קשה למצוא נושא ששרי הממשלה עוסקים בו באינטנסיביות כה רבה כמו המאבק בתנועת ה־BDS. גלעד ארדן, השר לביטחון פנים ועניינים אסטרטגיים, אחראי גם למאבק בתנועת החרם; שגרירויות ונספחויות ישראל בעולם טרודות בנושא ומקצות לו משאבים; "חוק החרם" מאפשר להגיש תביעה אזרחית נגד כל אדם הקורא לחרם על ישראל או על יישובים בשטחים ולתבוע ממנו פיצויים, וחלק משרי הממשלה וחברי הכנסת עסוקים בהתמדה ברדיפת פעילים וארגונים הקוראים לחרם כזה. אכן, מאבק פטריוטי מרשים.

אולם בתחילת השבוע ממשלת ישראל עצמה נכנעה לחרם על ההתנחלויות, כשאישרה את ההסכם עם סין על גיוס 20 אלף עובדים סינים לענף הבנייה בישראל. המגעים על הבאת העובדים תקועים כבר שנים, בעיקר בשל דרישת סין להתחייבות ממשלתית שהפועלים לא יועסקו בבנייה בהתנחלויות בשטחים. בהסכם שנחתם השבוע נענתה ממשלת ישראל לדרישה, כשחתמה גם על סעיף לפיו העובדים "יעבדו באזורים המיועדים ומוסכמים על ידי שני הצדדים...". כלומר, עובדים סינים לא יועסקו בהתנחלויות. אין בעיה לוותר על הגאווה הלאומית ועל המאבק בחרם תמורת הסיכוי להורדת מחירי הדירות.

נניח לרגע לצביעותם של שרי הממשלה, ונבחן את משמעות ההחלטה להביא 20 אלף מהגרי עבודה לישראל. ברור מדוע קבלני הבניין ותאגידי כוח האדם מעוניינים בעובדים זרים – הם צייתנים, מוכנים לעבוד כמעט כל מספר שעות שיידרש מהם, ואפשר להפר את חוקי העבודה החלים עליהם מבלי שיתלוננו או יתבעו את המעביד. בנוסף, חלק מגופים אלה גובים מהעובדים עמלות תיווך של אלפי דולרים תמורת הזכות לעבוד בישראל, מה שהופך את עבודתם לעבדות חוב.

מי שלא נהנה מייבוא מהגרי עבודה, לעומת זאת, הם העובדים הישראלים, בעיקר עניים, חסרי השכלה, רבים מהם ערבים אזרחי ישראל, שיבוא העובדים הזרים יוצר עבורם תחרות לא הוגנת המבוססת על הפרת חוקי עבודה והורדת שכר. זה לא מקרי שיבוא עובדים זרים מתרחש בענפים כמו בנייה, חקלאות וסיעוד, שהמועסקים בהם שייכים לקבוצות מוחלשות. קשה לשער, למשל, שהיה מתאפשר יבוא דומה של אלפי מהנדסים לעבודה בענף ההיי־טק. תמוהה במיוחד גם העובדה שקולה של הסתדרות העובדים הכללית, האמורה לייצג את האינטרסים של עובדי הבניין, שרבים מהם משלמים לה דמי חבר ודמי טיפול ארגוני מקצועי, אינו נשמע כלל.

עובדים נוספים שעלולים להיפגע מהחתימה על ההסכם עם סין הם עובדי הבניין הפלסטינים. ממשלת ישראל שחלק משריה מצדדים ב"שלום כלכלי" – שלום שאינו כרוך בוויתור על שטחים אלא רק בשיפור מצבם הכלכלי של תושבי השטחים – הייתה יכולה במקום לייבא עובדי בניין להעניק פרנסה הולמת לאלפי עובדים פלסטינים מובטלים, החיים במצוקה כלכלית.

כמו כן, כפי שמציינת חנה זוהר מארגון "קו לעובד", בישראל מועסקים בענף הבנייה כ־20 אלף מבקשי מקלט שאף הם עלולים להיפגע מיבוא עובדים. ולבסוף, כפי שמצביעים מחקרים שונים לאורך השנים, יבוא מהגרי עבודה גורם לכך שענף הבנייה בישראל מפגר מבחינה טכנולוגית ותקוע בשנות ה־60. יבוא עבודה זולה גורם לאי־קידום טכנולוגיות מתקדמות ולהיעדר כמעט מוחלט של הכשרה מקצועית לעובדים בענף.

שר האוצר כחלון הכריז לפני כחודש כי "הוא מתפלל לבורא עולם שההסכם עם ממשלת סין ייחתם". לא ברור אם תפילת השר סייעה במקרה הזה, אבל ברור שללא התעלמותה של הממשלה מהשפעת ההסכם על שוק העבודה המקומי, וללא כניעתו וכניעת השרים האחרים לתביעת ממשלת סין להחרים את ההתנחלויות – ההסכם לא היה נחתם.