התברברות
ב ר רפאלי יפה להפליא. בקומה ובשוכבה, בבגדי מעצבים ובנעלי ספורט בדרך לפילאטיס. בפרופיל, בחצי פרופיל וגם מאחור. אבל בכל זאת, למרות מהממותה, אין לי מושג איך קרה שיש לי כל כך הרבה מושג על אודותיה. נכון, גם על שלומית מלכה ועל יפהפיות אחרות יש לי הרבה יותר מדי מושג, אבל בר מעל כולן.
אני יודעת למשל שהיא הגיעה לחתונה של גיסה בשמלה בהירה ומעוררת מחלוקת, שאמא שלה, ציפי, רזתה ממש יופי לאחרונה, שההיריון השני שלה היה מתוכנן ושהיא וציון ברוך כבר לא. הידיעות הללו - קצת כמו צפייה בסרטי פורנו - ממלאות אותי אשמה. העיסוק בבר רפאלי, בהריונה, במשפחתה, בחוזי ההעסקה שלה, נמצא בתחתית סולם הדברים שהייתי רוצה להתעניין בהם.
לא רק בגלל שהיא ומשפחתה אינם מקסימים אותי במיוחד ואינני מתרשמת ממגוון עסקיה שאותם היא ממנפת בעיקר בעזרת יופייה והיכולת שלה לייצר כסף בעזרת כסף, אלא בגללי. פשוט אין לי חשק להיות צרכנית של ידיעות המחזקות את הקשר בין יופי נשי לבין הצלחה. למה לי? איך זה תורם לי ולעולם שהייתי רוצה לחיות בו? אבל אני לא לבד. מעטות הנשים שיכולות להסתפק בלהיות כך בפשטות הן עצמן ולהיות מתוגמלות עד כדי כך.
יותר משזה מעורר את קנאתי, זה מעורר את צערי. לצערי, ההיררכיה של החדשות בעידן המודרני, המציבה את בחילות הבוקר שלה והילדים המתים בסוריה באותו גודל פונט, פשוט לא מאפשרת לי להימלט. שנים שאין לי איך להימלט. כל כך הרבה זמן בר רפאלי מככבת על שערי מגזינים, בכותרות ראשיות, בהשקות, בפתיחות, בימי הולדת ראוותניים, בתוכניות ריאליטי, עד שזה כבר נראה לי לגמרי נורמלי שהיא חלק מחיי.
אני כבר לא זוכרת למה היא חלק מחיי, אבל היא שם. תמיד. פעם תרמתי לאיזו קרן עולמית לשימור חיות בר ובתמורה נאלצתי לעקוב במשך שנה שלמה אחר מסעותיו של לווייתן כחול גדול סנפיר ברחבי האוקיינוס.
הלווייתן שנבחר לשמש עד אילם לקלונו של המין האנושי ולאסון האקולוגי שהוא ממית על העולם - צויד במשדר ובמצלמה. דיווחים שוטפים על הסכנות האורבות לחייו, הרגלי התזונה והרבייה שלו, שיטוטיו ברחבי האוקיינוס - עולה מעל פני המים, יורד מתחת לפני המים, חג במעגלים רחבים במעמקי הים, פוגש חברים ומשמיע קולות מכוכב אחר - נשלחו ישירות אל המייל שלי.
בסופו של דבר, מבלי שהתכוונתי, התרגלתי אליו. כשהוא נעלם – כנראה ניצוד, או עבר לשחק בסרטי טבע אחרים – חשתי בחסרונו והתאבלתי עליו. ה תקשורת עושה אותו דבר. היא מלעיטה אותי בידיעות על אודות בר רפאלי כי היא חושבת שבר רפאלי מעניינת אותי. אבל זה בדיוק הפוך.
בר רפאלי מעניינת אותי בגלל שהתקשורת מלעיטה אותי בידיעות על אודותיה. אם לא הייתי מקבלת דיווח אינטנסיבי, יומיומי, על מסעותיה ברחבי הגלקסיה - עולה על עקבים, יורדת מעקבים, חגה במעגלים רחבים של סיפוק עצמי, חוגגת עם חברים ומשמיעה קולות מכוכב אחר, הייתי חשה בחסרונה הרבה פחות מאשר חשתי בחסרונו של הלווייתן. א ני יודעת שהתקשורת היא לא תוכנית כבקשתך.
יש לה אינטרסים כלכליים והיא לא מתנהלת לפי אג׳נדות פמיניסטיות המנסות לקדם סדר עדיפויות אחר. אני רק חושבת שהיא טועה בשיפוט שלה. בר רפאלי לא מעניינת את הציבור. הפוך. הציבור מתעניין בבר רפאלי בגלל שהתקשורת, גם אם היא מנוהלת על ידי נשים, נכנעת לפטריארכיה ומחפצנת נשים יפות לכדי אייקונים נערצים. הציבו במקומה בחור יפה, יפה כמו אל. האם גם הוא היה מתקבל באותן תשואות נלהבות, התפעמות והערצה רק בשל העובדה שמגזין אמריקאי בחר להבליט את ישבנו הישראלי המוצק על השער? ה רווח הוא כמובן של בר - הוא טוב לה וטוב לעסקיה, אבל ההפסד הוא כולו שלנו, הנשים.
