yed300250
הכי מטוקבקות
    ע' צלם: אלדד שושן | איפור: שמעון שושן | סטיילינג: דור מרדכי | חולצה: הוגו בוס ל- FACTORY54 | בשער: חולצה - BAMOSS SQUARE
    7 לילות • 25.04.2017
    יש קשר שתיקה כזה. כל אחד חושב שהוא המצורע היחיד. ומבחינתי זו השליחות: לספר שזה קורה, ושיש חיים אחרי לידה שקטה
    עמוס תמם היה על הבמה כשגילה שדווקא החיים שלו הופכים לדרמה: לקראת החודש השביעי להיריון, הוא ואשתו מצאו את עצמם בבית החולים עם תינוק שנולד בלידה שקטה. אחר כך הגיעה פרידה עצובה בבית קברות והתפרקות משוגעת. שנה אחרי הוא מסמן הפי אנד עם פריחה מקצועית במחזמר 'מצחיקונת' ובסדרה 'ג'ודה' וחווה את האבהות עם תינוקת שפתחה לו את הלב
    גבי בר־חיים | צילום: גבריאל בהרליה

    עמוס תמם הוא אדם מאמין: "בערב פסח שעבר חווינו לידה שקטה, ובערב פסח האחרון, שנה אחרי בדיוק ילדנו את אן", הוא נורא מתרגש. "מבחינת התאריך העברי זה קרוב ממש. ממש שלושה חודשים מהיום שקרה מה שקרה נכנסנו להיריון שוב. בקטע לא ברור".

     

    בקטע מיסטי.

     

    "כן, ואני חושב שזה קרה לנו כמו שזה קרה - התיקון הזה - בגלל שלאופטימיות ולאמונה היה חלק בזה".

     

    תמם, איש שמיטיב להתנסח, עדיין מתקשה למצוא את המילים כשהוא צריך לחזור ולתאר מה קרה שם, בסוף החודש השישי, בואכה החודש השביעי להיריון של אשתו, הפסיכותרפיסטית טל נרובאי, עם בנם הבכור. "הייתי בהצגה של 'קזבלן' בדימונה", הוא משחזר. "הייתי אמור לישון במלון היחיד בעיר, כי הייתה לנו הצגה למחרת, קומדיה רומנטית, כיפית. כל מה שלא יקרה לי בימים שאחרי. ממש כמה דקות לפני שהתחילה ההצגה קיבלתי סמס שקורים כל מיני דברים, שמשהו לא בסדר עם ההיריון, שהלכו לבית חולים.

     

    טסנו מהארץ כעזרה ראשונה נפשית. תמם ואשתו, טל נרובאי ביום חתונתם
    טסנו מהארץ כעזרה ראשונה נפשית. תמם ואשתו, טל נרובאי ביום חתונתם

     

    "אני עולה על הבמה וכל הזמן הזה אני מתכתב עם אח של טל ואבא שלה. ואני מתכתב עם המשפחה שלי. ואני מבין שמשהו לא בסדר ואני... אני זוכר את ההצגה הזאת כי בשביל הקהל היא הייתה מדהימה. אתה לא יכול להיות יותר מחובר. ואתה חייב לעשות את העבודה. אין לך ברירה. אתה לא יכול להתעסק בעצמך. וקזה הוא בנאדם מלא כאב וזעם".

     

    למה לא עצרת את ההצגה?

     

    "עוד לא קרה משהו ברור. יש בדיחה בתיאטרון שאתה לא מגיע להצגה רק כשאתה מת. בשלב הזה אני לא ממש מבין ויודע מה קורה. סיפרתי רק לכמה אנשים. נגמרה ההצגה והם לא רצו שאני אנהג כי הייתי מאוד נסער. אז אני עשיתי טלפונים וחבר שלי נהג. נסיעה ארוכה מאוד, מדימונה לתל־אביב".

     

    מה אתה חושב תוך כדי?

     

    עמוס תמם
    עמוס תמם

     

    "אני משתדל להיות אופטימי. אומר, 'הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר'. עם טל דיברתי קצרות, היא כבר הייתה בבית חולים. כשהגעתי לשם כבר היה די ברור שאנחנו הולכים ללידה שקטה. סירבנו לקבל את הדבר הזה. ניסינו לשאול שאלות, להגיד, תבדקו. הביאו רופא שהסביר. אתה זוכר מה אתה חושב כשאומרים לך שאין סיכוי. וברגעים כאלה אתה בעיקר מתפקד. אין לך אופציות: או שאתה קופא ונכנס להלם או שאתה מתפקד. אז בעיקר תיפקדתי. זה כמו בסרטים, אתה אומר לעצמך', זה לא קורה לי, זה חלום רע, אני תכף מתעורר'. ואז קורה הדבר הזה, שזו לידה, לידה לכל דבר".

     

    רק בלי התוצאה.

     

    "בדיוק. אני לא רוצה להיכנס לפרטים הרפואיים של כל הדבר הזה, למה זה קרה. וגם אין כמעט מילים שיוכלו להסביר את החוויה הזו. זה כמו שעורפים לך את הראש באבחה אחת. וזה אני וטל ביחד. אבל הרגעים הראשונים הם... אתה מרגיש כמו תרנגולת שערפו לה את הראש, הגוף עוד חי אבל אתה... בכלל עוד לא מתמודדים. לא מבינים מה קורה".

     

    ערכתם קבורה?

     

    טוב שלקחתי את זה. עם דגן ב'מצחיקונת'
    טוב שלקחתי את זה. עם דגן ב'מצחיקונת'

     

    "קברנו אותו, כן. לא עושים קבורה רגילה. גם לא יושבים שבעה. אבל עדיין נולד תינוק. היה אמור להיות לי בן בכור, לא בת בכורה. והוא נולד. והוא תמיד יהיה הבן הבכור שלי. ואמרו לנו בבית חולים שקוברים אותו. ושיש לנו גם אפשרות להגיע אבל שרוב האנשים לא מגיעים. ואנחנו כן הגענו. ונפרדנו. וזה היה קשה. אבל חשוב. טל הסבירה לי שזה חשוב כחלק מהפרידה. כי באותו רגע יש לך מקום שרוצה להגיד, זה לא קרה באמת. אבל זה כן זה קרה ואתה לא יכול להתעלם מזה".

     

    מה אתה זוכר מהטקס?

     

    "זו סיטואציה הזויה שצריך לכתוב אותה ולהסריט אותה. רגע כל כך מוזר וכואב ומלא משמעות. היינו אנחנו ועוד זוג שהגיע עם רביעייה שהייתה אמורה להיוולד. אמרו לנו שבדרך כלל אף אחד לא מגיע ושזה מוזר שפתאום הגיעו שני זוגות. שני זוגות עם גורל משותף. אתה מגיע לבית העלמין ויש איש מבוגר בקלנועית עם קופסת קרטון שבתוכה הדבר הזה ואתה נוסע באוטו שלך אחריו כי זה רחוק בתוך בית הקברות בחולון. נסיעה איטית כזאת, הכי איטית שאפשר. מין שיירה עצובה כזאת ומוזרה. (לוקח נשימה) זה היה לא קל".

     

     

    במדינות רבות בעולם יש יום מודעות לאובדן היריון ולידות שקטות, ב–15 באוקטובר, ולעיתים גם הדגל מורד לחצי התורן. בישראל לא. אצלנו פוסט־טראומה מקושרת עם מלחמות, פיגועי טרור, שבי. ולמרות זאת, לפי מחקרים שנעשו בישראל, כשליש מכלל הנשים שעוברות לידה שקטה מאובחנות כפוסט־טראומטיות. באחוזים דומים, למשל, לחיילים שעוברים קרב קשה. גם חלק מהגברים חווים את זה.

     

    רק שבניגוד למלחמות, על ההרואיות הנלווית, על לידה שקטה בקושי מדברים. זו חוויה אינטימית מאוד, קשה, ואולי גם מתלווה לזה תחושה של כישלון. "אני רוצה לדבר על זה, חשוב לי לדבר על זה, בעיקר כדי להגיד לאנשים שזה לא סוף העולם", מספר תמם. "להגיד לאנשים שהם לא מבינים לכמה אנשים זה קורה. כי לא מדברים על זה".

     

    מעין קשר שתיקה.

     

    "פתאום אתה מגלה שמישהי שאתה עובד איתה חוותה את זה כמה חודשים לפני בחודש תשיעי. והיא גם ילדה שנה אחרי ילדה מדהימה. ופתאום כשזה קורה אנשים אומרים לי, זה קרה לאחותי. לאשתי. לאשתו של הבוס שלי. ואז אתה אומר, אז למה לא מספרים את הסוד הגדול הזה? למה מחרישים?

     

    "יש את המשפט הזה שתצאו בידיים מלאות. פתאום אתה מבין אותו! כי הרי מה אתה רואה מהצד? אתה רואה נשים בהיריון ונשים עם תינוק. את כל השאר אתה לא רואה. כי אתה לא יכול לראות.

     

    "כי אכן, יש איזה קשר שתיקה כזה. כל אחד חושב שהוא המצורע היחיד. אבל כשזה קורה לך אתה פתאום מבין. ומבחינתי זו השליחות: לספר שזה קורה, ושיש חיים אחרי זה. עד כה לא דיברתי על זה, והיו לי הרבה ראיונות, כי חיכיתי שההיריון יעבור בשלום".

     

    את הימים שאחרי הוא זוכר במעורפל. "זוכר בעיקר איך היינו כמו זומבים", הוא מספר. "ופתאום כל דבר קטן מקבל אצלך משמעות אחרת". תמם, עוד מעט בן 40, היה צריך להמשיך לתפקד. הוא בשיאו המקצועי, מככב לצד מיה דגן ב'מצחיקונת' בקאמרי, לצד חברו ציון ברוך ב'ג'ודה', סדרת הערפדים שכתב עלתה אמש בהוט 3 ובהוט וי־או־די. ובכלל, מי שמסתכל על התמונות מהפרימיירה לסרט הקולנוע בכיכובו שלושה ימים אחרי האסון הפרטי, לא יכול היה לזהות שהוא מת מבפנים.

     

    "הלידה השקטה הייתה בסופשבוע ושלושה ימים אחרי זה הייתה לי פרימיירה חגיגית ל'ילד טוב ירושלים' וכל הסרט הזה יושב עליי. אני הדמות הראשית. עולה השאלה מה עושים. כי ההצגות בוטלו כולן. מיותר לציין שהתיאטרון, הבימה והקאמרי, היו איתי הכי בסדר. שיחררו אותי מהעבודה. היו שם בשבילי.

     

    "אבל יש פרימיירה. וכולם אמרו לי, 'מה שאתה תחליט, נעשה'. ואני וטל חשבנו מה עושים והיא אמרה לי, תלך. כמובן שנשמור על הפרטיות שלנו, אבל תלך. היא עוד הייתה בבית חולים. זה היה בשבילי כמו... אנחנו היהודים, יש לנו את המעבר הזה משכול בלתי ניתן לתיאור לשמחה - זה קורה אצלנו".

     

    לא פשוט.

     

    "אותה פרימיירה, הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מבית החולים אחרי שזה קרה ואני מגיע הביתה ומתקלח. בודק מה אני לובש. ואני אומר לטל שוב, אני לא מסוגל, והיא שוב אומרת לי, תלך. ממש קצת לפני שזה קרה קניתי לה שרשרת עם הקדשה, ולקחתי אותה ממנה ושמתי אותה על הצוואר. שרשרת עם לב, קטנה כזו של אישה - ואמרתי לה, 'אתם תהיו איתי שם'. היה לי נורא קשה להיות שם. פחדתי שאפרוץ שם בבכי באמצע. חרב עליי עולמי 72 שעות קודם לכן".

     

    לא נפטרת מהקטע של הבכי לפני זה, בבית?

     

    "וואו. ציון (ברוך) שהוא כמו אח בשבילי היה איתי כל אותו הבוקר. כי לפני זה לא ראיתי אף אחד. הוא בא איתי לאירוע. הוא גם סיפר אותי לפני. הוא תמיד מספר אותי. ואז היה לנו רגע בבית שאני לא יודע איך הוא קרה אפילו - פגשתי את רבקה זהר ומישהו סיפר לי על איזה שיר שיש לה. מעין תיקון כללי. וכשציון בא אליי, אמרתי לו, 'אני רוצה להשמיע לך שיר'. שמתי את השיר וזו הייתה סצנה הזויה לגמרי. פשוט התחלנו לבכות שנינו. לא ידענו כבר על מה. הוצאנו הוצאנו הוצאנו. בכינו בכינו. סיטואציה הזויה. בשלב מסוים כבר לא היה ברור מי מנחם את מי ועל מה. ואז התקלחנו, התלבשנו והלכנו. זה היה מין 'אוקיי, ירקנו עכשיו שני טון כאב'.

     

    "באירוע עצמו הרגשתי גמור, מנופח, כואב. כשהסתכלתי על זה אחר כך מהצד אמרתי, 'אוקיי, מהתמונות מי שלא יודע לא יראה כלום'. אבל אתה מרגיש שאתה הולך בלי עור. מצורע. ואתה לא. היו שם הרבה אנשים שאני אוהב שתמכו בי. הייתה שאלה אם אדבר באירוע. בסוף עליתי, אמרתי תודה, וזהו".

     

     

    בהמלצת חבר שחווה אובדן דומה, תמם ונרובאי עזבו הכל ויצאו מהארץ בפסח, חג עם משפחתיות לוחצת, כדי לנסות להשתקם ובעיקר לנשום, כמו שתמם מסכם את החוויה. "חזרנו הביתה והיינו על הפנים. אתה בכלל לא מבין כמה אתה על הפנים. שני זומבים. ואז חבר אמר לי אל תישארו פה בחגים. סעו לחו"ל. משפחה עכשיו זה שאלות. להיות בתוך כל הדבר המשפחתי, להתבוסס בתוך כל זה. נכנסתי לאינטרנט, טסנו לפראג לחמישה ימים. לכל החג".

     

    מצד אחד זה חכם, מצד שני זה לא שאתם במוד של לנסוע. לבלות. אתם גמורים.

     

    "זה לא בילוי. זו עזרה ראשונה נפשית. וזה מדהים. כי ברגע שעזבנו את הארץ ההתחלה הייתה קשה, אבל פראג היא עיר יפה בצורה לא הגיונית וחמשת הימים האלו היו כמו לקחת נשימה לפני שמתחילים בכלל להתמודד".

     

    ואז אתם חוזרים לארץ ומגיעים הביתה ומה קורה? זה מבחן קשה נורא לזוגיות. הרי כל אחד יכול לקחת את האבל הזה לפינה שלו.

     

    "אנחנו שני אנשים שמאוד מדברים. זה חלק מהעבודה שלי ובטח מהעבודה שלה. דיברנו המון. לא את הכל אפשר להבין. היא עזרה לי במקומות החלשים שלי. אני בשלה. כל אחד דיבר על זה בטיפול שלו".

     

    הסתכלתי על אייטמים עליכם והיו טוקבקים ששאלו, "מה, היא לא בהיריון כבר שנתיים?" לא מספיק שקשה לכם יש גם את הפומביות הזאת.

     

    "זה לא מרוע. היה שלב בהתחלה שכולם עוד שאלו מה קורה ואם ילדנו. מצאתי את עצמי זורק להם את האמת. אז אנשים מרגישים אשמים ומבקשים סליחה ואתה אומר, 'זה בסדר, לא עשיתם שום דבר רע'. ואני לא מנסה להביך או להכניס מישהו לפינה. אחרי זה, כשראיתי שזה מייצר אי־נוחות אז אתה מוצא דרכים לעבור הלאה בלי להיכנס לנושא. וכשיש אנשים שאתה צריך לעבוד איתם והם שואלים, אתה אומר, 'יאללה בוא נדבר ושיעזוב אותי'. בתקופה הראשונה, כל מפגש שלי עם מישהו היה התמודדות מחודשת עם הדבר".

     

    וכל הזמן הזה אתה ממשיך לעבוד בטירוף.

     

    "כן. ואז חודשיים אחרי פרצתי דיסק בצוואר. והבנתי למה זה קרה לי. כי לא עצרתי. כי אמרתי, חוזרים לחיים. להישאר בתנועה. וייאמר לזכותה של טל שהיא אמרה לי, מותר לך להיות עצוב. מותר לעצור. אין לי מושג איך זה קרה. היה לי צוואר תפוס. הלכתי להתאמן. ופתאום התחילו הקרנות של כאב ליד. ואז שבקתי. הגוף פשוט בא ואמר לי סטופ. די. עצור. כואב לך. תתאבל".

     

    נכנסת למיטה?

     

    "כן. הייתי כל היום במיטה. גמור. כשאתה שובר רגל אתה שוכב במיטה, תולה את הרגל, ואז לא כואב לך. פה זה כואב לך 24/7. ותודה לאל שהייתה לי יכולת להתבונן על הכאב הזה ולהגיד, 'לא עצרת? אז הגוף עצר אותך'. הוא הכריח אותי. יש הבדל בין להתאבל ולעשות המון דברים לבין לשכב במיטה. הדבר הזה לימד אותי לאפשר לעצמי לכאוב. להתמוטט. כי עם כל האופטימיות הזאת שיש לי, בנאדם צריך לאפשר לעצמו להגיד, 'עכשיו אני גמור'. ולא אמרתי. היו לי רגעים. אבל הייתי צריך שהגוף שלי יגיד לי את זה, כי הראש לא הרשה לי להתפרק".

     

     

    כעבור שלושה חודשים, הזוג נכנס להיריון. "ומשם התמלאנו בתקווה. היה לנו ברור שאנחנו לא מחכים יותר מדקה ממה שאמורים לחכות. במובן הזה זה הציל אותנו. ואני לא יודע אם זה נכון אבל הרופאים אומרים שעצם זה שהייתה לידה, גם אם היא שקטה, זה משהו שעוזר לגוף להיות בעניין. ולמזלנו ולשמחתנו הרבה זה קרה מהר ואז מהר מאוד יכולנו להתעסק בעתיד ולא להמשיך להתבוסס במה שקרה".

     

    לא הייתה חרדה נורא גדולה במהלך ההיריון?

     

    "בטח שהייתה. גם במובן של ההיריון וגם מהראיונות שהיו. אמרתי, 'אני לא אדבר על זה, לא כי אני מסתיר אלא כי תנו לי רגע בפרטיות שלי'. אז בהתחלה לא סיפרנו ואז מגיע שלב שאי־אפשר לא לספר. רואים. אבל מי שהיה קרוב אליי ידע. היום אנחנו במקום מדהים ואנחנו מודים ושמחים".

     

    לא היה פחד מה יקרה אם זה יקרה עוד פעם?

     

    "אבל הכל מפחיד בעולם הזה. לא היה רגע שאמרנו שנוותר. היה ברור שזה מה שאנחנו עושים. לפני שזה קרה אמר לי איזה במאי משפט שאני לוקח איתי כל החיים, 'כל לידה היא נס'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. אבל כל תינוק שיוצא בסלקל עם ההורים שלו הוא נס. לידה היא דבר כל כך טבעי אבל תינוק שיוצא בריא מבית החולים זה לא מובן מאליו. ואחרי שזה קרה חשבתי על המשפט הזה. זה דבר אדיר, מטורף, נשמה שיורדת לעולם. לא יודע מה היא תהיה אבל היא תשפיע בעולם הזה.

     

    "אז כן, בהיריון הזה דאגנו מאוד. שמרנו מאוד. זה היה היריון מאוד יקר. אני יכול להגיד שהלידה הייתה שמחה ענקית. אתה לא מבין כמה אתה רוצה את זה עד שזה לא נולד. אתה רוצה לממש את החיים האלה - שיהיה לך המשך בעולם הזה. אמרתי למיה דגן בהצגה שהתקיימה יומיים אחרי שהיא נולדה, 'אני באטרף. אני בטירוף. ואם הייתי יודע שזה כזה מדהים הייתי עושה ילד כבר לפני 15 שנה'. זה ממלא אותך בכוח. בתקווה. בשמחה".

     

    זוכר את רגע הפגישה הראשונה עם אן?

     

    "אין לי דרך לתאר בכלל מה אני מרגיש שם. היא נולדה עם מלא־מלא שיער שחור. יפה כזאת. לא יודע, נו. זה הדייט הכי מרגש של חייך. כשיצאתי מבית החולים קניתי זוג נעליים קטנות, ואני כבר רוצה להלביש אותה שתתחפש לפורים. זה מה שנהיה ממני".

     

    ומה מצב העייפות?

     

    "אני לא ישן הרבה, אבל ישן יותר מטל, מחליף חיתולים. משתינים עליי. מחרבנים עליי. זה מדהים", הוא משפשף עיניים טרוטות. "צריך לבדוק את זה, כי נראה לי שאיך שמורידים להם את החיתול - יש משהו באוויר שגורם להם לשחרר עליך. בחיתול הראשון שהחלפתי לה חטפתי ירי משולב, אז שלום (מיכאלשווילי) אמר לי, 'מזלך שיש לך בת, לכן חטפת את זה רק לבגדים ולא לפרצוף'. מה אומר, אתה הופך לקלישאה וזה בסדר. אני מסתכל שבועיים אחורה ואני בנאדם אחר".

     

    זה כמו שחשבת שזה יהיה?

     

    "זה הרבה יותר מדהים ממה שחשבתי".

     

    מה זה עשה לחברות שלך עם חברי הילדות, מה קשור?

     

    "שלום וציון אמרו לי שברגעים הקשים אמרתי לענבל (שלוי, אשתו של שלום) או ליאנה (יוסף, אשתו של ציון), 'אתן רואות את כל האנשים ההזויים האלו שהולכים ברחוב עם עגלות? אם הם הצליחו גם אנחנו נצליח'. וזה שכל החברים שלי הורים זה נורא עוזר. אני ושלום זה בכלל כמו שתי אמהות. שלום הוא החברה שלי שאני שולחת לה כל היום תמונות של אן אצלי על החזה והוא שולח לי את אותה תמונה. עשינו הסכם - שכל אחד ישלח לשני כמה תמונות שבא לו. ואז אני מגיע לתיאטרון וכולם ככה נורא בעדינות שואלים, מה, לא תראה תמונה? ואני אומר ברור, רק חיכיתי שתבקשו. בואו".

     

     

    ההפי־אנד של תמם המשיך גם במישור המקצועי. ב'מצחיקונת' הוא מככב כעת לצד מיה דגן שהכיר כבר בימי 'השיר שלנו'. "מיה בדיוק הזכירה לי שבאותה תקופה היא עשתה אודישן ל'שיקגו' ולי היה ספר תפילות שקראתי לו הסופרמרקט של התפילות שלי. תפילות לכל אירוע. אז נתתי לה לקרוא תפילה והיא קיבלה את התפקיד ולדעתי זה היה התפקיד הראשון או מהראשונים החשובים שלה בתיאטרון.

     

    "בכלל לא ידעתי בהתחלה אם אני רוצה לעשות את התפקיד ב'מצחיקונת'. שאני אשחק תפקיד של אמריקאי? וזה בכלל 'מצחיקונת', זה לא 'מצחיקון'! (צוחק) אבל הודיעו לי לפני שבועיים שאני ומיה מועמדים בפרסי התיאטרון שיתקיים במאי, אז כנראה טוב שלקחתי את זה".

     

    עם ברוך, שמככב לצידו ב'ג'ודה', התחיל יחד ב'מה קשור', עד שעזב והשאיר אותם כשלישייה.

     

    "את אסי הכרתי בשכונה של סבתא שלי. לדעתי נפגשנו בגיל שמונה. אחר כך נפגשנו כולנו בתיכון בלהקה של בית ספר. שם הפכנו לרביעייה. היו שם ילדים רעבים. אמביציה מטורפת. והייתה אהבה אמיתית לדבר".

     

    תמם הוא היחיד מהחבורה עם תפקיד מרכזי ב'ג'ודה', שזכתה בשבוע שעבר בפסטיבל 'סירייס מאניה' הנחשב בצרפת, בקטגוריית הפנורמה. הוא מגלם בה את שותפו של ברוך להימורים שנאלץ להתמודד עם העובדה שאיבד סכום כסף גדול שלווה מעבריינים, ושחברו הטוב הפך ברומניה לערפד. וזה לא הדבר היחיד שקרה בבוקרשט. "מייק בורשטיין משחק את הרב ובחזרות הוא הוציא כיפה שהייתה מאוד יקרה לו, של אבא שלו, פריט עם ערך סנטימנטלי, ואיבד אותה. עכשיו, מייק לא מוכן להצטלם עד שלא מוצאים את הכיפה.

     

    "אני נח בחדר והמפיקה מגיעה אליי בהיסטריה - ציון צריך אותך דחוף. והוא מבקש, אני צריך שתעשה את הכישוף של אמא שלך למציאת דברים. קושרים מטפחת בצורת אישה ויש טקסט בערבית, 'מרים, מרים בעלך קשור, תביאי לי את הדבר שאיבדת, או שבעלך ימות'. זה מנהג תוניסאי. עשיתי את זה לציון 30 שנה ותמיד הוא מצא דברים. אז אני קושר את המטפחת, אומר את הטקסט, כל הצוות מחכה שאני אמצא את הכיפה. אחרי שלוש דקות שמעתי צרחה. מצאו אותה במשאית!"

     

    הייתי מבקשת ממך את הלחש המלא, אבל אולי זה עובד רק עם תוניסאי אסלי.

     

    "לציון יש בדיחה שעד גיל ארבע לא דיברתי עברית. חשוב לי להדגיש שזו בדיחה, כן?"

     

    למה ציון לקח אותך לסדרה ולא את אסי ושלום?

     

    "זה תשאלי אותו. אבל הם כן בסדרה, בתפקידים מפתיעים, מה שנקרא חכו ותראו. אני וציון לא שיחקנו יחד מאז מה קשור, וזה כמעט 18 שנה. עם שלום שיחקתי ב'שביתה' שני חברים טובים, חברי ילדות, והבאנו את כל החברות שלנו לתוך זה. זו הייתה הזדמנות לעשות את זה עם ציון".

     

    אתה בעצם אחראי לזה שיש סדרה.

     

    "אמרתי לציון, תכתוב לעצמך. וכמה חודשים אחרי זה הוא בא ואמר לי, חלמתי חלום מטורף שאני במלון ברומניה וערפדית נוגסת לי בצוואר ומוצצת את הדם היהודי שלי. ואני זוכר את השיחה הזו בקיוסק מתחת לבית. אמרתי לו, אתה צריך לכתוב את זה. והגאון הזה, הופיע אחרי חודשיים עם 170 עמודים".

     

    ציון דיבר פה בראיון על התדמית שנבנתה לו ברכילות. בוא נדבר רגע על הדמות של עמוס תמם. יש כזו?

     

    "נדבקה לי תדמית של גבר־גבר. ב'אחת אפס אפס' במשך שלוש עונות אני מרביץ לאנשים ויורה, וזה כל כך לא אני. לא הלכתי מכות מכיתה ו'. הייתי ילד מאוד עדין וכל היום קורא. מצד שני, גדלתי ברמלה ועבדתי בשוק ונחשפתי לטיפוסים. ציון נתן לנו מתנה ענקית: תמיד היינו אומרים שהסדרה הזו היא 'אושן 11' פוגש את 'צ'ארלי וחצי'. שילוב מנצח, גם רוחניות וגם שכונה".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 25.04.17 , 02:09
    yed660100