yed300250
הכי מטוקבקות
    ציוד צה"לי / חולצות צבאיות
    7 ימים • 20.04.2017
    גבולות הגזרה
    משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ליד בית הספר שנקר. מתוכה נפרקו בזריזות מדים מהוהים, רשתות הסוואה קרועות וכומתות בלויות. המשימה: להפוך את כל זה לבגדים מעוצבים. בצו 8, לכבוד יום העצמאות הקרב ובא, גויסה הדוגמנית אניה מרטירוסוב כדי להראות: הצבא צועד על גזרתו. פרויקט אופנה מדוגם
    א ל ו ן ה ד ר | צ י ל ו ם ו ס ט י י ל י נ ג : ת מ ר ק ר ו ו ן

    כמה ימים לאחר חג הפסח אניה מרטירוסוב מרגישה קצת מעורערת, ולא בגלל הקניידלך. "זו הפעם הראשונה מאז שעליתי לארץ שאמא שלי לא לצידי", מספרת הדוגמנית המצליחה בת ה־31, שהיא גם אם לשתי בנות — איימי (8) ואליס (5 וחצי) — וכוכבת אינסטגרם לוהטת. "שני האחים שלי גרים בשנים האחרונות בארה"ב, ולאחרונה גם אמא שלי עברה לשם. בישראל אין לי קרובי משפחה, אפילו לא אחד. לכן זה היה הפסח הכי קשה, מאתגר ורגיש שהיה לי בחיים.

     

    "אמא שלי מאוד קשורה לבנות. הקטנה כל הזמן שואלת מתי היא תחזור. העזיבה שלה הרעידה את הקרקע. החלל גדול, הקשיים. אני גם לאחר פרידה מבן הזוג שלי, שהיה ממש קרוב לבנות. בחג הוא היה איתנו וזה עזר, אבל זה לא תחליף למשפחה. ועדיין לכל מי שדואג אני אומרת: אם עברתי את זה, כבר אעבור הכל בחיים".

     

    המעצבת נטף הירשברג (בתמונה למעלה): רציתי ליצור חיבור בין העולם הצבאי לאופנה העילית על ידי יצירת קמופלאז' צבאי מ־1,500 פרחים שתפרתי מ־12 חולצות צבאיות משומשות של חיל הים וחיל הרגלים. חיברתי את הפרחים בעבודת יד לשאריות בדי יוקרה, וכך נוצרה שמלת קוטור צבאי.

     

    חד–הורית מי יודע

     

    "אני טובה בשגרה, פחות בשבתות וחגים. ילדים זו רכבת הרים. קשה, אבל אין תלונות. אני מאוד נהנית. אנחנו מעין חבורה. ההיריון הראשון בא לי במפתיע, הייתי בת 23, עם בן זוג שרציתי שהוא יהיה אבא לילדים שלי ומשהו בתוכי הרגיש שזה נכון. כך גם הבחירה להביא לעולם ביחד בת שנייה. למרות שנפרדנו, הוא שותף מלא. פרידה היא לא סוף העולם לילדים".

     

     

     

    כומתות ומעילי דובון
    כומתות ומעילי דובון

    המעצבת אסנת צפוני: הסווטשירט עשוי מכומתות של כל החילות, החולצה ממכפלת הסריג שבשולי השרוולים של מעילי דובון, והחצאית מווילון ישן שמצאתי ברחוב. מה שהוביל אותי ביצירת הדגם היה חיבור של פריטים מהעולם הצבאי תוך כדי שימוש בצורתם המקורית  ליצירת פריט חדש לגמרי.

     

    אבא הלך לעבודה

     

    "נולדתי בטשקנט שבאוזבקיסטן. עלינו כל המשפחה לארץ כשהייתי בת שש וגרנו בבני־ברק. אחרי שנתיים אבא שלי אמר שהוא נוסע לרוסיה לפגישת עבודה, ומאז לא חזר, ואז הכל נפל על אמא, שנאלצה לעבוד במיליון עבודות. שמחתי שהוא עזב. העדפתי להתמודד עם כל מצב, קשה ככל שיהיה, העיקר שהוא לא יהיה בבית. הנוכחות שלו השרתה תחושה מאיימת. לא שמרתי איתו על קשר".

     

    להיות עוף מוזר בארצנו

     

    "בגלל שעליתי לארץ בגיל צעיר התחברתי לישראלים מהר. העברית הגיעה אליי בשניות. השתלבנו מאוד מהר בחברה הישראלית. אין לי כמעט מבטא.

     

     

     

    "את טריקות הדלת בשל היותי מהגרת קיבלתי דווקא במהלך הקריירה. כאילו אני עוף מוזר כזה, רוסייה שהיא לא בלונדינית עם עיניים כחולות ובייבי פייס. אני זוכרת שהלכתי ברחוב – נערה גבוהה, שמושכת תשומת לב — ומישהי עצרה אותי, הציגה את עצמה כסקאוטרית מסוכנות דוגמנות ורצתה להזמין אותי לאודישן. היא ביקשה שאוריד את המשקפיים, ואז אמרה: "לא, סליחה". וזו רק דוגמה אחת. בתעשיית האופנה בארץ כל הזמן אמרו לי: 'את תהיי הכי מדהימה בחו"ל', ואני אמרתי: אבל למה לא בארץ? רק אחרי שבניו־יורק קיבלתי קמפיינים והייתי בפשן־וויק - נוצר פה עניין בי.

     

    "בארץ יש מעין גזענות כלפי החברה הרוסית. חברות ישראליות גדולות כמעט בכלל לא בוחרות דוגמניות ממוצא רוסי. סופי מצ'טנר עושה את ללין רק אחרי ההכרה שזכתה לה בחו"ל. כמה פעמים הייתי מועמדת לייצג חברה גדולה, וזה תמיד נפל. כשהסתכלתי על מי שנבחרו הבנתי, שרוצים שהחברה תהיה מזוהה עם מי שנראית אחת משלנו, שהעם יכול להתחבר אליה. בארץ מפחדים לצאת מהקופסה, והעולם דווקא הולך למקומות אחרים. לאתגר. היום אתה רואה על שערי מגזינים ספורטאיות, נשים במידות גדולות, דוגמניות בלוק חריג. הייצוג התרחב".

     

     

    מעילי חיל האוויר
    מעילי חיל האוויר

    המעצבת ליר אטרקצ'י: המעיל הוא דו־צדדי. הצד הכחול עשוי מבטנות של מעילי חיל האוויר, והצד הלבן ממפת קרושה ישנה שסבתי סרגה. המעיל מעוטר בשאריות בד דמוי פרווה. את השמלה תפרתי משאריות בד לבן והוספתי לה פרחים שיצרתי מבנדנות, שאני וחברותיי קשרנו לראש כשהיינו בפסטיבל אוזורה. זה פסטיבל טרנס פסיכדלי שנערך מדי שנה בהונגריה, וסוחף אליו עשרות אלפי אנשים יפים. פסטיבל אוזורה מבטא בעיניי קסם, ריקוד ואהבה, ומערכת הלבוש הזאת כולה עוצבה בהשראתו.

     

    תנו לרזות לחיות

    "כשאומרים לי, 'דוגמנית אנורקטית', אני מתחרפנת. אני לא הבן אדם היחיד בגובה 1.80 מטר שלובש מידה 36. זה גנטיקה. עייפתי מלהצטדק על המראה שלי. אני 12 שנה בתעשייה, מחזיקה מעמד 14־12 שעות ביום צילום — אז מי פה חולה? בנות אנורקטיות לא עובדות. נקודה. אני אף פעם לא הפסקתי לעבוד. אני בן אדם עובד, אחרת אני בן אדם מת. אם הייתי חולה, לא הייתי יכולה להזיז אצבע. כל אמא תסכים שאת לא יכולה לנהל משק בית בלי אנרגיה. אנורקסיה היא מחלת נפש, שמתחילה מהראש ואז פוגעת בגוף. יעזור שבמקום עוד שיעור תורה, ילמדו בבתי ספר שיעורי תזונה ודימוי גוף".

    "הארון שלי מלא בבגדי בייסיק, לא מתאמץ, נוח. הכי טום בוי. ההשקעה היא באקססוריז — ובמיוחד במשקפי שמש. זו אספנות, ומגיל מאוד צעיר. היום יש לי יותר ממאה זוגות. אני חופרת באתרים, חוקרת — מחפשת משקפים אורגניים, מעץ, משקפיים שהמסו אותם, משקפי מעצבים. אני גם אוהבת לשחק עם השיער שלי, לעשות משהו שיגנוב את תשומת הלב — למשל, הכל צמות. בעיקר עושים את זה 22 הקעקועים שלי".

      

    חולצות של חיל הים ומדי ב'
    חולצות של חיל הים ומדי ב'

    המעצבת דנה שוורץ: החולצה שימשה לטקסים של חיל הים. המכנסיים הם דגמ"ח צבאי, והחגורה שייכת למדי ב'. חיברתי אותם לחולצה ורודה שיצרתי, משאריות שמצאתי במפעל של דלתא, ולז'קט יד־שנייה שצבעתי ידנית.

    על כל מערכת הלבוש מתוארות סצנות מחיי היומיום שלי שצוירו ונרקמו בשיתוף פעולה עם בן זוגי, אילן גורן.

     

    ישראלית מאז ולתמיד

     

    "אני מאוד אוהבת את ישראל. המקום, האנשים, המנטליות, התרבות הפכו אותי למי שאני היום. למדתי בבית ספר יסודי דתי, ובתיכון עברתי לחילוני. בצבא לא שירתתי, היה עודף בנות במחזור שלי, וגם בגלל המצב הכלכלי של המשפחה, בלי אבא. אני לא משתמטת. אני מאוד מחוברת לפה. אף פעם לא ראיתי את עצמי חוזרת לגור ברוסיה. אפילו מסע שורשים באוזבקיסטן לא עשיתי. את הישראליות שלי אני חווה הרבה גם דרך הבנות שלי. מקום אחר? אני לא ממהרת לטוס מפה, אבל מדגדג לי קצת מבפנים לעשות סיבוב קטן בחו"ל. חברות אופנה בינלאומיות גדולות מלהקות עכשיו הרבה דוגמניות שהן אמהות".

     

     
    מדי ב' ורשת הסוואה
    מדי ב' ורשת הסוואה

     

     המעצבת יעל טיקוצקי (מימין): את השמלה יצרתי מבדי ב' מפורקים בעבודת טלאים ועליהם תמונת פנים, מעוצבים בשאריות בד דמוי עור שקיבלתי מהמעצבת רוני קנטור. בפרויקט עסקתי בתהליך שעובר הבגד ובאנשים השקופים שעומדים מאחוריו, ולכן בחרתי לשים את פניהם בקדמת הבמה.

    המעצבת שחר גלעדי (משמאל): את המכנסיים והגופייה יצרתי מרשת הסוואה צבאית בשילוב עם שאריות בדים. הז'קט עשוי גם הוא מרשת הסוואה בשילוב של רשת צל ושאריות של ציוד מיגון. על הפאצ'ים יש הדפסים של איורים שלי, על גבי שאריות של מדי חיל הים. יצרתי את הדגם בהשראת תרבות ההיפ־הופ בארה"ב ותרבות הנוער יוצא העדה האתיופית בארץ, בסיועו של חניך שלי, יוני אייטגב, בן העדה, כחלק מהרצון שלי לתת לעדה מקום וקול, ולא רק לספק להם תעסוקה.

     

    מסלול צבאי

    כבר כמה עונות שעל מסלולי התצוגות ובאופנת הרחוב מככבים אלמנטים צבאיים כמו פריטי לבוש בירוק זית, נעליים גבוהות, מכנסי דגמ"ח ועוד, אבל במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר נתנו השנה פרשנות אחרת לטרנד הצבאי האהוב. הפרויקט המרשים של הסטודנטים, שחלקים ממנו מצולמים כאן, נולד במסגרת קורס לבניית קולקציות פנאי, שהתמקד השנה בקיימות. ביוזמת מנחת הקורס אורית פרייליך שחברה ליהודה קולן, מהנדס איכות סביבה ראשי במשרד הביטחון, ולסא"ל יוסי קרסו, האחראי על פסולת הטקסטיל בצה"ל, הצבא פתח את מחסניו ואיפשר לסטודנטים לבחור מדי א' וב', חרמוניות, רשתות הסוואה, שקי שינה ועוד. הסטודנטים פירקו, פרמו, הרכיבו אותם מחדש ושילבו אותם עם פריטים מהארון האישי והמשפחתי ועם שאריות מפרויקטים קודמים. כך הפכה האחידות שבמדים לביטוי אישי ומה ששימש להסוואה משך אש, ידידותית כמובן.

     

    איפור ושיער: אסנת בית און לאסתי לאודר; ע' צלם: אסף שמע ל־dna. דוגמן: דניאל למבארט ל־Passion Model Managment

    alonihadar@hotmail.com

     

     

    אלון הדר /// צילום וסטיילינג: תמר קרוון

     


    פרסום ראשון: 20.04.17 , 17:53
    yed660100