טו ורשה, ספטמבר 1942. מי שהיה עורך דין יהודי מצליח מחליט להציל את בתו בת הארבע מאימי המלחמה. הוא מבריח אותה על גג של כרכרה, כשהיא מוסתרת בתוך שק תבואה. הוא מצווה עליה להיות בשקט. נורא בשקט. לא להוציא מילה. היא מצייתת. זו הפעם האחרונה שהם רואים זה את זה. עורך הדין הוא סבא שלי, שמעולם לא הכרתי. הילדה הקטנה היא אמא שלי, דליה־גבריאלה קורנבליט לידר.

ורשה, מאי 2016. אמא שלי, אחי עמיאל, אחותי רעיה ואני עומדים לצד חלק מחומת הגטו, במקום המשוער שממנו התחיל המסלול שבסופו ניצלו חייה. עשינו את זה. אנחנו פה.

הילדה דליה בתקופת המסתור בוורשה

למלא את הקווים

ההחלטה לצאת למסע שורשים התבשלה אצלנו כמה שנים. פעם אפילו קניתי כרטיסי טיסה לכולנו, וביטלנו ברגע האחרון. בכל פעם מצאנו תירוצים לא לנסוע. לא רק בגלל שמדובר במסע שורשים, אלא מכיוון שזה חייב את כולנו לצאת יחד לטיול. המסע שלנו לפולין בקיץ שעבר היה הפעם הראשונה בחיים שבה ארבעתנו נסענו ביחד לאנשהו. מעולם לא היינו משפחה מטיילת. לא כשהייתי ילד, ולא אחר כך.

אחי מבוגר ממני ב־14 שנים. אחותי, בתשע שנים. איכשהו, זה אף פעם לא הסתדר. זה לא היה בדנ"א של המשפחה. אני זוכר שהיה לי חבר מהכיתה שהמשפחה שלו תמיד הייתה נוסעת למלון באילת. אז, בילדותי, זה נראה לי כמו התגשמות כל החלומות. עולם יוקרתי כזה, שכולם עושים בו דברים נורא כיפיים, אמא־אבא־אחים. אווירה משפחתית כזאת היא לא חלק מזיכרונות הילדות שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד שמעתי סיפורי שואה במשפחה, אבל אמא שלי אף פעם לא דיברה בהרחבה על מה שעברה. ידעתי רק קווים כלליים. ידעתי פולין. ידעתי שסבא שלי לא שרד, ידעתי שסבתא שרדה. ידעתי אושוויץ. ידעתי גטו ורשה. ידעתי לובלין. הכרתי שברי סיפורים, אבל לא את הפרטים. לא על החיים בגטו, לא על היחסים עם אבא שלה, לא על המשפחה שהם היו לפני השואה. על כל אלה לא ידעתי כלום.

אמא שלי לא הייתה מסוגלת לדבר על התקופה ההיא יותר מדי. אני לא חושב שהיא רצתה להתעסק בזה. בשנים האחרונות, אולי בגלל הגיל, אולי בגלל המקום שלה בחיים, זה מעסיק אותה. פתאום היא חזרה לכתוב. זיכרונות, שירים. הרגשתי שמתגבש בה רצון לספר. על החיים שלה, על העבר שלה.

אני חושב שלכל אחד מאיתנו הטיול הזה היה חשוב. אני זה שיזמתי ואירגנתי אותו. זה לא אופייני לי. החלטתי על הימים, קניתי את כרטיסי הטיסה, הזמנתי את המלונות. בשנה שלפני כן הופעתי בפולין כמה פעמים. חוויתי את ורשה דווקא כעיר מגניבה, מין ברלין קטנה, עם מסעדות כיפיות, ברים, מועדונים, אנשים חמודים וקוליים. שום דבר שמזכיר את השואה. מה שהקל עליי מאוד. כך שכשנסעתי הפעם לוורשה, הגעתי לעיר ההיפסטרית שהופעתי בה. כמובן בתוך יום נשאבתי למקום אחר.

דליה לידר ליד מחנה ההשמדה מיידנק. מי אמר שאישה לווייתן זה דבר לא שביר?

כשבעבר התלבטנו אם לנסוע לשם, אמא תמיד אמרה: אבל אין שם כלום יותר. כשכבר היה ברור שנוסעים היא נכנסה לאטרף. בחודשים לפני הנסיעה היא ישבה כל יום באינטרנט שעות. היא חקרה את המשפחה. היא גילתה כל מיני דברים על אנשים שהכירה בלובלין ועל המשפחה שהייתה לה.

המוטיבציה לצאת למסע השורשים הזה הייתה לומר: זה לא "לא חשוב". זה לא, "או־קיי, זה קרה". הגישה הזאת לא טובה ולא בריאה לאף אחד. יותר בריא להגיד, "כן, זה קרה, ככה זה קרה, זה מה שהיה". חשבתי גם שזו דרך טובה לקרב את אמא אלינו ולקרב את כולנו. שארבעתנו נעבור את זה ביחד.

עשרה ימים לא נפרדנו לרגע. היינו יחד במכוניות שכורות, בבתי מלון, במסעדות. היה לנו לו"ז מסודר. רובו היה מורכב מתחנות חייה בשנים ההן. החל מהבית שנולדה בו, דרך הבית שבו הסתתרה במשך שלוש שנים, ועד הבית שאמא שלה לקחה אותה אליו בסוף המלחמה. כל המקומות האלה לא קיימים יותר, הכל הופצץ. כשתיכננו את המסלול בחרנו שלא להגיע לאושוויץ, שם מת סבא שלי ומשם סבתא שלי חזרה, ולהתרכז יותר במקומות שאמא הייתה בהם. היינו בוורשה ובלובלין, וגם במיידנק.

זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי מגיעה לפולין מאז עזבה אותה כילדה. זה לא משהו שהיה אפשרי לפני עשר שנים. עצם ההגעה למקומות האלה, היכולת לראות אותם, לחפש בהם, לדבר עם האנשים שם, נותנת פתאום לסיפורים ולשברי הסיפורים ששמעת בילדותך הקשר. רק כשאתה שם, אתה תופס, למשל, איזה מרחק אנשים הלכו ברגל כדי להגיע מעיר לעיר, ואתה קולט שיש שם ילדה בת שבע בערך, שאין לה אף אחד, וזו אמא שלך.

שם אתה מבין יותר. וכשאתה עושה את זה יחד עם אמא שלך ועם האחים שלך, יש לזה גם משמעות משפחתית עמוקה. המסע הזה היה גם מרדף אחרי איזו משפחתיות חמקמקה. הוא העמיק את הקשר בינינו, בין כולנו, ונתן לנו אפשרות לתת לאמא — ולנו — משהו שלא יישכח.

חיבוקים ונשיקות

לא גדלתי בבית "שמח". כילד סבלתי יותר מהיחסים הלא טובים בין הוריי מאשר מהצל של השואה. רק כשאתה פוגש אחר כך אנשים שמחים, אתה אומר, "וואו! אז ככה נראית שמחה". שמחה שהיא מין פשטות של החיים. אנשים שמוכנים ליהנות. תמיד רציתי להיות מאלה שיודעים להגיד — היינו בחופש, היה נהדר. אצלנו לא היו מסוגלים לומר דבר כזה. אני חושב שזה קשור גם ליחסים של ההורים שלי, וגם לאיזה עניין הישרדותי, כלכלי. הבית שלנו לא היה בית עני, אבל גם לא בית עשיר. לא היינו הולכים למסעדות, למשל. במסעדה הראשונה בחיי הייתי בגיל 13.

מדי פעם אמא שלי הייתה נזכרת ברגע מתקופת המלחמה, כמו בפעם ההיא ששתתה שמן ממשאיות מפורקות בצד הכביש כי לא היו להם מים ואוכל. זאת הייתה הדרך הקבועה שלה לומר לי שאין על מה להתלונן. זה סיפור שגדלתי איתו.

כשאתה מתבגר אתה מבין שבאיזשהו אופן השואה הייתה בבית כמעט כל הזמן. אתה מבין שהדברים שאמא שלך עברה הובילו אותה להתנהג כמו שהיא מתנהגת. למרות שאמא שלי היא באמת האמא הכי טובה, סופר־קרובה, סופר־טובה, כמעט אף פעם לא היה ליחסים שלנו ממד פיזי. רק כשגדלתי ונחשפתי לבתים של אחרים גיליתי את הדבר הזה של נשיקות. של אינטימיות משפחתית פיזית.

זה לא שבכלל לא התחבקנו והתנשקנו, אבל תמיד היה פער עצום בין הבית שלנו לבתים אחרים. עד היום יש לי כמיהה לחיבוק. הזדקקות. אני חושב שנורא השתפרתי, אבל עדיין, אני לא המחבק האולטימטיבי. יש אנשים שכשהם מכירים מישהו, הם נכנסים למרחב שלו בקלילות. אתם יודעים, לא באגרסיביות, לא בגסות, אבל נורא בטבעיות. אני לא כזה. תמיד יש לי איזה קושי. גם אם אעשה את זה, זה יהיה בעדינות ובזהירות קיצונית.

המקום היחיד שהזהירות הזאת שלי נעלמת לגמרי הוא בהופעות. כשאני יורד מהבמה ומתקרב לאנשים, אין שום מחיצות, זה נהיה אורגיית חיבוקים מפגרת.

מימין לשמאל: עמיאל, עברי, דליה ורעיה לידר. עברי: "אם הייתם שואלים אותי לפני כן, מה הסיכוי שנהיה כולנו ביחד עשרה ימים, הייתי אומר, זה בלתי אפשרי"

בית שרוף ביער

הרבה פעמים אני חושב על הנסיבות שהביאו את סבא שלי להיפרד מבתו הקטנה, אמא שלי. בוורשה שלפני המלחמה היו לסבא הרבה חברים, מין אליטה ורשאית כזאת. יש תמונות של סבתא שלי בפרוות. החיים האירופיים היפים. ואז המלחמה פורצת. מדירה מפוארת במרכז העיר הם עוברים לגטו ורשה, והוא מחליט להציל את הבת שלו. אני מתאר לעצמי שכשהוא מכניס אותה לתוך השק ומסביר לה שהיא חייבת לא להשמיע שום צליל עד שיוציאו אותה משם, הוא נותן לה נשיקה ונפרד ממנה. אני חושב עליו בסיטואציה הזו; זה באמת אחד הדברים הכי קשים לעשות.

דליה לידר בסנטוריום השרוף. השריד הכי מוחשי שנותר

ביומן שאמא שלי כותבת בשנים האחרונות היא התעכבה על הזיכרון הזה. "אבא מתכופף, מחבק ומנשק אותי ומדבר איתי כמו שמדברים עם אדם מבוגר, ואני בת ארבע", אמא כותבת על אותו הרגע. "הוא אומר לי שהולכים להכניס אותי לשק מלא תבן, שהתבן דוקר אבל אסור לי לבכות. מישהו ירים את השק וישים אותו על גג העגלה. זאת עגלה עם סוסים, והתבן הוא האוכל של הסוסים. אני אהיה בתוך האוכל של הסוסים, והעגלה תיסע. כשהיא תגיע ליעד מישהו יוריד את השק, יוציא את התבן, וייקח אותי למישהו שייקח אותי למישהו, שייקח אותי למישהי שתיקח אותי אליה הביתה, ושם יהיו לי בובה חדשה ושם חדש. על הפחד והבדידות החדשים הוא לא אמר כלום.

"אני מרגישה שהעגלה נוסעת. אני שומעת הכל, גם צעקות שאני לא מבינה. לא זזה, לא בוכה, כמעט לא נושמת, כי אבא אמר שככה צריך ואני ילדה טובה. אוהבת את אבא ועושה בדיוק מה שהוא אומר. זאת הייתה הפעם האחרונה שאבא אמר לי מה לעשות. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, אף על פי שהוא חי עוד שנתיים אבל לא איתי".

ועכשיו, ארבעתנו עומדים מול מה שהיה פעם הבית שבו הוסתרה. אבא שלה שילם כסף לאישה נוצרייה שתחביא את בתו — והיא הסכימה לכך משילוב של טוב לב ורצון להתפרנס, אני מניח. היא הסתירה את אמא שלי בחדר קטן בוורשה במשך שנתיים של מלחמה.

אמא שלי הייתה לבד כל שעות היום, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, כי האישה ההיא עבדה בשתי עבודות. אמא הייתה נעולה בחדר עם פסנתר, אבל היה אסור לה לגעת בו. היה אסור שאיש יגלה על קיומה בבית. יום אחד אמא לא התאפקה, שיחקה בפסנתר וניגנה. נהיה בלגן גדול. כשהאישה חזרה הביתה היא הייתה בהיסטריה, הרביצה לה וצרחה עליה. התברר שהשכנים מלמעלה אמרו לה שיש מישהו בדירה שלה, הם שמעו את הפסנתר והציעו לה שתבדוק. הם הבינו שהיא מסתירה מישהו.

המזל הגדול היה שהם היו אנשים טובים. הם לא אמרו דבר לאף אחד. כשהפציצו את ורשה וכולם ברחו מהעיר, הם אפילו הצילו את אמא שלי. כשהבניין שלהם הופצץ, האישה שהחביאה את אמא נהרגה, והשכנים לקחו איתם את הילדה. בזמן ההפצצות הם הסתתרו בבונקר במשך יומיים. יחד עם שיירות של יהודים הם ברחו לפרושקוב, 40 דקות נסיעה מוורשה. כיום יש שם מוזיאון שהוקם לזכר מרד גטו ורשה.

בניגוד לסיפורים שאתה שומע בארץ, יש משהו בזה שאתה עצמך שם, רואה את המקום במו עיניך. יש משהו בלדעת שאתה פוסע בדיוק באותו השביל, נוסע בדיוק באותו הכביש, עומד על אותה האדמה. אז כן, אמנם מוזיאון "דולאג 121" חדש, אבל חלק מהעיר נשאר כמו אז. ואתה לא יכול שלא לדמיין מיד את אמא שלך, ילדה קטנה, צועדת בשבילים האלה. בדרכים הללו.

תוך כדי המסע ניסינו להבין גם מה קרה לאמא בתקופה שאחרי המלחמה. גילינו שהיא אומצה על ידי משפחה נוצרית שגרה בעיירה בשם פיוטרקוב טריבונלסקי וקיבלה שם חדש, דנוטה (דנושה) ויטולין. כל הזמן הזה, במשך שנה, אמה מסתובבת בפולין ומחפשת את בתה. בשלב מסוים היא מגיעה לעיירה, כנראה בעקבות אינפורמציה ששמעה מכל מיני אנשים.

אמא שלי זוכרת שיום אחד באה אליה אישה ואמרה לה, "שלום, אני אמא שלך". עכשיו, היא לא מכירה אותה. עברו ארבע־חמש שנים מאז שהיו יחד, ובפעם האחרונה היא ראתה אותה כשהיא הייתה בת שלוש־ארבע. היא לוקחת איתה את אמא שלי וממשיכה ללובלין, לקרובי משפחה שגרו שם.

בדרך ללובלין, ממש רגע לפני שהן מגיעות לעיר, אמא שלי נהיית חולה מאוד. במשך שנה היא שוהה בסנטוריום לילדים יהודים חולים של לאחר המלחמה. היא הייתה אז בת שבע בערך. מהאופן שבו היא מספרת על התקופה ההיא תמיד נדמה לי שהיא נהנתה שם יחסית. מין הווי כזה של ילדים. אני זוכר סיפורים על כך שהיא הייתה אלופת הסנטוריום בבליעת כפתורים. הילדים היו עושים תחרויות, והיא הייתה בולעת הכפתורים הכי טובה.

במשך זמן רב חיפשנו את הסנטוריום הזה בעיירה אוטבוצק, שליד לובלין. הייתה לנו כתובת, אבל כשהגענו למקום לא היה שם כלום. ואז התחלנו לטייל סתם ביער, ופתאום פשוט מצאנו אותו. הבניין עומד שרוף ומפורק, אבל בכל זאת נכנסנו והסתובבנו בתוכו. אמא שלי ממש הכירה את החדרים וזיהתה הכל.

בדיעבד, הביקור בשרידי הסנטוריום היה החוויה הכי משמעותית של אמא שלי במסע הזה. "זה היה המקום המוחשי היחידי מבין כל המקומות שבהם עברה ילדותי בשואה", היא אומרת. "כל יתר המקומות לא קיימים כיום, חוץ מהקטע של חומת הגטו שממנה הוברחתי. גם הביקור במחנה מיידנק היה אחד מהרגעים המשמעותיים במסע, על אף שהמחנה הזה לא קשור ישירות להיסטוריה שלי. ראיתי איך המראות משאירים שריטה על הנפש שלכם".

מול המשרפות

במיידנק היינו חצי יום. במחנה השמדה אתה ממש רואה את הטכניקה. מקבל את כל הסיפור. אתה לא צריך לדמיין. אתה הולך בדרך מהמגורים למקלחות, רואה את המשרפות, רואה את הנעליים, את המיטות. חוויה חזקה. קשה. אני מסתכל על אמא שלי. מנסה לחשוב מה עובר עליה. יש לה יכולת גם להיות במקום עצמו, לא לברוח ממנו יותר, לדבר עליו, להתמודד, ועדיין כן להסתכל על הכל מבחוץ. נראה שהחוויה הזאת קשה לה, אבל קשה באופן שהיא מצליחה להכיל. לא סתם כתבתי עליה את "אישה לווייתן". זאת תכונה שאני מכיר אצלה מאז ומתמיד. בפנים זה פריך וקשה וסוער, אבל יש לה יכולת להחזיק את עצמה, את הסיטואציה, בלי להתפרק מבחוץ. אבל אני מכיר אותה. אני יודע שהדברים נוגעים בה. אני רואה. מי אמר שאישה לווייתן זה דבר לא שביר.

ואולי אם לא היינו שם איתה, היא הייתה מגיבה אחרת.

אמבולנס, ומהר

בלילה הראשון שלנו בלובלין, כמה ימים אחרי שנחתנו בפולין, אמא מזעיקה אותנו לחדר שלה במלון. היא מרגישה מאוד לא טוב. כואבת לה הבטן, יש לה חום, היא חלשה. צריך להבין, אמא שלי היא לא אדם חולה. לא כל כך מהר מביאים לה אמבולנס. היא יודעת להתמודד עם כאב. ניסינו לחשוב, אולי אכלנו משהו לא טוב, ניסינו להיות פרקטיים, אבל המצב נראה לא טוב. מהר מאוד הבנו שצריך להזעיק אמבולנס.

שלושת הפרמדיקים שהגיעו בתוך כמה דקות באמבולנס בודקים אותה ואומרים שצריך לקחת אותה לבית חולים.

השעות הראשונות מורטות עצבים. אמצע הלילה, בית חולים פולני, אף אחד לא באמת מדבר אנגלית, אנחנו לא מבינים מה אומרים לנו, לא מבינים מה קורה. מחלחלת חרדה. אתה אומר לעצמך, אולי הגזמנו. אולי לקחנו את זה מהר מדי. החלטנו שאם היא לא תרגיש טוב, לא נמשיך. אולי נחזור הביתה.

אני חייב להגיד שהופתעתי. אני מכיר את אמא שלי ואני יודע שהיא חזקה. לא חשבתי שהיא לא תעמוד בזה. לא חשבתי לרגע שהמסע הזה גדול עליה. היא חיכתה המון למסע הזה, תיכננה אותו לפרטיו. ביומיים הראשונים בוורשה הייתה מין אווירת דריכות, מין צורך להספיק הכל. הסתובבנו בלי הפסקה מהבוקר עד הערב. אמא שלי אישה מבוגרת. היא לא רגילה לזה. אני חושב שזה היה קשה לה.

היה ברור שהיא מותשת פיזית, אבל גם רגשית. ברור שהגוף שלה ביקש פסק זמן.

הרופא מורה לחבר אותה לאינפוזיה. אנחנו מתקבצים סביבה ומצליחים ליצור הווי נחמד. לאט־לאט מפלס הסטרס והאינטנסיביות יורד. אחרי כל השעות האלה בא רופא ומשחרר אותה מבית החולים. אנחנו חוזרים למלון לנוח, ובבוקר למחרת היא כבר מרגישה יותר טוב.

דליה לידר בבית החולים

שורשי אוויר

היו כמה רגעי התפרקות במהלך המסע. במיוחד במקומות שבהם הצלחנו לראות דברים מוחשיים, כמו למשל כשהיינו בדירה בלובלין שבה אמא שלי וסבתא שלי גרו אחרי המלחמה. היו הרבה רגעים חזקים, אבל גם רגעים שצחקנו מאוד. נגיד, כשאמא שלי עמדה והצביעה על סניף גדול של זארה ואמרה: "פה היה הבית שלי. בואו ניכנס, נקנה איזה סוודר".

כשאמא ניסתה למצוא סיבות למה לא לנסוע, היא שאלה, "לאן אני נוסעת בעצם? אין אפילו בית. מה אנחנו מנסים לראות בכלל? את המקום שבו סבא גדל? זה טיול מצוין, אבל זה מה שנראה". קשה להתווכח עם זה, ובכל זאת תמיד הייתי אומר לה שזה לא משנה, שמספיק שאנחנו ננשום את האוויר שם. שאנחנו נהיה שם יחד. שגם אם יש שם זארה, זה טוב. כי אפילו אם זה רק לראות את החיים, את ההתקדמות שלהם, את זה שהם יותר חזקים מהכל — יש לכך עוצמה אדירה.

באוויר ההוא שנשמנו הרגישה אמא שלי נוח יותר לספר לנו זיכרונות. אני חושב שהיא הרגישה נוח לספר לנו אותם גם מעצם העובדה שהיא ראתה שזה באמת מעניין אותנו, שאנחנו רוצים לשמוע.

לפעמים יש לי רגשות אשם על זה שלא שאלתי מספיק. כשהבנתי שאני לא יודע הרבה, חשבתי לעצמי, איזה מין מתבגר מחורבן היית, כאילו, לא חשבת שאולי כדאי לשאול? מה, אתה חייב לחכות 40 שנה בשביל לשאול אותה עוד על הסיפור שפעם שמעת? התשובה היא: כן. אבל זה לא אומר שאין לי רגשות אשם בגלל זה.

גם זה דבר שאין שום דרך לשנות אותו. זה מה שזה. זה מה שהיה. מוטב עכשיו מאשר אף פעם לא.

כשאני שואל את אמא, למה לקח לה כל כך הרבה זמן לגעת בטראומות ילדותה, היא אומרת: "ייתכן שצריך פסיכולוג שיענה לשאלה הזו. אני יכולה להגיד, ואולי זאת לא התשובה הנכונה, שדי נמנעתי מלהתרפק על העבר כי זה היה כואב מדי והחלטתי להתמסר להווה ולעתיד. הייתי צריכה לבנות את חיי יש מאין, והעבר שלי לא הרגיש לי כבסיס נכון לבנייה. אין לי חרטות בעניין הזה, והייתי רוצה להגיד שתם פרק השואה בחיי, אבל זה כמובן לא נכון. רק בזמן האחרון אני מתחילה להבין את מה שניסיתי לדחוק מעליי כל השנים. העובדה שסיפרתי על ילדותי בשואה כלאחר יד ובלי להתעכב על הרגשות שלי מעידה על עומק התהום, הריקנות והתלישות שליוו ומלוות אותי לאורך כל הדרך".

כשאני שואל אם יש פער בין מה שהיא חוותה בנסיעה לעומת מה שהיא דמיינה, אמא אומרת: "מראש ידעתי שהנסיעה היא בעצם טיול 'שורשי אוויר'. לא היה לי מספיק חומר לארוג רשת שורשים. ידעתי שאין מקומות או כתובות שאוכל להתרפק בהם על זיכרונות. קיוויתי שאוכל לחוות את הביחד עם שלושתכם, לחזק את המשפחתיות בין ארבעתנו, וזה אכן הושג".

פנטזיית משפחה

בגלל שהמושג "משפחה" קצת מקושקש אצלנו, הרבה פעמים יש בי תחושה של חיים בלי מסגרת. שיחסית, החיים שלי כאילו פתוחים. נזילים. פתאום נהייתה לי מסגרת.

באלבום החדש שלי יש שיר שנקרא "אסיר תודה", שקשור לאמא שלי מאוד. "דורות־דורות הולכים בקור צמאים", אני שר בו. כשעברתי בתחנות שאמא שלי עברה בהן הבנתי שלא רק היא הייתה שם. גם ההורים שלה היו שם, וההורים שלהם. זה נותן לך תחושה שאתה חלק ממשהו, תוצאה של משהו. הרבה אנשים גדלים בהרגשה הזאת. לא אני.

אולי בגלל מה שאמא שלי עברה, לא עניין אותה מעולם לעסוק בשורשי המשפחה. מבחינתי, במשך שנים, הקיום שלנו התחיל בשני האנשים שנולדנו להם. אבא ואמא. אלה שטויות כמובן, הרי היו דורות שלמים שאנחנו הנצר שלהם. והמדינה שלנו היא הנצר שלהם. והמקום שבו אנחנו חיים. אמא שלי ואני מעולם לא קיימנו שום דיון כזה. אבל שם, בפולין, זה פתאום קרה. פתאום אתה מבין אנשים שעבורם משפחה היא עניין מאוד משמעותי בחיים. אתה מבין כמה זה עוצמתי. ואתה מבין שיש לך חסך.

מטבע הדברים, מסע כזה מעורר שאלות על דור ההמשך, על הרעיון להקים משפחה משלך. הוא מגביר את פנטזיית המשפחה שיש לרובנו, בין שזה מצורך גנטי, בין שזה תרבותי ובין שבגלל שניהם. את הפנטזיה הזאת מראים בכל סרט אמריקאי כשרוצים לחמם לך את הלב. כמו כל דבר בחיים שלי, פנטזיית המשפחה שלי ברורה ומעוצבת. יש בית שנראה באופן מסוים, ויש אוטו מסוים, ואפילו יש כבר סוודרים, הכל סגור.

זה לא מקרי שמאז הטיול פנטזיית המשפחה שלי מעסיקה אותי יותר. גם בדיבור, גם במחשבות על העתיד שלי, על ההמשכיות שלי. אלה עוד לא מחשבות פרקטיות, אבל זה נמצא שם. אולי נדבר בעוד כמה שנים וזה לא יקרה. אני רואה בחיים שלי ילדים, אבל אני גם רואה אותם בלי.

אחי שלי

המסע הזה קירב אותי לתחושה הזאת שנקראת משפחה בעוד מובן: של אמא עם הילדים שלה. אם הייתם שואלים אותי לפני כן מה הסיכוי שנהיה כולנו ביחד עשרה ימים, הייתי אומר, תקשיבו, זה בלתי אפשרי. אם הייתם אומרים לי: "סע עכשיו עם שני האחים שלך ואמא שלך לפריז", הייתי משתגע. אבל פה זה אחרת. ההבנה שאנחנו פה לצורך מסוים, גורמת להתפקס ולהוציא מעצמך הכלה וסובלנות שבטיול אחר אולי לא היו באות לידי ביטוי. בסופו של מסע, אתה מסתכל על הדרך ואומר לעצמך: איזה יופי שעשינו את זה, בוא נעשה את זה עוד פעם.

כי מעבר לחוויה של להיות עם אמא בסיפור שלה, הייתה פה גם התקרבות לאח שלי.

אחי עמיאל נולד מנישואיה הראשונים של אמי עם גבר בשם יעקב. היא הכירה אותו כשעלתה לארץ מארגנטינה והגיעה לקיבוץ ניר־עם — הקיבוץ שאליו הגיעו כל הארגנטינאים שעלו לישראל. היא הייתה בת 20. את עמיאל היא ילדה בגיל 22. מהר מאוד הם הבינו שזה לא עובד. כמה שנים מאוחר יותר היא הכירה את אבא שלי ז"ל והתחתנה איתו.

עמיאל כמעט לא היה נוכח בילדותי. נולדתי כשהוא היה כבר בן 14. כשעזבנו את הקיבוץ להרצליה הייתי בן ארבע, והוא כבר לא חי איתנו. הוא התגייס לצבא, ואת זה אני לא זוכר בכלל. הזיכרונות המשמעותיים שלי ממנו הם משנים מאוחרות יותר, כשהוא כבר חי בתל־אביב והיה רקדן בבת־שבע. הייתי מאוד גאה בו, אבל לא היו לנו יחסים של ממש. אחרי הצבא הוא עבר לניו־יורק והתחתן. תמיד חשבתי עליו, הוא תמיד היה אח שלי, אבל הוא חי את חייו רחוק מכאן. לא היה באמת קשר, לא הכרנו באמת.

תמיד רציתי אח גדול, אבל זה לא שהיה לי מה לעשות כדי לגרום לזה לקרות. כשאתה ילד בן 14 אתה לא רודף אחרי אח שלך. היום אני יודע שזה לא מקרי שבגיל צעיר כתבתי מוזיקה למחול. תמיד היה הקטע הזה של "אולי פעם אני אכתוב גם לעמיאל משהו". ההתכנסות שלי לעולם המחול הייתה קשורה בכמיהה אליו. לקשר איתו.

בשנים האחרונות, בכל פעם שהגעתי לניו־יורק, היינו נפגשים ומדברים. פה שעתיים, שם שעתיים. בסך הכל זה היה מישהו שלא הכרתי הרבה. בטיול השורשים שלנו מצאנו אחד את השני, הבנו שיש לנו שפה משותפת והרבה במשותף. הבנו שאנחנו יכולים להיות חברים. היה כיף ביחד. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי שיש לי אח גדול. בפעם הראשונה בחיים יכולתי להסתכל על אחי ולהגיד, וואו, זה אחי הגדול. באיזשהו אופן קצת התאהבתי בו. כי לא ממש הכרתי אותו קודם. זה מגניב.

ביום האחרון עמיאל היה צריך לצאת לנמל התעופה שעתיים־שלוש לפנינו, אז ישבנו לאכול צהריים ביחד. כשהוא יצא לדרך זה היה רגע לא פשוט עבור כולנו. בשביל אמא שלי, לבלות עשרה ימים עם הבן הגדול שלה זה משהו שהיא לא עשתה מאז שהוא היה בן 14. היו תקופות של התרחקות ביניהם, ואני יודע כמה שזה היה קשה לה וכמה היא תמיד רצתה להיות איתו. ופתאום זה קרה. וזה גדול. אני חושב שהיא נורא נהנתה מזה. וגם הוא.

הפרידה ממנו הייתה קשה. לכולנו. הטיול הזה גרם לנו להרגיש משפחה, באופן שכולנו היינו יחד. עם אחותי היה לי את זה. אנחנו קרובים. אנחנו עושים חגים ביחד. אצל אחי, בגלל שהוא התרחק, היה צריך לגרום לזה לעבוד. עכשיו יש רצון הדדי לבלות יותר ביחד ולשמור יותר על קשר. סיכמנו שארבעתנו צריכים לעשות את זה יותר, ובכלל שצריך להיפגש יותר. דיברנו על נסיעה לארגנטינה, שם אמא נולדה. זה אמנם טיפה יותר מורכב, אבל חשבנו שזה יכול להיות נחמד. כן, אפשר לומר שהמשך עוד יבוא.

מבעד לעדשה

בשנים האחרונות הצילום הפך להיות משהו מרכזי בחיי, וברור שבאתי לנסיעה הזאת עם תפקיד: לתעד. אנחנו, במשפחה, לא מהמצטלמים ולא מהמצלמים. אם לא הייתי מוציא את שתי המצלמות שלי, יכול להיות שלא הייתה שום תמונה מהטיול הזה. מקסימום תמונת אייפון. צילמתי הרבה.

אני בטוח שלחוות את המסע הזה מאחורי המצלמה הפך אותו ליותר קל עבורי. כשאני מצלם אני צריך לחשוב על המון פרטים טכניים, כמה לפתוח את הצמצם ובאיזו עדשה להשתמש. מה שאומר שאולי יש בי צד שנאטם. מצד שני, אני הראשון שרואה את הדברים מעבר. נגיד החוויה הזאת ביער, בסנטוריום. אני זה שטיפס לתוך הבניין השרוף והשבור, קפץ לתוכו דרך החלונות המנופצים, הראשון שהגיע והסתובב בין החדרים של הילדים. התפקיד הזה גורם לך להיות הבן אדם שהיה שם. מישהו שחי שם. פתאום, לרגע, אתה נהיה אמא שלך.

עם מצלמה אתה חי בתוך התמונה. לא עמדתי והסתכלתי על זה. יכולתי להרגיש את זה. היה מעניין גם לצלם את אמא שלי במקומות האלו. היא לא התמסרה בקלות. אמא שלי לא אוהבת להצטלם. כשאתה מצלם מישהו אתה חווה איתו חוויה. לצלם את אמא שלי במקום כזה, זה להיכנס איתה יחד לחוויה הזאת. אתה רואה את הפנים שלה במצלמה. אתה רואה את מה שהיא עוברת. את משמעות הרגע עבורה. אתה מסתכל עליה ומרגיש את מה שעובר עליה, גם אם היא לא אומרת כלום. בגלל שתיעדתי הרבה רגעים כאלה, הרגשתי את הכל ביתר עוצמה. זה היה סוג של תיקון: אני מתעד אותה כאדם אחר, ואני מתעד אותה כי אני הבן שלה.

המסע הזה מעורר הרבה השראה. ובכל זאת, אני לא חושב שאכתוב אלבום שכולו עוסק בו. אבל הסיפור של אמא שלי, החוויות שלה, המשמעות הפסיכולוגית של המסע הזה ושל אמא שלי בכלל קיימים בהמון שירים שלי, מהתקליטים הראשונים עד האלבום החדש. אני חושב שזה נמצא שם כמו שמיכת טלאים.

אמא שלי כותבת שירים. היא לא מראה לי הרבה מהם, אבל לאחרונה אמרה שהיא רוצה להראות לי כמה דברים שכתבה. אמא שלי תמיד אומרת: "החלום שלי זה שתלחין שיר שלי". זה גם החלום שלי. אני מחכה לטקסט שלה שיתאים למוזיקה שלי ולדרך שבה אני עושה דברים.

ועכשיו אנחנו קרובים עוד יותר. וכן, מאז המסע הזה אנחנו מתחבקים קצת יותר. אמא שלי אפילו יכולה לבקש פתאום נשיקה. אני משתדל לתת לה לפני שהיא מבקשת.

זיכרונות / דליה לידר

אי־אפשר לברוח,

אני כל הזמן רוצה לשכוח

את הדברים שאולי היו

כי איך אפשר,

ובכל זאת לפני שאירדם,

את החדר הנעול, את האש,

והלבד

ומה שבא אחר כך ועוד לא נגמר.

צריך לספר, לחפור,

לפתוח את הפצעים לרווחה

כי רק כך יגלידו,

אולי