זה קרה בפסח, לפני 15 שנה. מחבל מתועב נכנס לביתם של בני משפחת גביש באלון־מורה ורצח את האב, האם, הבן הבכור, אברהם (בחור מתוק שלמד איתי חברותא בישיבה ואת השעות היפות עימו לא אשכח), וגם את סב המשפחה. שישה אחים נותרו לבד, הלומי יגון וכאב. השתתפתי בהלוויה קורעת הלב של הנרצחים. אי־אפשר להגזים בשבר שפקד אותם: המראות שראו, הטבח שבוצע ביקיריהם מול עיניהם.
עברו 15 שנה מאז והנה אביגדור גביש, שהיה אז חייל בטירונות, מוציא בימים אלה דיסק ראשון, ואלה מילות השיר "יום חדש", שהוא גם שם האלבום: "לא הכל בודד יש משפחה/ לא הכל עצוב יש נחמה/ לא הכל תלוש שומע תפילה/ לא הכל סתור תיבנה החורבה/ יום חדש אקום עם לב שמחה/ אור גדול מאיר הכל/ באהבה באמונה יצבע פחדים בדרור/ אשכח מכאוב אדע כי טוב".
האזנתי לשיר הזה לא מעט, וחשבתי שאם אביגדור גביש מסוגל להיות אופטימי כל כך, גם אנחנו מסוגלים. לא מדובר באופטימיות נאיבית או כזו שמדחיקה את מה שעדיין קשה וחסר; זו אופטימיות שמקורה בכך שלמרות כל הקושי, יש לנו על מה ובשביל מה להילחם, יש לנו עבור מי לנסות לתקן. זו אופטימיות שמקורה באביב שמגיע כעת. אופטימיות שמקורה בכך שתמיד הוא מגיע, האביב.
אני בוחר להיות אופטימי. אני לא מתעלם מהטוקבקים המסיתים. אני לא מתעלם מהימנים שמאשימים את השמאל בבגידה, ומהשמאלנים שמאשימים את הימין בפשיזם, כאילו לכל אחד יש בעלות על האמת, ומי שחושב אחרת ממני בהכרח רוצה ברעתה של ישראל.
אני לא מתעלם מקללות בכביש ומאלימות משטרתית. אני רואה את זה, אבל אני בוחר להיות אופטימי. על כל שוטר מכה יש אלף שוטרים שבאים לעבודה מתוך תחושת שליחות, מתקנים פנצ'ר לאדם מבוגר בצד הדרך ומחזירים לאישה שנגנב לה הסלולרי את המכשיר. ועל כל טוקבקיסט שמזהם את השיח יש אלפי ישראלים שמסוגלים לנהל גם שיח בריא, אחראי, ענייני, מעמיק ובעיקר שקט. ישראלים שרוצים להחליף דעות, כאלה שמבינים שגם אם לא מגיעים להסכמות ולא רואים הכל באותו אופן, אפשר לחיות עם זה, אפשר להפוך את זה ממציאות מאיימת למציאות שיש בה מגוון, כי מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים.
אני בוחר להיות אופטימי כי אני יודע שהמצב אינו כפי שמצטייר בתקשורת. התקשורת עסוקה רק באי־ההסכמות. וזה בסדר. זה תפקידה. וזה מביא טראפיק. אבל האמת היא שיש בינינו הרבה יותר הסכמות מאי־הסכמות. והאמת היא שיש מכנה משותף גדול מאוד בין מרבית האנשים שמתהלכים על האדמה הזו, והפערים בין כ־1.3 מיליון האנשים שהצביעו לליכוד ולכחלון לבין כ־1.1 מיליון האנשים שהצביעו ליש עתיד ולמחנה הציוני אינם באמת כה גדולים, ואנחנו לא באמת כה מקוטבים, וזו התקשורת שמציירת את המציאות ככה (לצערי גם לנתניהו יש חלק לא מבוטל בזה).
אני בוחר להיות אופטימי, כי עם כל הכבוד לעמונה, יש פה רוב של אנשים שלא חושבים שעמונה היא חזות הכל. מימין ומשמאל יש אנשים שלא מרגישים שלהציל את עמונה או לפנות את עמונה היה צריך להפוך פה לנושא המרכזי. לא על כך יושתת עתידנו. עמונה הפכה בכל זאת לנושא מרכזי, בגלל הוורטיגו הפוליטי ובגלל שהשיח הציבורי נחטף על ידי קיצונים: קיצונים משמאל שמקדישים את חייהם לפינוי עשרה בתים כאילו זה ישנה משהו למישהו (אפילו על חיי הפלסטינים שתבעו בעלות זה לא באמת השפיע); וקיצונים מימין, שמתבצרים בבית כנסת ונוהגים באלימות מבישה ופושעת כלפי כוחות הביטחון (ועושים חילול ה' גדול). אבל זו לא האמת. לא עמונה ולא התאגיד, ואפילו לא הוויכוח על הסיורים של "שוברים שתיקה" בחברון, עומדים בראש מעיינינו הישראליים. האמת היא שיש פה רוב גדול של ישראלים פרגמטיים, מתונים מדינית ודתית, שיכולים לחיות יחד בדיאלוג פורה ובנפש חפצה.
אני בוחר להיות אופטימי כי על כל יגאל לוינשטיין אחד, יש אלפי אחרים שמבינים שאלה לא הדרך ולא הגישה, ולמרות שהמציאות התקשורתית היא שרק לוינשטיין מעניין, בחיים האמיתיים כולם חשובים, וביומיום אתה פוגש בעיקר את אלה שלא מתלהמים, שיש בהם מתינות, אלה שלעולם לא יגיעו לתקשורת ולשיח הציבורי. אני מתבאס לשמוע את לוינשטיין, אבל בזכות שרלו וסתיו ופירון ולאו, אני בוחר להיות אופטימי. ואני מתבאס מיוסי קליין, אבל בגלל גדי טאוב ובן־דרור ימיני נשאר אופטימי.
אני בוחר להיות אופטימי כי יום אחד נפסיק לחלק את חיינו לשמאל וימין, לתומכי ביבי ומתנגדיו. יום אחד נבין שלחפש רק את אי־ההסכמות זו לא הדרך, ונתחיל לפלס ערוצים שבהם ניתן בכל זאת לגשר על הפערים. אחר כך נתחיל לאתר את היעדים שמשותפים לחילונים ולחרדים בישראל, ליהודים ולערבים, לרבני החרד"ל ולפמיניסטיות (חקיקה נגד זנות, החפצה בפרסומות וכו'). וכאשר נגלה את האיים המשותפים האלה לא ייעלמו המחלוקות, אבל האווירה תירגע, התרעלה תתפוגג. ואז לאט־לאט נוכל לדבר גם על מה שכואב לנו, גם על מה שעוד יש לתקן. במציאות הזו, שבה השיח לא ייעשה מתוך התרסה אלא מתוך ניסיון כן לתקן, תראו יותר חרדים שמבינים מדוע יש בעיה עם אי־גיוסם; יותר מתנחלים שמבינים שלדבר כל היום על עמונה גורם נזק להוויה הישראלית; יותר ערבים שמבינים שההנהגה הפוליטית שלהם מרחיקה מהם את החברה הישראלית; ויותר מצביעי שמאל שמבינים שאי־אפשר להיות ליברלי ופתוח לכל, מלבד לאנשים שהם פחות ליברלים ממך.
אני בוחר להיות אופטימי כי יש פה רוב של ישראלים שאוהבים את המדינה הזו ומכבדים את האחר, וכאשר הרוב הזה ישמיע את קולו, המיעוט הגזעני ישתתק ויחזור לגודלו הטבעי. אני רואה את "פנימה", התנועה שהקימו גנץ ואשכנזי, ונהיה אופטימי. אני ראה את היוזמה של שיבי פרומן מתקוע ואלפי הישראלים שמתגייסים למען ילדי סוריה ונהיה אופטימי.
אני בוחר להיות אופטימי כי סבתי עוד נמלטה מהנאצים והגיעה לארץ באוניית מעפילים ונטעה כאן עץ תפוזים ראשון, והנה היום חיים בכל רחבי הארץ הזו מעל מאה מצאצאיה, מתפרנסים ונהנים מביטחון אישי וכלכלי. אני לא רואה את זה כמובן מאליו. אני מביט בזה ובוחר להיות אופטימי.
יש בינינו אנשים רבים כל כך שאכפת להם, שרוצים לשנות, שמשמיעים קול אחר. בגלל כל האנשים הללו ובגלל שאין דרך אחרת, אני בוחר להיות אופטימי.
