לגיא פינס יש מנהג מעצבן ואפקטיבי, לדחות את האייטם המרכזי לאורך 50 דקות בערך, בכישרונו הרב ובחיוכו הנעים, "מיד כל הפרטים על" - עד סוף התוכנית ממש. אנחנו לא נעשה לו אותו דבר. נקצר מיד אל מה שבאתם עבורו. רומן האהבה והלילה הראשון עם אשתו. כתבנו יהודה נוריאל היה עם רותי רודנר, והוא מביא את הסיפור.
"גיא ואני מכירים מגיל 20 בערך, מחבורת הגל"צניקים, ואחר כך מעיתון 'העיר'", מתארת רודנר, "השנים היפות בתל־אביב, תחילת הניינטיז של הרוקסן ולוגוס ואליזבת והגלולה וברומטר והמדבר. והיינו שלושה חברים טובים: גיא, אני, ומי שתיקרא הצלע השלישית. כל אחד היה חוזר בבוקר לעבודה, ומספר על שלל הלילה האחרון. וכולנו היינו מעורבים בפרשות, האחד של השני.
"ערב אחד הגענו למסיבת פורים, גיא החזיר אותי הביתה, ואמרתי לעצמי, בעצם, למה שלא אגיד לו לעלות? עדיין לא אמרתי, אבל בחודשיים־שלושה אחרי זה התחיל להירקם הרומן. אלא מה, שהייתה הצלע השלישית. היא הייתה עיתונאית ידועה וחברה מאוד טובה שלנו, ובינה לבין גיא היה קשר סימביוטי ואולי גם היא, בלי להודות בזה, מאוהבת בגיא.
"יום אחד הלכנו שלושתנו להקרנה של סרט. היא לא רצתה להמשיך לאיזו מסיבה. ומה שקרה בהמשך הוא כבר בדיחה ביני לבין גיא: לי חיכה איזה בחור, אפילו השאיר לי מפתח. והתכנון היה שגיא יוריד אותי אצלו. עד היום גיא אומר לי, המפתח עוד מחכה לך (צוחקת). פעם ראשונה אחרי חודשים שסיימנו את הערב יחד, עוברים את כל הלילה והבוקר, והרגע המקסים הזה.
"שמרנו על זה בסוד במשך כמה שבועות. לבסוף נאלצנו לגלות לה. והייתה התפרקות נוראית. היא הייתה שבורה. אחרי חודש של בכי אינסופי על המקלדת היא חוזרת יום אחד מהלוויה ואומרת בהתלהבות, 'הכרתי את החבר החדש שלי'. ומה אתה יודע, מהר מאוד הם גם התחתנו, זוגיות וילדים, היא ובן זוגה המפורסם מאוד".
והשמות המלאים ייחשפו בביוגרפיה שלך. זה אומר שמאז בעצם נגמרו שנות ההתפרעות?
"כן. מגיל 25. הייתה התפרעות - ואיננה עוד. אבל בשביל זה יש כתיבה".
* * *
יש פער גדול בין החברמניות של רודנר, הפתיחות, התזזית בעיניים וחיתוך הדיבור הילדותי משהו, כמו האח הגדול חמי - לדימוי הציבורי שלה. מין טום־בוי קרה, עניינית, שמגיל צעיר הוקפצה לתפקידי ניהול בכירים בתעשיית הטלוויזיה והתקשורת, והיותה הדמות השקטה מאחורי ולצד בעלה המפורסם, גיא פינס. פער שהיא שמחה סופסוף למחוק, אחרי הרבה מאוד שנים של סירוב להיחשף. היא בכלל מדמה את עצמה לצפרדע מהמשל המפורסם, שבמקום לטבוע בכד החלב פשוט חבטה וחבטה ברגליה, עד שמצאה להפתעתה שהיא ניצבת על גוש שמנת.
ממתי את מוכוונת מטרה? אסרטיבית, שאפתנית, דרייב, מילים שתמיד נקשרות בשמך.
"מתמיד. מאוד אקטיבית ומאמינה ביכולת השתנות. שילוב משונה בין ילדה מאוד־מאוד פחדנית, 'תורידו אותי מהאוטובוס' בטיול שנתי, כשכל הכיתה לועגת לי - ומשהו שקופץ החוצה. היה לי ברור שאגור בתל־אביב. שאחיה בה. מגיל הנעורים הייתה לי מפה של העיר, שבה סימנתי את המקומות בחרדת קודש. 'קולנוע פריז'".
והיא מגיעה למבחנים בגל"צ בביטחון עצמי מופגן, מבקשת להיות עורכת אקטואליה. ארז טל בחן אותה במוזיקה דווקא, וסימן לה את הדרך החוצה. "והדחייה הזו נתנה לי כוח סילון לטוס חיים שלמים הלאה", היא נזכרת. משם נפלטה אל ביטאון חיל הים - יש דבר כזה - וחלקה דירה עם הקולגה, רענן צ'רבינסקי שמו, לימים רענן שקד שלנו. "שנות הרווקות שלנו. והיו, אוהו", היא מחייכת. סוף האייטיז, דקה לפני שאחיה הגדול מגיע בעקבותיה ומצטלם על הגג בשינקין, "אל תשאלי, מה שעובר עליי".
אלא שהיא זו שהייתה צריכה להישאל. "בתחילת שנות ה־90 שקעתי בדיכאון, לפני טיפול, כשעוד לא היה פרוזק. נוסעת לאוניברסיטה בקו 25 בבכי ודמעות שאני לא מצליחה לעצור", היא מגלה בפתיחות. "והראשון שעלה על זה הוא חמי. 'רותי, את שמה לב שאת בדיכאון?' וזה היה דבר שלא אומרים אז בקלות. עד שפתאום הבנתי שהוא צודק. אני בבור ולא מצליחה לצאת. וחמי היחיד שהצליח לגעת לי בלב. משם הגעתי לטיפול".
ומשם היא לא הביטה לאחור. זינקה בגיל צעיר לתפקיד עורכת דסק ב'הארץ', לחדשות ערוץ 2, לניהול ערוצים בלוויין, לנענע10, לערוץ 10, למשרד הפרסום המוביל 'מקאן'. וגולת הכותרת, מנהלת פיתוח ב'קשת', קודש הקודשים של ערוץ 2 והטלוויזיה המסחרית.
לאורך השנים הצטיירת מבחוץ כאחד מהכרישים האלה בחליפות, המושכים בחוטים, האנשים שבעולמם אין משהו פרט לסימני קריאה.
"אל תיתקע בסצנה של 'מד מן'. אנשי תוכן, גם אם הם מנסים לשים שחור ולבן ברורים, יודעים שאין אמת אחת. עבדתי בחברת החדשות ושלום קיטל אמר בפרידה, 'רותי היא שחקנית נשמה'. ונורא נעלבתי, כי בחדשות היו כרישות. וכשעזבתי את 'קשת' אבי ניר אמר, 'רותי היא הבנאדם הכי אמוציונלי בין הרציונליים, ולהפך'.
"אז אפרופו השיער הקצר, כאישה מנהלת תמיד הבאתי את עצמי כשחקנית נשמה, בלי לעטות על עצמי מסכות של קור. הייתי מוכנה אלף פעמים להתרסק לאבי ניר בחדר, כדי שישנו, לדוגמה, את שעת השידור של עדי אשכנזי, שיהיה יותר נכון ומוצלח".
במעט הפעמים שבהן התבטאה בפומבי, הגנה רודנר באופן מוחלט על התכנים והתוכניות שהייתה שותפה להם, מרידוד השיח ב'אקזיט', דרך הקונצים של אורי גלר, ועד לטיפים של אודטה. תשובתה הנחרצת הסתכמה ב"טלוויזיה היא בידור, ואנחנו לא מחנכי הדור" - תשובה שגיא כמובן מעלה מצידו לאורך השנים. גם היום עמדתה בלתי מתפשרת. "אני לא חובבת גדולה של צדקנות", היא אומרת.
אז אהיה צדקן: איך אתה יכול להיות חתום על דברים שאתה לא היית עושה? אורי גלר למשל.
"למה, זה נורא כיף (צוחקת). אז ככה: בסופו של דבר, תקשורת מיינסטרים היא היכולת להעביר מידע או סיפור מנקודה לנקודה. ואני לא מרגישה מילימטר מעל התכנים שהייתי אחראית להם. ואנחנו חיים בתל־אביב הטהרנית, המון זוגות מסביבנו שהוציאו את הטלוויזיה מהבית. אנשים, יש לכם טלוויזיה - תבחרו מה לראות בה! טלוויזיה היא פאנל של תקשורת, עם תוכן, שניתן לבחור ממנו. והרבה פעמים התפריט יכלול גם את התוכניות הכי פופולריות, שמיועדות להיות שיחת כוס הקפה של המשרד ותו לא. וכשאני צופה בהן, זה אפילו לא גילטי פלז'ר - זה פלז'ר, נקודה".
למשל, ראית את 'האח הגדול'?
"נו, בטח! (צוחקת) טוב, לא".
ואם את מנכ"ל ערוץ 2, הוא נראה אחרת?
"לא. ואם 'האח' לא היה שם, זה בגלל שבעונתו העשירית כבר עשינו את זה, עברנו את זה".
אבל במשך שנים עמדת מאחורי מוצרים שהם לא תמיד טעמך. בניגוד לסדרה שלך, שבוודאי יקרה לך.
"בסדר. אז בגלל זה לקחתי פסק זמן".
זאת אומרת, שיחקת עד עכשיו בתפקיד שהוא לא את?
"שהוא לא מספיק אני. נכון, לקח כמה שנים של התבשלות בתוך הסיטואציה המערכתית הזו. חוץ מזה, אם היינו עכשיו על ערש דווי וזו הייתה כל תרומתי לאנושות, הייתי מסיימת את חיי בתחושת החמצה. אבל החלטתי שעד 50 אני הופכת ממנהלת ליוצרת".
* * *
כך עשתה. רודנר עברה מתפקידי הניהול הבכירים למעמד פרילאנסרית יוצרת. "החזרתי את הטייטלים, ואת המכונית מהליסינג והזמנות לכנסים, ונסיעות צ'ופר לחו"ל - וויתרתי על כל זה מאוד בקלות. הלכתי לגינה האחורית של חיי. והדבר הראשון שעשיתי זה לחזור ללמוד פסנתר, שהפסקתי בגיל צעיר. הפסנתר היה מזוהה עם המקום הלא פתור אצלי".
בשלישי, 25 באפריל, על המקפצה הנחשקת של 'ארץ נהדרת', תעלה סדרת הדרמה שיצרה רודנר, 'נופלות על הרגליים', אותה כתבה יחד עם ליאור כפיר רפאל ויונתן קוניאק, בבימויה של איילת מנחמי. מין תלמה ולואיז משלנו, דרמת מתח - מסע גירל פאוור, בכיכובן של מילי אביטל ושני כהן. האחת, דנה פיין, צפונית מפונקת, הנשואה לבעל משרד חקירות מצליח. השנייה, חנית אברמוב, ממזרית עם חוכמת חיים, היא מזכירתו ויד ימינו של הבעל במשרד, שגם מנהלת עימו רומן חשאי. בוקר אחד הבעל נעלם. והשתיים נאלצות בעל כורחן להתחבר, כדי לפתור בכוחות עצמן את התעלומה. "האחת רוצה להציל אותו, השנייה - להרוג אותו", צוחקת רודנר. מהצצה ראשונה, סדרה מרתקת.
לטובת העניין, מספרת רודנר, השקיעה שעות ארוכות בלמידת העולמות השונים שהבנות מגיעות אליהם - למדה לעומק את עבודתם של בלשים פרטיים ומנהגי בגידה, בפרק אחר היא מגיעה לעדה האתיופית ורזי מספרת הצמות, ופרק אחר, איך לא, מתרחש בקיבוץ שלה ממש. שם גם משחררת כהן, בפני אביטל, את כל מה שהיא חושבת על הקיבוץ הזה, רפרנס לעימות המזרחי־אשכנזי הסוער של ימינו. ויש גם הרבה הומור. "אפרופו גירל פאוור, אז כמו שרק לכושי מותר להגיד ניגר - הרשיתי לעצמי גם לצחוק קצת על עצמנו, הנשים", אומרת רודנר.
המפתח לסדרה, מגלה רודנר, היה הליהוק המוקדם - והמוצלח - של שתי הגיבורות שלה, והכתיבה שנעשתה רק לאחר מכן. "עצה של מולי שגב, ולעצה של מולי לא אומרים לא", היא אומרת. רודנר מייעדת את דנה וחנית לרוץ בעוד מספר עונות, ומגלה כי היא עובדת עתה על פיצ'ר, המבוסס על האמון של 'קשת' בסדרה.
הסדרה הזו בעצם אומרת "איפה אתה?" כמו מיליוני סמסים שנשלחים מדי ערב. דמות הגבר הנעדר. רק מה לך ולזה?
"נכון, והחוויה הזו של להרגיש לבד בחיים האלה משותפת לכולם. וגם אני אמא לשלושה ילדים שבעלה חוזר כל ערב בתשע וחצי בערב הביתה. ה'איפה אתה?' שלי עולה כשאני מקלפת מלפפונים, וכשאני יודעת בעל פה את הטלפונים של אמהות בכיתה. זה לא 'איפה אתה, השארת אותי לבד', ו'מי הגבר שיציל אותי', אלא בחיים הרגילים, בשעות הפריים־טיים של המשפחה, שלוש־ארבע בצהריים - אבל הוא בדיוק יצא אל שדות הציד".
את בעצם חוזרת ל'קשת' על תקן הדרמה בנישה האיכותית, אחרי ולפני דברים פחות ראויים, שפעם היית אחראית להם.
"לחלוטין לא מקבלת את זה. קיבלתי בשמחה את החוזה עם הערוץ, לא בתור הנישה האיכותית הזו אלא מתוך רצון שהסדרה תתקבל באהדה על ידי כמה שיותר צופים. לא נוח לי בשיח הצדקני הזה. מקבלי ההחלטות, שישבו מול הסדרה שעבדתי עליה שבע שנים - אני לא אעז להתנשא מעליהם ולדבר על טעמם הקלוקל. זה יהיה צבוע".
* * *
רודנר, עוד לא 50, היא ילידת קיבוץ גבעת ברנר. סיפור משפחתי מורכב. אבא עמוס הוא בן הקיבוץ, אמא תמר התל־אביבית הגיעה אליו עם הגרעין. "ההורים שלי הכירו כאשר שניהם נשואים ולכל אחד מהם שני ילדים, באותם גילאים בדיוק. מהנישואים השניים נולדו חמי המפורסם, רותי באמצע ועפרה הקטנה. "אני הסנדוויץ' של השלישייה השנייה.
"הוריי הכינו יחד את העלון של הקיבוץ, ואני מניחה שהיה ביניהם רומן", היא משחזרת את הדרמה הגדולה. "והם יחד כבר 57 שנים, אהבה כל כך חזקה. אבל בשעתו, הרומן הזה עירער מאוד את כל המרקם החברתי. זה היה מאוד דרמטי: אבא שלי היה נשוי לבת קיבוץ, אמא שלי הייתה הזרה, שבאה ולקחה אותו - ופשוט רצו שהיא תחזור לתל־אביב. אגב, גם לבעל־לשעבר של אמא ולאישה־לשעבר של אבא היה סיבוב שני עם ילדים, חלקם בגילי. כך שיצא שגרתי למשל בשכונת הנעורים, עם 'אחותה של אחותי'. נורא אהבנו לצחוק מזה".
אלא שהחיים בקיבוץ הותירו בה צלקת גדולה, שמתעוררת עד היום. "ההורים היו מין דיסידנטים בתוך היישוב, מרדנים שאוהבים ביטלס ונוסעים לשמוע ג'אז בתל־אביב וקונים בחשאי חמאה ברחובות כי השמן בגלגלי הקיבוץ הוא מרגרינה. אבא היה מהפכן ואידיאולוג אמיתי, הראשון לדבר שם על הפרטה - והוא נתפס בתור השוטה על הגבעה. עד שהם עזבו את המקום כגולים. ולצערי, כשהם רצו אחרי גיל 70 לחזור, אפילו לשכור דירה בקיבוץ - פשוט אמרו להם לא".
ועוד קודם, רודנר נפלה קורבן ללינה המשותפת האכזרית. "התמונות האלה חיות מול העיניים עד היום. אני יודעת שעוד מעט יירד החושך, ישכיבו אותי בבית הילדים, אחרי שההורים שלי עוזבים אחרונים, כי רותי לא רוצה שהם ילכו. ואז יורד הלילה. חושך מטורף. ואני יודעת שתיפתח איזושהי קופסה של שדים, ואני אראה לטאות על החלון ואשמע את הצללים. הפרעות שינה איומות של ילדה בת שלוש. כלואה במבוך של פחד.
"כל הגן הלך לישון ורק את ערה. מקלפת כל הלילה את הבקע הקטן בצבע הקיר מעל הראש, מחכה להירדם, ולא יכולה, בוכה, עד שנשמעות הציפורים. ועם האור הראשון אני רצה בדמעות, על הדשא הלח, עד להורים שלי. הזיכרון הזה חוזר כל השנים, וב־15 שנה שאני אימא, אני מבינה מה זה ילדה בת ארבע שרצה לבד כל לילה ומחפשת את ההורים".
ההורים לבסוף משכו אותה ואת חמי הביתה, עד שהסידור כולו בוטל. אבל השריטה כבר נחרצה בה עמוק. עד כיתה ט' היא סחבה אצבע בפה. הילדה המחוננת, החריגה, "זו שמכסחת את כולם במאיות ומתביישת בזה, רוקדת ג'אז גרוע - לבד, ואוספת במסיבת פורים את כולם מההקאות", היא צוחקת. "ונשארתי עד היום סאחית בלאטה. מהמשוואה של סקס, סמים ורוקנרול הוצאתי את הסמים. בגלל שגדלתי בחברה של כל הקולים, חמי והפינגווין וזה, הייתי יוצאת מהחדר כשמעבירים את הג'וינט. זה לא אומר שאני לא אוהבת לרקוד. יכולה לרקוד עכשיו ברחוב, בלי כלום. מכיר את המטומטמת שרוקדת לפני שכולם שתויים ומסוממים? זו אני".
והמראה הזה שלה, שדבק בה מאז ועד היום. "בכיינית כמו בת, נראית כמו בן. מהגן אני מסופרת כמו בן, בזמן שאני רואה בהערצה את הבלונד הגולש של אילנית בטלוויזיה. עד שבכיתה ו' אני מתחננת שיעשו לי עגילים, רק שיידעו שאני בת, כי אני שטוחה כמו פורמייקה, עם פנים שאף פעם לא היו הכי נשיות. בסוף אזרתי אומץ ויצאתי עם זה החוצה. עד שמאוד אהבתי את זה, והמראה הפך למין סמל מסחרי שלי.
"אבל בהתחלה זה קשה. כיתה ו'־ז', מסיבות ריקודים, ואף אחד לא מזמין אותך. כמו השריטה של גברים נמוכים, ככה זה בנות וציצי שטוח. אז הייתי ברווזון מכוער־מכוער, עד שבכיתה י"א הגדולים התחילו להתעניין בי (צוחקת). החבר הראשון שלי היה שמונה שנים מעליי. דברים התחילו להסתדר".
רותי וגיא הם גם אוהבי חתולים מושבעים. אצלה לפחות זה גם מוביל לטראומה הגדולה, שהרחיקה אותה מהמולדת.
"כיתה ט', אני בחדר שלי, שומעת קולות. עולה מהמדרון ורואה על העץ בגינה חתול מבוהל, ומסביב לעץ מעגל של הבנים הגדולים ממני, בצרחות, כמו ב'בעל זבוב', והבנות במעגל שני, ספק נבהלות. והם זורקים אבנים על החתול כדי שייפול, ומשסים בו את הכלבה הרצחנית, בוני. עד שאני פורצת פנימה, כמו המשוגעת פרועת השיער, רק בלי שיער, צורחת ומתחננת שיפסיקו. אבל אין עם מי לדבר".
רודנר פירסמה לאחר מכן מאמר בעלון הקיבוץ, שהוביל למעין איסור על ההתעללות. שלא צלח. "את החתול שגידלתי הרגו. את החתול של החברות שלי הרגו. את החתול של חמי הרגו. לא נשאר שם חתול אחד חי. עד ללילה אחד, כשחזרתי מהצבא. שכבתי במיטה ושמעתי מקולות הלילה איך מתעללים בכלב. שומעת איך הורגים אותו. ובשבילי האלימות והסאדיזם האלה היו יותר מדי. זה היה הלילה האחרון שלי שם".
* * *
רודנר ופינס יהיו נשואים תכף 20 שנה. הם מתגוררים ליד כיכר רבין עם הילדים, אנה בת ה־15, דוד בן העשר, ולילי בת שש. "אנחנו נתפסים כבר שנים כמו זוג, 'רותי וגיא', בתור שם אחד", היא מספרת. "אבל המקום של מה מחזיק זוגיות ומפרק אותה, במיוחד בסביבה שלנו, נכנס פנימה. אני תוצאה של רומן שהפך להיות פרק ב' מאוד מוצלח. כך שהנושא של גירושים מאוד נוכח בעולמי. ומוזר: למרות שגיא ואני חיים, טפו־טפו, בזוגיות ארוכה וטובה ובעבודה מתמדת, אין לנו בתוך זה את הטאבו של 'רק לא להתגרש!'
"לפני כמה שנים נסעתי עם הילדים במכונית. והבת שלי סיפרה לי שההורים של אחת מחברותיה - הזוג הגרוע בהיסטוריה - הודיעו לילדה שלהם שהם לעולם לא ייפרדו. ואז, כמו בהצגת ילדים כושלת, היא שאלה אותי, 'אמא, גם את ואבא?' ועניתי, 'אני ואבא אוהבים אחד את השני, ואין לנו תוכניות לשנות את זה. אבל אני בחיים לא אבטיח לך דבר כזה'. אמירה כזו, ילד יכול לקבל. אגב: חלפו חמש־שש שנים מאז, ואותו זוג שנשבע בפני הילדים נפרד, ותודה לאל בשבילם".
גיא אמר בעבר שסיפרו עליכם כל רכילות אפשרית. מה הלהיט?
"היה הרבה פעמים דיבור שנפרדנו. עד שהיה סיפור עם כתב רכילות שהתקשר לוודא אם זה נכון - בזמן שהיינו בדרך לצימר בצפון. הייתה תקופה שהייתי מורידה את גיא בבניין של ICP, שנמצא ליד בית המשפט למשפחה ברמת־גן - מה שהוליד את 'גיא פינס נצפה מחוץ לבית הדין'. וזה באמת מצחיק: גיא מלווה כל בוקר את הילדים להסעה לבית הספר, שיוצאת ליד הרבנות בדוד המלך. פעם הוא צילם שתי צוצלות מקסימות על השלט של הרבנות והראה לאנה, צילום באמת מקסים, 1,500 לייקים באינסטגרם. והיא ענתה, 'אבא, אתה לא יכול להעלות את זה. כולם ישאלו מה עשית ברבנות בשמונה בבוקר'".
אפשר גם לסגור אחת ולתמיד את השמועה שמתייחסת למראה שלך?
"כן: אני דד־סטרייט. אם לא היינו בראיון לעיתון, הייתי מגדירה את זה במילים יותר בוטות (צוחקת). אבל הטוקבקים שמתלווים לכל מה שקשור אלינו תמיד הוציאו אותי מדעתי. לא שיש רע כמובן בנטייה מינית כלשהי - רק למה לכתוב עליי שקרים? לזה לא הסכמנו. די".
הבנתי, בזוועה רבה, שאת רואה כל תוכנית של גיא. גם הילדים? כולל הציצים המפוקסלים?
"הגדולים כן. תשמע, אני לא תומכת גדולה בטאבואים שנוגעים למיניות ולשיח מיני. מאוד רוצה שהילדים ירגישו נוח בגוף שלהם, ולא אורזת בהמון אריזות מילים כמו 'סקס' או 'זין', אלא אסביר להם. אנה אמרה פעם על מישהו שהוא סקסי. הסברתי לה שזה עוד לא במדף עבורה. אבל להחביא את זה מהילדים בחדרי־חדרים, זו צביעות וצדקנות. ועקרונית, מתפתח שיח מעניין בהקשר העירום כטאבו. ואני מוצאת את עצמי מזדהה עם יותר ויותר נשים שאומרות - כשאני מחליטה להציג את הגוף שלי, זה יותר מכובד".
תכלס את חלק מפאוור־קאפל, נשואה לה־טאלנט שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית. נשארו חברים מימי הלינה המשותפת או ששכחת וכל חברייך הם מחוג הסילון?
"זה לא מדויק. בוא לא נתבלבל מאינסטגרם. אנחנו חיים ברווחה כלכלית, בוודאי. ואין לי בעיה לגלות שאני נוסעת לקייטנת סקי עם הילדים. וכן, אני מודעת למשפט הזה: 'הילדים של רותי וגיא נוסעים לסקי'. פעם הייתי באירוע חברתי, ומישהי אמרה בהמון אמונה עצמית: 'סקי זה כישורים חברתיים שהילד שלי צריך לרכוש'. זה משהו שאני וגיא מרשים לעצמנו לצחוק עליו. קאם און. אני מעדיפה שלילדים יהיה כישור חברתי לקרוא ספר.
"אבל פאוור־קאפל, עזוב, אין דבר כזה באמת. יש לנו חוג אינטימי מאוד של חברים, ובית נורמלי לגמרי. זה בית שבו קמים בשבע וסנדוויצ'ים לילדים בהסעה, אין עוזרים או נהגים או או־פר".
מה אומר גיל 50 המתקרב בחייך הבורגניים והיציבים?
"אני עושה בוטוקס. במינון מאוד זעום, ואני לא נראית מבוטקסת. ומאחר שאתחיל עם זה מתישהו, עדיף שאתחיל עכשיו. בא לי למקסם את מה שהגנטיקה שלי יכולה".
ולמה את מגלה לי את זה?
"כי לחיות חיובי זה להכיר באי־מושלמות שלך כאישה, גם אם יש לך אגן רחב מדי, או את לא טובה בבישול. וכשאת מאווררת את המגרעת החוצה, זה עוזר לך.
"דנה, הדמות של מילי אביטל בסדרה, עוברת בפרק הראשון סוג של התמוטטות עצבים מוצדקת כי בעלה נטש והשאיר אותה בלי כסף, אבל בגלל שהיא בהתחלה בן־אדם קצת מנותק מעצמו, יש רגע שכל מה שמעסיק אותה זה ש'נפל' לה העפעף. תעשה משאל אקראי בבית הקפה וכל אישה תגיד לך מה השתנה בשנים האחרונות בפרצוף שלה ברמת המיקרו־מילימטר. בעיקר בעידן הכל כך מצולם הזה יש איזה רצון שפעם מאוד התכחשתי לו ועכשיו אני מודה בו, לעצור את הזמן לכמה רגעים של חסד. ואתה יודע מה גיליתי? שכו־לן עושות. אז למה אף אחת לא מדברת על זה? זה מזכיר לי שפעם אנשים התביישו לספר על הפסיכולוג, ואני צעקתי את זה בראש חוצות כי האמנתי שכשאישה מודה בפגמים שלה, היא לא רק משחררת מעצמה איזה משא של הצורך להיות עלאק מושלמת, אלא משחררת גם נשים אחרות ממשא המושלמות הבלתי אפשרית שלהן".
לא מעריכים אותך, ממזמן, בזכות הכישורים?
"זה מגיע מהמקום שלי עם עצמי. אני לא פסיבית, גם לא ביחס שלי למראה שלי. תשמע, אחרי הלידה השלישית הלכתי למכר שלנו, מנתח פלסטי, כי ההנקה השלישית גמרה את מה שהיה. 'דוקטור, בוא נבדוק. מה אתה אומר'. הוא הסתכל ואמר, 'רותי, החזה שלך נראה מאוד יפה. תעני לי בפשטות: את קמה כל בוקר ושונאת איך שהחזה שלך נראה? אם זה ככה, אעשה מה שאת רוצה. אם לא, תעופי לכל הרוחות'. והתשובה הייתה לא. אבל כשקמתי כל בוקר ומשהו בגבה הימנית הפריע לי, אז כן".
טוב. בירור אחרון. חמי כתב באחד משיריו "אחותי, תני לי לישון לך בתוך התחתונים". מה?
"כן, פרויד היה אומר על זה משהו (צוחקת). נדמה לי שהוא כתב 'אחותי' והתכוון 'חברה שלי'. אבל כדאי לשאול את המשורר!"
