ת משה ורדי פגשתי בראשונה בשנת 1991. הוא הציע לי אז לכתוב טור ב"ידיעות אחרונות". כמה שבועות אחר כך שלחתי טור ראשון וקיבלתי ממנו שיחת טלפון ידידותית אבל לא נעימה: "הטור בסדר, מר שלו", הוא אמר, "ואולי גם אדפיס אותו בעוד כמה שבועות, אבל בסדר זה לא מספיק טוב בשביל הטור הראשון שלך אצלנו. אם לא קשה לך, שלח לי טור יותר טוב על נושא אחר".

לא התווכחתי. באופן מוזר אף הייתי מרוצה. הרגשתי שאני בידיים טובות ומנוסות, שאין כאן תרגילי מנהיגות. הבנתי שעם כל הכבוד לכתיבה הספרותית שלי, הוא לא יניח לי להקפיד פחות על הכתיבה העיתונאית — וכך היה.

נפגשנו בכל פעם שבאתי לתל־אביב. היו לנו שיחות מעניינות על כתיבה לסוגיה, על כותבים שונים בעיתונות ובספרות, על מוזיקה קלאסית, שלה רחש אהבה עצומה והתמצא בה הרבה יותר ממני. תענוג היה לראות איך כל הבעתו משתנה כשהוא עובר מאירועי היום לניצוח ולנגינה. היו לנו ויכוחים על דפים ראשונים של העיתון, על ניסוחי כותרות, על סדרי עדיפויות. עד היום אני חושב תוך כדי כתיבה מה היה משה מעיר לי על משפט שכתבתי, על בחירת הנושאים שלי. אני שומע את קולו אומר: "את מי זה מעניין בכלל?" ועצה אחת שלו מלווה אותי כבר שנים רבות, כי אני חשתי אותה באופן מעורפל והוא ניסח אותה למעני בדרכו — באופן חד וברור: "מר שלו", הוא אמר, "מי שקורא או לא קורא בעל טור בעיתון לא עושה זאת בגלל הדעות שהוא כותב, אלא בגלל איך שהוא כותב". זאת העצה המקצועית הטובה ביותר שקיבלתי מעורך או מחבר.

משה צמח בתוך מערכת עיתונאית, העפיל לפסגתה, ניהל את עבודתה ואת אנשיה ונלחם את מלחמותיה על בסיס יומיומי. אני באתי מעבודת יחיד ומאינדיווידואליזם גמור. אבל כל אלה לא הפריעו לידידות שהתפתחה בינינו, שהלכה ונעשתה חברות אישית, עד שבאו הטלטלות בחייו והוא נאלץ לעזוב את תפקידו. לכתיבה יש ערך תרפויטי, ואני ניסיתי לשכנע אותו שינצל את הזמן לכתיבה על הביוגרפיה המקצועית שלו. תמיד הבטיח לי שיעשה זאת, אבל לא כתב. או שכתב ולא פירסם. הוא הלך והסתגר בעצמו, הלך וניתק קשר אחרי קשר, חוט אחרי חוט, וגם הקשר בינינו הלך ונמוג.

מר ורדי, אני נפרד ממך היום אחרי שלא התראינו כמה שנים. אני מקווה שחשבת עליי כמו שחשבתי עליך. אני מקווה שעניינתי אותך כמו שאתה עניינת אותי. אני מקווה שהתגעגעת אליי כמו שהתגעגעתי אליך. נוח בשלום על משכבך.