הרי היום ברחוב דה רוזייה, השטעטל של פריז. עוברי אורח מנצלים את השמש האביבית לקניות או לקפה קטן. מול דוכני הפלאפל ששבו ונפתחו לאחר הפסח מתארכים תורים של רעבים, ממתינים למנה בפיתה.
חיילים בשכפ"צים ותתי־מקלע מסיירים ברחוב כל רבע שעה, סורקים במבט כל פינה. פסטורליה כמעט ישראלית, שתחתיה רוחש חשש גדול. הבחירות לנשיאות צרפת, שייערכו ביום ראשון הקרוב, מלהיטות את הרוחות המקומיות. 2015 הייתה שנת שיא בהגירת יהודי צרפת לישראל: כ־7,500 איש. ב־2016 נרגעו מעט הרוחות ורק כ־4,500 איש בלבד ניסו את מזלם בארץ. "נראה שהגענו לאיזון, אבל אין לנו נתונים לגבי כמה יהודים חזרו לכאן. זה לא מספר שהסוכנות היהודית מספקת", מודה פרנסיס כליפה, יו"ר ארגון הגג של המוסדות היהודיים בצרפת, הקריף.
לפני כשבועיים הושלכה אל מותה שרה חלימי בת ה־66 מחלון דירתה ברובע ה־11. אמנם טרם התברר אם מדובר בפשע אנטישמי, אך זיכרון הפיגוע בטולוז ב־2012 וטראומת הפיגוע בהיפר כשר ב־2015 עדיין חיים וכואבים. העובדה שהרצח הטרי לא הוזכר בחדשות בצרפת, השקועה כרגע בתעמולת הבחירות, עוררה זעם ברשתות החברתיות ובקהילה היהודית, ונציגיה כבר נפגשו עם התובע הכללי ודרשו שכל כיווני החקירה ייבדקו ביסודיות.
למרות החששות, גם בשבוע שלפני הבחירות לנשיאות לא פשוט לחלץ דפוס הצבעה או משב רוח פוליטי ברובע היהודי של פריז. "בפעם הקודמת שדיברתי עם עיתונאים, קיבלתי מכתבי נאצה", אומרת לי בעלת חנות, ובעל הבית במעדנייה הסמוכה מחייך ואומר לי, "פוליטיקה ומסחר לא הולכים ביחד".
פרח קצבים, בחור צעיר בכיפה שחורה, מרים אליי עיניים אדישות. "לא מעניינות אותי הבחירות כאן", הוא מושך בכתפיו. "כולם מושחתים, אני לא מתכוון להצביע". תשובה דומה אני מקבלת פחות או יותר מכל אדם צעיר בן פחות מ־30 שאני פוגשת כאן. "אין לי פנקס בוחר. לא מתכוונ/ת להצביע. לא מעניין אותי", הם משיבים בזה אחר זה, כאילו מדובר בבחירות במדינה אחרת ולא בצרפת, שבה נולדו וגדלו.
הרועה המזמר
יהודי צרפת, שמספרם נאמד בכחצי מיליון איש, לא חריגים מהבחינה הזו. דקה לפני הבחירות מצהירים כ־40 אחוז מבעלי זכות הבחירה ברפובליקה, כי עדיין לא החליטו למי יצביעו. זה לא מפתיע, בהתחשב בתהפוכות הרבות שעברה מערכת הבחירות הזו, המונה באופן רשמי לא פחות מ־11 מועמדים, בהם שני מרקסיסטים, רועה צאן אחד בדימוס שנוהג לשיר בפרלמנט, ומועמד שהמצע שלו כולל תוכניות לתיעוש הירח וליישוב מאדים. כבר בתחילתה, בפריימריז של הימין והשמאל, נשרו רוב המועמדים המוכרים, בהם ניקולא סרקוזי, חביב הקהילה היהודית, אלן ז'ופה, שהורשע בעבר בשימוש בכספי ציבור, וראש הממשלה דאז, מנואל ואלס. לאחר מכן הובילה שורת סקנדלים לירידתו בסקרים של מועמד הרפובליקנים פרנסואה פיון, שניצחונו נראה היה מובטח. במקביל הקים עמנואל מקרון בן ה־39, שזו לו ההתמודדות הראשונה בבחירות, את מפלגת "בתנועה", והוא חולק כרגע את המקום הראשון בסקרים עם מארין לה־פן ממפלגת החזית הלאומית, שמתקרבת בצעדים מדאיגים לכס הנשיאות. לכל אלה נוסף השועל הוותיק מהשמאל הרדיקלי, ז'אן־לוק מלנשון, שזינק בשמונה נקודות בסקרים, היישר למקום השלישי, ובנואה אמון הסוציאליסט, שסיכויו לא נראים גבוהים כרגע.
"העמדה העקרונית שלנו נחלקת לשניים", אומר היו"ר כליפה. "אנחנו מבקשים מכל האזרחים היהודים להצביע, כי הימנעות מהצבעה היא רווח לקיצוניים, ושנית, אנחנו מבקשים מהם לא להצביע לקיצוניים".
"בצרפת אין לובי יהודי כמו בארה"ב", אומר סרז' אביסירה, 66, נצר למשפחת אבוחצירא ואחראי קהילה במרכז היהודי בניס. "לא אומרים לנו למי להצביע. כל יהודי מצביע לפי דעתו".
מה דעתך על מי שמצביע לימין הקיצוני או לשמאל הרדיקלי?
"אלה אנשים שלא חושבים ולא מחפשים את טובת הקהילה או את טובת ישראל. אני מקבל מיילים מיהודים שממש מרגיזים אותי. בכנות, אני לא מבין איך אפשר לחשוב ככה ואני חרד. אני מקווה בכל ליבי שברגע האמת הם יחשבו על מה שהם עושים".
הקרב על הקול היהודי עובר דרך השתתפות בארוחת הערב השנתית המפורסמת של הקריף, שאליה אין ללה פן ולמלנשון סיכוי לקבל הזמנה. מה בכל זאת יחסם של המועמדים ליהודי צרפת ולישראל? פיון, התומך בפתרון שתי המדינות, מתקשה להמשיך בקו של קודמו, סרקוזי, שהיה חביב הקהילה. לא מועילה העובדה שעם תומכיו נמנות כמה עמותות קתוליות אנטישמיות למדי, או שבמהלך אחד העימותים הטלוויזיוניים הוא תיאר את הקהילה היהודית כקבוצה "שבעבר לא כיבדה את כל חוקי הרפובליקה" — ואז התנצל. עם זאת, למפלגה הרפובליקנית קשרים טובים עם הקהילה היהודית וסביר להניח שאלה יימשכו.
בנואה אמון הצליח להכעיס את הקהילה היהודית כשאמר, "אם נערות יכולות לבוא לתיכון בחצאית מיני, גם לנערות בחיג'אב מותר", מה שנתפס כפרו־איסלאמיסטי, והצהיר כי "יש להכיר במדינת פלסטין ואני מתחייב על כך אם אבחר". מצד שני, אמון גם קבע כי "יש להבטיח לישראל סביבה שלווה ובטוחה לאורך זמן" והוא מרבה לגנות את האנטישמיות בצרפת. אם זה לא מספיק, הוא מתנגד נחרץ לתנועת ה־BDS, שאותה הוא מכנה "אנטישמיות שמסתתרת מאחורי סיסמאות", ובאחת העצרות שלו אף הקדיש דקת דומייה לזכר קורבנות הפיגוע בטולוז.
עמנואל מקרון, מצידו, כבר הודיע שיתמוך בפתרון שתי המדינות וגם הוא גינה את ה־BDS. בביקורו בישראל ב־2015 פנה ישירות אל הקהילה הצרפתית בארץ באומרו, "לחיות בישראל אין פרושו לחתוך את הקשרים עם ארץ המוצא. יש לצרפת ולישראל ערכים משותפים שהם האוניברסליות וכבוד האדם". מצד שני, מקרון הצהיר כי "הדת לא יכולה להיות נוכחת בבתי הספר", וקבל על ש"יותר ויותר ילדים נשלחים לבתי ספר שבהם מלמדים אותם יותר ערבית או תורה מאשר מקצועות ליבה" — אמירה שכמובן הסעירה את הרוחות בקהילה היהודית, ושבעקבותיה ביקר המועמד בבית ספר יהודי והבהיר שלא התכוון לפגוע.
כמי שהשתתף, ב־2014, בהפגנות נגד מבצע "צוק איתן", ובאותה תקופה גם המעיט בערכם של האירועים האנטישמיים בצרפת וכינה אותם "מעשים של כמה תימהונים" — המועמד מלנשון לא ידוע במיוחד כאוהד ישראל. בסבב הבחירות הנוכחי הוא משתדל להימנע מהנושא הרגיש ולהיות ממלכתי ככל האפשר, אבל הוא בכל זאת הספיק להעליב את הקריף, על שלא הזמין אותו אותו לארוחת הערב, וכינה אותו "ארגון קהילתי בדלני". בעצרת הבחירות שלו במרסיי, ב־9 באפריל, אמר, "הגיע הזמן לאפשר את כינון המדינה הפלסטינית".
מי שמשתדלת מאוד בקרב יהודי צרפת היא מארין לה פן, שעושה הכל כדי להראות שהחזית הלאומית השתנתה מאז ימי אביה, כולל הכרזות שלפיהן אין אנטישמיות במפלגתה ומי שיתבטא כך — יגורש משורותיה. במקביל היא טוענת כי הצעת החוק שלה, לאסור על סממנים דתיים חיצוניים בציבור, כולל חבישת כיפה, בעצם תגן על יהודים מפני האיסלאמיסטים בצרפת. בינואר השנה צייצה הודעת תמיכה: "לעם הישראלי לאחר הפיגוע האיסלאמיסטי הנורא בירושלים", ובראיון טלוויזיוני לערוץ 2 אמרה, "לישראלים זכות להגן על האינטרסים הלאומיים שלהם, כמו שיש לאמריקאים ולצרפתים". ואז, לפני כשבועיים, כשכבר כמעט האמינו לה, הכריזה שצרפת אינה אחראית לגירוש היהודים ב־1942, וקוממה עליה את ראשי הקהילה.
אז למי יצביעו יהודי צרפת בבחירות הקרובות? קשה לדעת. אבל זה לא סוד שיהודי צרפת, המהווים כ־0.6 אחוז מכלל הבוחרים, נוטים ברובם להצביע לימין. בצרפת אמנם חל איסור על איסוף נתונים לפי פילוח אתני, אבל מכוני הסקרים מתחכמים ומשווים נתונים סטטיסטיים עם תוצאות הבחירות בסרסל, פרוור פריזאי המכונה "ירושלים הקטנה" בשל ריכוז האוכלוסייה היהודית הגבוה בו. כך מצאו שבסיבוב הראשון ב־2012 גרף סרקוזי 45 אחוז מקולות הבוחרים היהודים (לעומת 28 אחוז מכלל הצרפתים), כשפרנסואה הולנד זכה ב־22.5 אחוז בלבד מהקולות היהודיים. אבל הנתון המעניין באמת בבחירות ההן היה ההצבעה היהודית לחזית הלאומית: בימי האב, ז'אן־מארי, רק 8.8 אחוזים מיהודי צרפת שמו פתק של לה פן בקלפי. בבחירות 2012, כשהבת מארין הפכה ליו"ר הסיעה, צמח שיעורם ל־13.5 אחוז.
לנתונים האלה חשוב להוסיף את הצבעת הצרפתים השוהים מחוץ לצרפת. "אזור 8 בחו"ל", כפי שהוא מכונה ברשומות, מורכב ברובו ממצביעים בישראל, 78,548 איש, לצד צרפתים ביוון, באיטליה, במלטה, בקפריסין, בטורקיה וגם בסן־מרינו ובוותיקן, המונים יחד 68,044 איש. המשמעות: בפועל ההצבעה בישראל מכריעה את תוצאות האזור. אין לדעת איך יצביעו אזרחי צרפת השוהים בישראל הפעם, אבל בסיבוב הראשון של בחירות 2012 הצביעו 5.28 אחוזים מהם, כמעט 500 איש, למארין לה פן.
היהודים של לה פן
איך מסבירים את מה שבעיני ישראלים רבים — ויהודים רבים בצרפת — הוא כמעט בלתי נתפס?
"החזית הלאומית היא לא מפלגה בעד או נגד היהודים", טוען מישל תוריס, יהודי בן 36, חבר מטעם המפלגה במועצת העיר קארוס, מצפון לניס, ממייסדי איחוד הפטריוטים היהודים הצרפתים, המונה כ־900 חברים, ותומך ידוע של הליגה להגנה יהודית, תנועת המחתרת הכהניסטית שהוצאה מחוץ לחוק בצרפת. "אחת המטרות החשובות של החזית הלאומית היא להילחם באופן ברור בעליית האיסלאם הרדיקלי והטרור. היהודים מרגישים היום שהפוליטיקאים איכזבו ונטשו אותם ושהם חיים בחוסר ביטחון. באיחוד הפטריוטים הצרפתים היהודים אנחנו חושבים שצריך שמישהו בשלטון ינהל מדיניות חזקה נגד הטרור".
כל החברים בארגון שלך מצביעים ללה פן?
"אני מעריך ש־70־60 אחוז מצביעים למארין והשאר לפיון. יש כמה שמצביעים למקרון. לנו חשוב להראות שלא כל היהודים חושבים כמו הקריף, שמקדם היום בעיקר את רעיונות השמאל היהודי בארה"ב והשמאל הישראלי".
ומה עם החוק שימנע נשיאת סממני דת חיצוניים בציבור?
"זה ויכוח עקר. יש לנו באיחוד רבנים ליברלים ורבנים אורתודוקסים מחב"ד, ואין מניעה דתית להחליף את הכיפה בכובע. חוץ מזה, יש אזורים בצרפת שבהם כבר אסור בפועל לחבוש כיפה, כי אם תצא ככה מהבית יתקיפו אותך".
זה אולי המצב, אבל זו לא חקיקה.
"הרשויות לעולם לא יאפשרו חוק נגד לבוש של דת מסוימת בלבד. אם אנחנו, היהודים, נתעקש על המנהג של הכיפה, נמנע מהממשלה, ובעיקר ממארין, להילחם באיסלאם הפוליטי. אני חושב, וזו דעת האיחוד, שצריך להקריב את הקורבן למחצה הזה, שלא מגביל את חופש הדת שלנו, כי אפשר לחבוש כובע — אם זה יאפשר להיות יעילים מול עליית האיסלאם הרדיקלי".
ועדיין המצע שלה מתפרש בעיני רבים כהגבלת מנהגי הדת.
"אני חושב שהאזרחים לא מקבלים מידע נכון בסוגיה הזאת ולא מבינים, אולי כי לא מסבירים להם מספיק טוב, את רוח החילוניות האמיתית. חשוב גם להדגיש שמארין עשתה מאמץ נוסף בנושא האזרחות הכפולה שמדאיגה רבים, והבאנו לכך שהחוק לא יהיה רטרואקטיבי, כלומר שהאזרחים הצרפתים היהודים, שיש להם כבר אזרחות כפולה, לא ייאלצו לבחור בין שני הדרכונים".
יו"ר הקריף, כליפה, רחוק מלהסכים. "אם מתחילים לבטל את סממני היהדות החיצוניים כמו הכיפה, זה ימשיך הלאה, לכשרות ולברית המילה", הוא אומר. "המשמעות היא היעלמות דה פקטו של היהודים מצרפת: במקום לזרוק אותם החוצה, יהפכו את חייהם לבלתי אפשריים והם יעזבו. העניין כמובן לא מקובל עלינו, כמו שלא היינו מקבלים החלטה של שום מפלגה, כולל הרפובליקנים, לשנות את חוקי השחיטה או המילה. לא נסכים שמישהו בצרפת יערער על שום מרכיב במסורת ובתרבות שלנו".
למה אתה מצפה מהמועמדים לנשיאות בנושא ישראל?
"בעיקר שלא יסתפקו בהבעת עמדותיהם. בעניין התעמולה של ה־BDS, למשל, אני מצפה לא רק לגינויים אלא גם לפעולות. למרות החקיקה האוסרת על החרם, אין החלטות תקיפות בשטח שיחזקו אותה. היה אפשר בקלות לאסור את ההפגנות התומכות בחרם, כי הוא לא חוקי, ובכל זאת כולן מתקיימות. צריך שההצהרות והמעשים יהיו תואמים.
"בקריף חשובים לנו הביטחון וההמשכיות של ישראל וכמובן אנו מצפים להצהרות חזקות מכל המועמדים. לא ייתכן מנהיג צרפתי שאינו תומך בביטחון ישראל ובהמשכיותה, וגם כאן אני מצפה למעשים". •
תמר שבק, פריז
