כחלון תיכנן את המהלך שלו נגד נתניהו הרבה לפני פרשת התאגיד. בתחילת כהונתה של הממשלה הוא קיים סדרה של פגישות עם שר האוצר הפלסטיני. כל הנושאים הכלכליים בין ישראל לרשות הונחו על השולחן. הרעיון היה לנתק את הכלכלה מהמשא ומתן המדיני. "על אדמה, על שטחים, נריב אחר כך", אמר כחלון לפלסטינים. "בינתיים נדאג ללחם".
נתניהו הטיל וטו. "זה עניין מדיני", אמר לכחלון. "תשאיר את זה לשיחות ביני לבין שר החוץ האמריקאי קרי". כחלון היה משוכנע שהוחמצה כאן הזדמנות. גם השפלה הייתה. אחר כך באו השפלות נוספות: גניבת קרדיט, גניבת הנסיעה לסין ועוד. פרשת תאגיד השידור הייתה הקש האחרון.
כן, כחלון הושפל וסגר חשבון. אבל לפרשת התאגיד יש ממד נוסף, לא פחות מעניין. הריב על התאגיד לא באמת חשוב. דווקא משום כך ההתנהגות של נתניהו בפרשה הזאת – הזיגזגים, הלוחמנות, הפתרון האבסורדי – הזיקה לו. השרים הריחו שמשהו השתבש אצלו. חיים כץ, שמתמודד עם חקירה פלילית, אמר לאחד מעמיתיו שהוא חושד שנתניהו שלח אליו את השוטרים. בטנו מלאה.
הוכחה נוספת נקרתה להם שלשום, בוועדת הכנסת לביקורת המדינה. נתניהו הרכין את ראשו ושתק כששני הדוברמנים שלו, דוד ביטן ומיקי זוהר, התקוטטו עם הורים שכולים. בלי קשר לשאלה מי צדק, זאת הייתה שבירת קוד, שגיאה פוליטית גסה. אני יודע מה שרון היה עושה במצב כזה: הוא היה שולח את אחד מעוזריו ללחוש באוזני השניים: "ראש הממשלה מבקש שתצאו מיד". והם היו יוצאים.
חזרה לכחלון: לאחר שנתניהו השפיל אותו בפרשת התאגיד, הוא שיגר אליו שליחים. תגיד מה אתה רוצה, אמרו. נתניהו ייתן לך. כחלון החזיר אותם לשולח. מה שאני רוצה, אני אקח בעצמי, אמר. וכך עשה.
השם הלא נכון
מעשה בשני יזמים צעירים, לואי בקיראת ונאצר חאמד, שניהם בני 34. הראשון מורה, השני פקיד בנק, יאפים פלסטינים. החלום שלהם היה צנוע, ללא שמץ סיכוי לאקזיט, אבל לגמרי הגיוני מבחינה עסקית: הם ביקשו להקים בית ספר.
הייתה להם טעות קשה, טעות טרגית: הם נתנו לבית הספר שם לא נכון.
צור באהר, שכונה בדרום ירושלים, יושבת על רכס הר, בין קיבוץ רמת רחל למדבר יהודה. 20 אלף תושבים חיים בה, רובם אוהדי חמאס. בשכונה פועלים 14 בתי ספר – ארבעה בבעלות עיריית ירושלים, חמישה בבעלות הוואקף ובעקיפין הרשות הפלסטינית, והאחרים של רשתות פרטיות. התושבים לא מרוצים מרמת הלימודים. מי שיכול להרשות לעצמו, שולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים בצד השני של העיר. המחיר גבוה: עד 1,000 שקל לחודש להסעה, ועד 8,000 שקל לשנה לשכר לימוד. אף על פי כן, 500 ילדים מהשכונה לומדים במסגרות האלה.
הנכונות לשלם מלמדת על התפקיד המרכזי של ההשכלה בחברה הפלסטינית. השכלה היא המפתח למקצוע חופשי, רופא למשל, ולהשתלבות מכובדת בכלכלה הישראלית; היא גם מחסום מפני הידרדרות לעבריינות ולטרור.
אנחנו, החליטו השניים, נפתח בית ספר פרטי איכותי בכפר שלנו, בצור באהר, מגן ילדים עד כיתה ו'. שכר הלימוד בגן יהיה 2,000 שקל לשנה; שכר הלימוד בבית הספר – 4,000. את ההכנסה תשלים התמיכה שנותן משרד החינוך לבתי ספר פרטיים. בבית הספר ילמדו עברית מכיתה ב', לא מכיתה ד', כמו בבתי הספר העירוניים. אנגלית ילמדו בהם מכיתה א'.
למוסד שלהם הם קראו "אל־נוח'בה", הנבחרת, מה שיתגלה עוד מעט כשגיאה גדולה. הם שכרו בניין נטוש במרכז השכונה ובנו אותו מחדש. ההשקעה הגיעה ליותר ממיליון שקל. למיליון וחצי שקל מגיעות ההתחייבויות הכספיות. בית הספר נפתח ב־2016. מרוצים ממעשה ידיהם, הם הגישו בקשה למשרד החינוך להכיר בהם כמוסד חינוכי. זאת הייתה השגיאה השנייה. מפקח של המשרד, ערבי־ישראלי, בא לבקר והתרשם לטובה. לאחר שבועות אחדים קיבלו מכתב חתום על ידי מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן.
"החלטתי לדחות את בקשתכם למתן רישיון בהתאם לחוק פיקוח על בתי ספר התשכ"ט־1969", כתבה. "על פי מידע שהתקבל במשרד החינוך מהרשויות המוסמכות, בכוונת בית הספר ללמד תכנים החותרים תחת ריבונות מדינת ישראל; מטרות בית הספר עולות בקנה אחד עם אידיאולוגיית חמאס".
הביטוי "הרשויות המוסמכות" הוא שם קוד לשב"כ.
ביום ראשון השבוע ביקרתי בבית הספר. ראיתי כיתות קטנות, מצוידות היטב, מבהיקות מניקיון, ל־20 תלמיד. לכל תלמיד היה שולחן משלו, חידוש במערכת החינוך הערבית. פלקט גדול הציג את אותיות האלף־בית העברי; פלקט אחר הציג את אותיות האלף־בית האנגלי. כרזות בערבית שהודבקו במעלה המדרגות דיברו בשבח ההשכלה. כרזה אחת ציטטה פסוק מהקוראן. "אללה", אומר הפסוק, "הוסף לי עוד ידע". לא מצאתי סמלים לאומיים – לא את תמונת הר הבית, שמקשטת כל מוסד פלסטיני, לא את מפת פלסטין השלמה, לא אבו־מאזן, לא יאסר ערפאת, לא השייח' יאסין. בגן הילדים מצאתי את "פינת הרופא": היו בה מחיצות בד לבנות, שעל כל אחת מהן הודבק מגן דוד אדום.
אם כך נראה בית ספר של חמאס, כדאי שכל בתי הספר במזרח ירושלים יהיו של חמאס.
איך נפלתם, שאלתי את חאמד, מנהל הכספים.
"אין לי מושג", אמר. "אף פעם בחיי לא נעצרתי, אף פעם לא נחקרתי. אני אוהד שרוף של מכבי תל־אביב בכדורסל, אוהד של מכבי חיפה בכדורגל. בחיים שלי לא התעסקתי בפוליטיקה".
ב־23 בפברואר נקרא בקיראת למפלג המיעוטים של המשטרה, במגרש הרוסים. "מאיפה הכסף", שאל החוקר.
"אמרתי לו ממי לקחנו הלוואות", אמר. "אף אחד מהמלווים לא זומן לחקירה. את שמות המורים העברנו למשרד החינוך. לא הורו לנו לפטר אף אחד".
הם העריכו שאחד מבתי הספר היריבים הלך לשב"כ. לדרך שלהם יש לא מעט אויבים. לחלופין, השם הכשיל אותם. "בטלפון הראשון שעשיתי למשרד החינוך", סיפר בקיראת, "כאשר אמרתי את שם בית הספר, הפקידה קפצה: מה זה, בית ספר נכבה?"
"נוח'בה", הנבחרת, אמר לה, "לא נכבה". התיקון רק החמיר את המצב: נוח'בה הוא שמה של יחידת הקומנדו של חמאס בעזה. בשב"כ השם הזה מכה גלים.
"אמרנו", סיפר בקיראת, "אם השם מפריע, אנחנו מוכנים לשנות את השם. אם תוכנית הלימודים הפלסטינית מפריעה, נפתח מסלול עם התוכנית הישראלית. רק תנו לנו אישור".
בסוף פברואר נסגר בית הספר. הילדים התפזרו: רובם לומדים בבית ספר מקומי של אונר"א, שרמת הלימודים בו לא מפוארת, שלא לדבר על רמת ההסתה. ההורים יתבעו בקרוב את כספם. גם המורים, גם הספקים. "אני לא ישן בלילות", אומר בקיראת.
מינהל החינוך של עיריית ירושלים (מנח"י) הכיר את בית הספר ותמך בו. בעירייה לא הבינו מדוע משרד החינוך נחפז לבצע את חוות הדעת של השב"כ, בלי דיון, בלי בירור, בלי שימוע.
למרבה האירוניה, הקונספציה של בית הספר תואמת את החזון של שר החינוך נפתלי בנט וראש העיר ניר ברקת. הם מבקשים לכבוש את מזרח ירושלים מחדש, לחזק את החינוך שם ולקרב אותו לערכים בישראל. הלכה למעשה, זה מה שבית הספר הזה היה עושה. הוא נסגר כאשר מסביב פועלים באין מפריע בתי ספר שהאיסלאם הפונדמנטליסטי הוא משיחם וההסתה היא לחם חוקם. "איזה מסר אנחנו מעבירים ל־250 ילדים שנזרקים באמצע שנת הלימודים לרחוב", שואל פואד אבו־חאמד, איש עסקים, תושב השכונה. "אתם דוחפים אותנו לזרועות חמאס ודאעש".
לאחר פנייתי הורה המנכ"ל החדש של משרד החינוך, שמואל אבואב, על בדיקה מחודשת של צו הסגירה. בנט בירך על הבדיקה.
נפולת של נמושות
בארבע השנים האחרונות כיהנו בארץ ארבעה שרי פנים – גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום ואריה דרעי. חמישה, אם לוקחים בחשבון תקופת כהונה קצרה של נתניהו. אף אחד מהם לא היה מסוגל להחליט מה דינם של המרכולים שפתוחים בשבת. כולם ידעו מה הפתרון, אבל אף אחד מהם לא רצה שהפתרון יירשם על שמו. פחדו לריב עם החרדים, פחדו לריב עם החילונים. כולם העדיפו לזרוק את הילד לפתחו של בג"ץ.
הבעיה איננה השבת; הבעיה היא הפחדנות. לא שרים יושבים בממשלה אלא נפולת של נמושות. כמו המרכולים בשבת, כך האמוניה בחיפה: השרים דואגים להשאיר את ההחלטה לבג"ץ ואחר כך מייללים שבג"ץ גונב להם את השלטון.
אין עיר בארץ שאין בה היום פיצוצייה או מינימרקט שפתוחים בשבת. בתל־אביב יש 280 בתי מסחר כאלה. ראש העיר חולדאי לא מתייחס אליהם כאל בתי מסחר. בשבילו הם שירות. על פי חוק העזר שבג"ץ אישר שלשום, 164 מהם יישארו פתוחים, והשאר יצטרכו להיסגר. הזכות להיפתח בשבת תועמד להגרלה כל שנתיים.
הפחדנות של קודמיו החילונים העמידה את אריה דרעי במצב בלתי אפשרי. להתיר מסחר הוא לא רוצה, ולאסור הוא לא יכול. הוא קיווה לרגע להיתלות בסיפור של בת־ים. מי יודע, אולי האיחוד בין בת־ים לתל־אביב יביא לשינוי חוק העזר. שכח מזה, אמר לו חולדאי. הפיצוציות בעיר הקודש בת־ים עובדות בשבת כמו הפיצוציות בעיר החטאים תל־אביב.
מה שמרגיז באמת הוא שכולם יודעים מה צריך לעשות בשבת – צריך לאפשר תחבורה ציבורית. תחבורה ציבורית טובה לחילונים, כי היא משחררת אותם מהצורך לרכוש רכב פרטי; טובה לדתיים, כי היא מצמצמת את חילול השבת בכבישים; וטובה למשק התחבורה. היא הכי טובה לעניים ולקשישים, אלה שליצמן ודרעי מרבים לדבר בשמם. מנהיג לאומי אמיתי היה רוקם עסקה: סגירת מרכולים בשבת תמורת תחבורה ציבורית. אין מנהיג כזה, בשני הצדדים.
לא יהיו קללות
השבוע מלאה שנה לסרטון הקיבינימט של ח"כ אראל מרגלית. לא בדיוק מאורע קוסמי, אבל בהחלט ציון דרך בשיח הפוליטי. קיבינימט לא היה הקללה היחידה בסרטון הקצר ההוא: היו בו גם "תחת", "פסיכופטים", "אפסים", "משתינים" ו"חרא". שש קללות, שלוש שפות. מרגלית אמר לי השבוע שהוא לא מתחרט: הרעש הביא לו אלפי מתפקדים. אבל קללות לא יהיו יותר. "אני הופך ממורד למנהיג", אמר.
בעיקרו, זה משחק פנימי. בפריימריז לראשות העבודה, שיתקיימו בעוד פחות משלושה חודשים, יצביעו כ־30 אלף איש. חלק גדול מהבוחרים יבואו מהמגזר הדרוזי והערבי. ההצבעה שם נעשית דרך קבלני קולות. עמיר פרץ מתנהל היטב בתעשייה הזאת. גם מרגלית רוצה. לכן גייס לשורותיו את איילת אזולאי, שהייתה יד ימינו של פואד בן־אליעזר. בן־אליעזר נודע לתהילה כמלך הקבלנים. השאלה כמה קולות יקבלו השניים, פתוחה. מה שבטוח, זה יתגלגל אל חדרי החקירות של המשטרה.
מרגלית בוטה, אגרסיבי, כוחני, פרובוקטיבי, בלתי מתחשב: כך כאיש עסקים וכך כפוליטיקאי. אף אחד במפלגתו לא מאשים אותו בנחמדות. הסרטון שהוציא השבוע תוקף את עמיתיו למפלגה על שהם בורחים מהדימוי השמאלני שלה. הוא שמאל, בלי להתבייש.
זהבה גלאון אמרה את זה לפניך, אמרתי לו.
"כן", אמר. "אבל אני מדבר על שמאל עם עוצמה, שמאל עם בנייה".
לטענת אנשיו, הצירוף של תומכיו הוותיקים והמתפקדים החדשים יוצר כוח של 11 אלף בוחרים. עם כוח כזה הוא עשוי לעלות לסיבוב השני, אולי אפילו לזכות. הסקרים, אמרתי לו, לא מאששים את המספרים האלה.
"עזוב סקרים", אמר. "בסוף אנשים צריכים להאמין שיש פה משהו חדש שיכול להעביר בוחרים מלפיד ומנתניהו".
לא בטוח שהנפת דגל השמאל תעשה את זה, אמרתי.
מרגלית צחק. "שמאלני הפך לקללה הרבה יותר גרועה מקיבינימט", אמר.
שולחן עורך
מאחורי גבו של משה ורדי נהגנו לקרוא לו ורדי, על שם ג'וזפה ורדי, או, בתמצית, "המלחין". דף העיתון היה הפרטיטורה שלו. הכתבים היו התזמורת. ורדי היה המאסטרו. ידו הייתה יד־אמן.
ורדי, שנפטר ביום שלישי השבוע, הקדיש את חייו למקצוע הולך ונעלם – מקצוע העריכה.
בראשית בראה העיתונות את הכתב. הכתב מלקט עובדות, מוסיף להן הקשר ומשמעות ומשגר אותן בהתלהבות אין־קץ אל שולחן העורך. הוא בטוח שזיכה את עיתונו בסיפור ענק. יפה, אומר משה ורדי. זה בלעדי. האם זה גם נכון? המקלחת הקרה הזאת מצננת באחת את שיכרונו של הכתב. הוא מבין מה קודם למה: האמת קודמת לבלעדיות. הוא עושה בירור נוסף.
אחר כך ניגש העורך אל מלאכתו. הוא הופך את אוסף העובדות לסיפור קוהרנטי, שיש בו היררכיה – התחלה, אמצע וסוף. המסובך הופך לפשוט, הארוך לקצר. המבט שלו בוחן את הטקסט כמו שעקרת בית בוחנת את הכלים לפני ליל הסדר. השאלה איננה מה נפלט החוצה: מה שנפלט, נידון לשכחה. השאלה היא מה נשאר. האם הידיעה לא גורמת עוול מיותר לאנשים פרטיים, שואל העורך. האם היא עולה בקנה אחד עם החוק, עם מגבלות הצנזורה הצבאית, עם טובת הכלל וערכיו. לא כל ידיעה ראויה לדפוס.
אחרי שהסיפור עובר את המבחן הזה, המאסטרו ניגש אל הגראנד פינאלה: הכותרת. ידיעה שאי־אפשר לתמצת אותה בכותרת היא ידיעה פגומה. היא גיבוב של אבנים – לא בניין שעומד על תילו. ורדי ידע לנסח כותרות של שתי מילים, של מילה אחת. הוא כתב מאמרי מערכת בני מילה אחת שהיו בהירים יותר, אפקטיביים יותר, מדויקים יותר, ממאמרים בני 1,000 מילים.
ואז בא השלב האחרון, הנחת היצירה בתוך העמוד והכנת העיתון לדפוס. מיקום הידיעות, מתחת לקיפול או מעל הקיפול, גודל האותיות ועוביין, פרנק ריהל או דוד או חיים שמן, עם כותרת משנה או בלי כותרת משנה, יכול לקבוע גורלות. הביטוי המקצועי האמריקאי הוא להשכיב את העיתון לישון. הביטוי הזה עובד בישראל רק לעיתים רחוקות. גמרת להשכיב את העיתון לישון, ואז באות ידיעות חשובות יותר ודוחקות את הקודמות לאחור, והעיתון מתעורר מחדש, והשעון דופק, ונדרשת בבהילות ידו הבוטחת של עורך.
ורדי היה איש מופנם, שתקן, ספקן, בלתי דרמטי בעליל. אבל כמלחין, כמנצח, לא היה דרמטי ממנו. בבית הוא אהב את צליל הכינור, אבל בעיתון ניגן בעיקר בחצוצרה. זאת הייתה, ועודנה, דרכו של "ידיעות אחרונות" לעצב את יומם של הישראלים, להעניק צבע ומשמעות לחייהם. העיתון הוא קריאת ההשכמה שלהם, כל בוקר. ורדי ידע להשכים אותם טוב מכולם. ¿
