על המוניטין שלהם כל כך הרבה - ואם זו נקמה? אולי הגיע הזמן שגם תלונות שווא יזכו לענישה? אולי הגיע הזמן גם לזה? אני כבר מזמן טוענת שזה נשק יום הדין.

     

    "אני עבדתי בתקופה שהגוף של שחקנית או חיילת צעירה היה, מה שנקרא, פנוי לכל. ואני מכירה טוב את כל ה'נבחן אותך, נראה אותך, נמדוד אותך'. ואני נלחמתי בזה בציפורניים. תמיד ניסו ותמיד עשו. מצד שני היו כאלה שרציתי, ועם זה אין בעיה".

     

    ניהלת את המשבר הזה ולא היית חייבת. זה לא מובן מאליו. הרי הכי קל זה ללכת ולשבור את הבית.

     

    "באמת, נו. אם הייתי… אני יודעת במי מדובר... זה היה אירוע אומלל כזה. כל הקלישאה הזו, לשים דברים בפרופורציה. זה לא שאם הייתי עוזבת אותו הייתי מפסידה, כי יש בינינו הסכם מזונות — לא זה הסיפור".

     

    אז מה הסיפור?

     

    "מי הנפשות הפועלות. מי האיש שאיתו את חולקת את חייך. מי האבא של הילדה שלך. מי הלך איתך ותיקן אותך והוא התיקון של החיים שלי. הוא בנה את חוט השדרה שלי, שהיה מכופף, והעמיד אותי על שתי רגליים. החיזוקים שלו הפכו אותי לבנאדם שלם. אז את אומרת, מה התערער פה? לא הבסיס. זה היה חיצוני לגמרי. כמו חיידק טורף שהתלבש לך על הווריד ויצר זיהום. ותודה לאל, נפטרנו ממנו".

     

    אגמון: "בתור אישה פגועה גילה התנהגה בצורה בלתי רגילה. טוטלית. הלכה עד הסוף".

     

    אגב, יענקל'ה ביקש ממך סליחה אי־פעם על הפרשה ההיא?

     

    "מה פתאום. לרגע לא. הרבה פעמים בזוגיות אנשים מאבדים את הצפון ויש חרושת שמועות, ובעיקר במילייה הזה של אמנים שכל אחד רוצה חתיכה".

     

    ולא רצית שיבקש?

     

    "על מה? יאללה, הלאה".

     

    בשנים האחרונות גם אלמגור זכתה להתקרב לאש, בעיקר בקרבות שלה עם שרת התרבות מירי רגב. "לא דיברתי עם רגב מעולם", היא אומרת. "לפני שבועיים היא התראיינה אצל יעקב אילון והוא שאל אותה מה אומר לה השם גילה אלמגור. היתה שתיקה ארוכה, ואז הוא שאל: קשה לך? היא אמרה: רגע, רגע, רגע, רגע, אני מחפשת מילה שלא תביך אותה. כלומר אותי, גילה. ואז היא אמרה, 'היא אליטה שלא מתחשבת או לא אכפת לה מאחרים'".

     

    (יענקלה נחנק)

     

    גילה: "קח מים, יענקל'ה, תעשה לי טובה. אני לא אליטה. היא אליטה. היא כל הזמן מדברת על הבית החם והטוב שהיא הגיעה ממנו, על החינוך הטוב שהיא קיבלה, ההשכלה הנהדרת, כל הטוב ואיזה חיים נהדרים. אז אני הגעתי ממקום שלא היה אף אחד מהדברים האלה, ובעשר אצבעות עשיתי את מה שיש לי. אני קראתי כל דבר, רציתי להבין. הייתי מלקטת פירורים של אנשים חכמים מתחת לשולחנות שלהם. ואם זאת אליטה - אני גאה להיות חלק מהאליטה הזאת".

     

    אלמגור היא גם מהשחקנים היחידים שעוד מעזה לבטא דעה פוליטית. כשאמרה בראיון אחרי הרצח של אבו ח'דר שהיא מתביישת במדינה, האיומים נגדה הפכו לקונקרטים. "שרפו ילד חי. ילד חי! ואני אתראיין בלי לדבר על זה? אנחנו יהודים! ואז הכותרת היתה 'אני מתביישת להיות ישראלית'. ופה התחילו היריות מטווח אפס. והאיומים. איומים נוראיים. צילצלה אישה ואומרת לי, 'גברת אלמגור?' אמרתי 'כן, אני יכולה לעזור לך?', אמרה: 'לא, את לא יכולה לעזור לי, כי אנחנו נהרוג אותך חולירע!' הלכתי למשטרה והגשתי תלונה. אישה אחרת צילצלה לשאול אם אני בתיאטרון, וכשאמרו לה שכן הודיעה ששמה שם פצצה. קיבלתי הוראות איך לנהוג כדי לזהות אם עוקבים אחרי. הרגשתי רדופה".

     

    אגמון (מתעורר): "מי זה היה, הצל?"

     

    גילה (חסרת סבלנות): "לא, לא, יענקל'ה, זה בכלל סיפור אחר ומפחיד. זה לא קל להיות מאוים".

     

    זה לא רק מאוים. זה לעבור מדמות לאומית, זוכת פרס ישראל, למנודה.

     

    גילה: "נכון. מקיאים אותך, מנדים אותך, מקללים אותך".

     

    אגמון: "את רוצה לתת לי קפה?"

     

    גילה, התקופה ההיא השאירה בך טראומה?

     

    גילה: "בטח שזו טראומה, כי חשבתי שבזה זה נגמר. זה היה גם עם שירה גפן, אורנה בנאי, רונה קינן, מירה עוואד ואחינועם ניני. ותקפו ותקפו. ושני איגודי האמנים אפילו לא הרימו טלפון לשאול מה שלומנו, כשבכל מקום בעולם איגודי האמנים תמיד היו בפרונט במאבקים פוליטיים.

     

    "אז יצאתי מאמ"י ויצאתי משח"ם, והיתה לי עם אוהד קנולר שיחה ארוכה מאוד והסברתי לו שהוא לא יודע מה זה להיות ראש ארגון שצריך לדאוג לפרנסה ולזכויות ולהיות עם עמוד שדרה. גם אם אתה לא עם אותה השקפה פוליטית כמו שלי, מתפקידך להרים טלפון, לבדוק מה שלומנו. תהיה בנאדם. יצאתי משני הארגונים, וטוב שכך".

     

    קנולר מסר בתגובה: "לא כל דבר שגילה אומרת הוא נכון או קדוש. מאחל לה שלל תפקידים מעניינים בהמשך".

     

    את חייבת להפסיק לקרוא טוקבקים.

     

    "אני לא קוראת, אבל אמרתי לנכדה שלי, 'אל תסתירי ממני, אני חייבת לדעת'. וזה אותם אנשים ואותם דברים שחוזרים: היא ובעלה שדדו אותנו. היא עוד חיה? המזל הוא שאני עובדת, אז עם כל הרוע שנשפך עלייך את עסוקה".

     

    שנים ששניכם הייתם קונצנזוס. ודווקא כשהייתם כל אחד מכם בגיל 70, גיל שאמורים לפרוש וליהנות בו מהתהילה, הוא קיבל תלונה ואת חטפת מהציבור על התבטאויות פוליטיות. לשניכם תהיה בסופו של דבר בביוגרפיה את הכוכבית הזאת.

     

    "לא נותנים לך להישען אחורה וליהנות מפרי עמלך. הצלחה היא הרבה פעמים לרועץ. הייתי שחקנית מצליחה ומחוזרת וטענו שהייתי יפהפייה ובלונדינית, אבל זו היתה תקופה קשה בשבילי - קשה יותר מכל התקופות, גם מהתקופה שתקפו אותי על רקע פוליטי".

     

    מה הסטטוס שלך בהבימה היום?

     

    "היום אני פרילנס בהבימה. מחתימים אותי כל עונה שוב. כל עונה יש מחשבה ויש חרדה האם יחדשו או לא. וכשאני נכנסת להצגה שנמשכת, אני יודעת שלפחות יש לי אופק. פתאום היה מצב לפני כמה זמן בלי הצגה שרצה – ירדה הצגה ולא היה לי משהו חדש, וזה מאוד מפחיד".

     

     

    × × ×

     

     

    האי־ודאות נגמרת כשהיא מגיעה הביתה. יש להם זה את זו, וזה מעוגן בחוזה. "אחרי החתונה השנייה עשינו כל כמה שנים חוזה בינינו. עם הרבה הומור, אבל חוזה", אומרת אלמגור.

     

    עם עורך דין?

     

    "אנחנו חותמים כל שנה. מה אני יודעת מה יקרה מחר?"

     

    אגמון: "מה את רוצה? הכל השארתי לך."

     

    גילה: "לא התכוונתי לצוואה, חלילה".

     

    תני דוגמה לסעיפים.

     

    "להמשיך ולחזר, ולהיות אדיב ולשמור ולאהוב, וכל הדברים שאת רוצה שימשיכו כדי שהחיים יהיו טובים".

     

    היום יש נישואים פתוחים. בגידות. כל מיני.

     

    אגמון: "שם כדאי להשתמש בשכל".

     

    כלומר?

     

    אגמון (צוחק): "זה אומר שסוף גנב לתלייה. ומצד שני חייבים לתת לשני לחיות. לא לחנוק אחד את השני".

     

    כמו שאומרים, לא צריך לדעת הכל?

     

    "למה הכל? הרוב".

     

    מה נשאר אחרי 54 שנה? מה עושים יחד?

     

    אגמון: "דייט".

     

    אלמגור: "ריגושים של דייט, שזה נחמד מאוד. מתלבשים יפה. מסעדה. שעות של חסד. יענקל'ה, שוב הבטן שלך מציצה מתחת לחולצה. זה פשוט משהו. סקסי."

     

    אגמון: "גילה, תגידי את האמת - את נורא מתגרה מזה. למה את צריכה ללכת מסביב…"

     

    אם תמשיכו ככה אני הולכת! גילה, אמרת שהוא היה מאהב מדהים. והיום?

     

    "הוא לא הפסיק להיות מאהב מדהים".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 18.04.17 , 00:22
    yed660100