משה ורדי היה "ידיעות אחרונות".
יותר מפעם אחת, יותר מפעמיים, נהגתי לעמוד בחדר החדשות הישן של "ידיעות אחרונות" ולהתבונן בו מעבר לחומת הזכוכית שהפרידה בינינו. במשך שעות הוא החזיק בידיו את עמודי החדשות של העיתון, סובב אותם והפך אותם. זה היה פרי רוחו, היצירה שעליה עמל מאז שעות הבוקר. זה היה התוצר שבו השקיע את כל כישרונו.
כל חייו היו "ידיעות אחרונות". מבוקר עד ערב, מערב עד בוקר חשב על העיתון, על הכותרת של מחר, על היוזמה העיתונאית הבאה, על הסיפור שישכיל, ירגש, ישנה את פניה של המדינה. מעט אנשים הכירו כמוהו את רזי המקצוע, את חוכמת הניסוח, את חשיבות הסיפור. משה ורדי היה מקצוען גדול ועקשן גדול. משקבע את דעתו, היה קשה מאוד לשכנע אותו לשנות ולכתוב אחרת.
כל ימיו הוקדשו לעיתון. כשהלך לקולנוע, אם הלך, טילפן לפני וטילפן אחרי, לוודא ששום פיסת מידע לא אבדה בדרך. הוא לא שש לעזוב את הבניין, שמא יאבד את "החוטים" הקשורים בידיעה כזו או אחרת. הוא רצה לדעת הכל וידע הכל. ראשי ממשלות בישראל "עמדו אצלו בתור" — בדרך כלל טלפונית — כדי לבקש פרסום או ביטול של פרסום כלשהו. איש לא ידע מה השקפותיו הפוליטיות: הפוליטיקה לא עמדה מעולם בינו לבין סיפור עיתונאי טוב. עמודי החדשות של היום הם במידה רבה פרי רוחו ותוכניותיו.
חייו התנהלו בתוך העיתון וסביבו. חבריו היו העורכים, הכתבים, המעצבים, עובדי הדפוס, כל אלה שהפכו את "ידיעות אחרונות" למה שהוא היום. בתקופתו, ובמידה רבה בזכותו, הגיע "ידיעות אחרונות" לתפוצת שיא בממדים עולמיים.
התחביב של משה ורדי היה מוזיקה קלאסית. מאחורי גבו אנחנו, העיתונאים, היינו מכנים אותו וֵרדי, על שמו של המלחין האיטלקי ג'וזפה וֵרדי. על במת "ידיעות אחרונות" הוא היה המלחין והיה המנצח. זכרו יישאר לעד במאות אלפי דפי העיתונים שערך. √
