שישי 18 באוגוסט 2017
ידיעות אחרונות
חדשות • 21.04.2017
שלום, עורך
רון ירון

מה משה היה אומר?

 

לא אגזים אם אומר שבשש השנים שאני משמש עורך "ידיעות אחרונות" אין יום שהשאלה הזו לא חלפה בראשי. לעיתים כמה פעמים. על איזה סיפור ללכת, איזו כותרת הכי מתאימה, איך לחתוך את התמונה.

 

אז מה משה היה אומר לי עכשיו?

 

אני מניח שהוא היה אומר: רון, בבקשה אל תאריך עם ההספד. השעה כמעט חמש. זו שעה של פקקים. תן לאנשים לחזור הביתה. אתה לא מבין מה קורה בכבישים.

 

ורדי שנא הלוויות. הוא שנא גם חתונות. וגם סתם אירועים. אתם יודעים מה, הוא שנא כל דבר שחייב אותו לצאת מהעיתון. אריק איינשטיין שר "אני אוהב להיות בבית". ורדי אהב להיות בעיתון. לכל האירועים מחוץ למערכת, שמחים כעצובים, היה לו כינוי זהה: "נדנוד".

 

אז הנה, משה, אנחנו ב"נדנוד" שלך. אבל זה לא מרגיש כך בכלל. כי הימים הללו שאנחנו שוב נזכרים בדמותך הם הכל חוץ מנדנוד.

 

והיום, יום חמישי, פחות או יותר בשעה הזו, היה אולי הזמן האהוב ביותר על העורך משה ורדי. זו הייתה השעה שבה היו נכנסים אליו עורך או עורכת "האדומה" (המוסף הפוליטי) יחד עם המעצבת והם היו מחליטים איך ייראה שער המוסף.

 

אמרתי "הם היו מחליטים". סליחה, זו טעות. הוא היה מחליט. היה שומע מה יש במוסף, שולף את העט האדום ומצייר סקיצה של השער. כאן כותרת, שם תמונה, פה הפניה לכתבה או לטור. ותוך כדי כך מביע את דעתו על הסיפורים ועל הכותבים במוסף. היו מחמאות, אבל צריך להודות ביושר שהייתה לא מעט ביקורת. בעצם הרבה ביקורת. חדה, שנונה, צינית, מלאת הומור.

 

ואחרי שהעמוד שהוא צייר היה מוכן ונכנס אליו לאישור אחרון, הוא היה מסתכל עליו שוב ושוב, חושב רגע — ואומר לעורך שמחכה דרוך למוצא פיו: ציון 7.

 

אבל היו גם ציונים גבוהים יותר. והיו הישגים ופסגות מקצועיות. מי לא זוכר את העמוד הכפול שהוא המציא, שנפרס לרוחב, עם הכותרת "טיל המוות וההרס" במלחמת המפרץ הראשונה, את "אמא, יצאנו מלבנון" המרגש כל כך, וגם את האומץ שלו להקדיש את כל העמוד הראשון למותה של עפרה חזה. ורדי, חובב המוזיקה הקלאסית, שלדעתי לא הכיר ולו שיר אחד של עפרה חזה, הבין שזה הסיפור שעליו כל המדינה מדברת — ולכן צריך לתת אותו הכי גדול, הכי יפה, הכי מרגש.

 

ואם כבר למרוח תמונה על כל העמוד הראשון, איך אפשר לשכוח את העמוד המופתי שעל כל כולו התנוססה תמונתו של מנחם בגין, שלושה חודשים אחרי שהסתגר בפתאומיות בביתו ואיש לא ראה אותו.

 

ורדי, כחסיד של העיתונות הבריטית, עמד על כך שיום ולילה יהיו משמרות של צלמים מול ביתו של בגין, כדי שברגע שהוא ייצא — התמונה תהיה שלנו. והוא הצליח. "ידיעות אחרונות" השיג בלעדית את הצילום שכל המדינה חיכתה לו. ואיזה צילום זה היה. לא אלף מילים הוא היה שווה — אלא מיליון.

 

ואת המבט הזה של ורדי כשהשיג סקופ אי־אפשר לשכוח. חיוך דק כזה, קטן, ממזרי, לא מתלהב מדי. חיוך שכל כולו היה שילוב של שיחקנו אותה, מצד אחד, ומצד שני — וזה לא פחות חשוב — ניצחנו את המתחרים. והיה עוד מסר במבט הזה: אל תשמחו יותר מדי, כי מחר יש עיתון חדש וצריך להתחיל הכל מהתחלה.

 

וחוץ מהמבט הייתה גם הלשון המושחזת. המדויקת. כל מי שהכיר את ורדי הכיר גם אותה. היה לו כישרון נדיר לזהות זיוף. גם באנשים וגם בסיפורים. הוא שנא עצלנים וטיפשים. תיעב חנפנים ולקקנים. הוא העריך כישרון, בעיקר כישרון כתיבה, חוכמה, דעת, חדות וחריצות. והכי העריץ כאלה שיש להם גם את כל אלו וגם כישרון לנגן.

 

התחלתי את דרכי ב"ידיעות אחרונות" בתקופה שוורדי כבר היה העורך. עבדתי צמוד אליו במשך שנים ארוכות בעיקר כראש מערכת החדשות. פסח האחרון, כשהוא כבר מאושפז בבית־החולים, היה החג הראשון מזה יותר מ־20 שנה שבו לא איחלנו אחד לשני חג שמח. בכל חג, כשהייתי מתקשר, הוא היה אומר: רון, איזה כיף שצילצלת. הקדמת אותי. ואחרי שהתעניין מה קורה ב'ידיעות', וכהרגלו ליגלג קצת על העיתונים המתחרים, שאל על המשפחה. יש לך רק שלוש בנות, אמר לי שוב ושוב. צריך יותר. כמה שיותר. ורדי, שגדל כבן יחיד, הטיף לכל מי שרצה לשמוע כמה חשובה משפחה גדולה.

 

משה, כמה משמח אותי לראות שלך זה הצליח. לעמוד כאן ולראות תריסר נכדים מלווים אותך בדרכך האחרונה.

 

אני מודה שאחד הרגעים המרגשים ביותר עבורי היה להתיישב על כיסא העורך, מאחורי שולחן העץ הכהה ששימש גם את ורדי. אותו שולחן שעליו שורטטו כמה מהעמודים ההיסטוריים בתולדות מדינת ישראל. אותו שולחן שלצערי ציירתי עליו שלשום, בידיים רועדות, את העמוד שבישר על מותו. אותו שולחן שהבוקר כתבתי עליו את ההספד הזה ובעוד כמה שעות גם תיכתב עליו הכותרת הראשית של מחר.

 

ורדי כבר לא יישב מאחורי השולחן הכבד. הוא גם לא יהיה במרחק שיחת טלפון. אבל רוחו והאתוס שלו ספוגים בכל סדק או שריטה שיש על השולחן החום. והם גם יישארו טבועים לנצח בכל עמוד ועמוד של "ידיעות אחרונות".

 

היה שלום, משה ורדי. שלום, עורך.