תמיד אמרו שלא די לתמוך במקרים הסוציאליים, יש "לחלק חכות" – והאנשים ידוגו את הדגים בעצמם. קרי, חיוני לחזק את הסקטור היצרני במשק. וברקע – קינת הזוגות הצעירים שעובדים, מגדלים או רוצים לגדל ילדים ואינם יכולים "לגמור את החודש", כאשר בפריפריה העול על המפרנסים כבד עוד יותר. כן נמצא שיוקר המחיה כאן מכביד יותר מאשר במשקים מקבילים בחו"ל.
את כל זה ידע לבטח שר האוצר כשנפלו עליו אותם מיליארדים בלתי צפויים והוא נדרש "להחזיר את הכסף לעם". שרי אוצר נאלצים לפעמים לקרוא "להידוק חגורה", ואילו כאן, לפתע, "מבוכה של עושר": איך מחלקים את הכסף?
הכל משבחים את ביצועי המשק הישראלי: עמדנו בכבוד במשבר הכלכלי־עולמי, התוצר מרשים, יתרות המטבע גדולות, האבטלה נמוכה. אלא מה? בעוד המדינה עשירה, בניה כורעים תחת הנטל. הלך כחלון וחילק את הכסף בדיוק לפי הפרמטרים האלה: לשכבה היצרנית בעלת ההכנסות הנמוכות, למימון צהרונים, ובדגש על הפריפריה. ובמדינה שבה תינוק בעריסה כבר חובק אייפון, הוא גם הפחית את המכס. עליו, על בגדי תינוקות ועוד.
לאור השיקולים האלה, השר חשב בוודאי שהוא הולך על בטוח, אך לא כך אצלנו. אמנם, שלא "כעצת המרגלים" ארצנו אינה אוכלת את יושביה, אבל את מנהיגיה – בהחלט. מה לא אמרו? זו תוכנית לקידום שר האוצר במסגרת כלכלת בחירות; בעיתוי מושלם עם חגיגות המימונה; מסיחה את הדעת מהבעיה האמיתית – משבר הדיור; ומה בדבר מצב מערכת הבריאות, גובה המע"מ והמיסוי הכבד על מכוניות (רשימה חלקית)? כאן, אדם כמוני, הדיוט ולא כלכלן, שואל את עצמו: ולוּ עשה כחלון ההפך - הקדיש את הכסף להורדת החוב הציבורי או להפחתת מס הרכישה, מע"מ וכאלה, האם גם אז לא היו מצקצקים בלשונם, מבקרים ועוקצים?
תמיד יש אלטרנטיבות, ומותר להתווכח עליהן. השאלה היא אם החלופות שבחר כחלון הן לגיטימיות או שמא הכל רק תחרות יוקרה עם ביבי ושיקולי בחירות? כמובן שלכל פוליטיקאי יש שיקולים פוליטיים, והם מלווים אותו בכל מעשיו. עם זאת, מגיע לו שתוצר הנטו היוצא מן הפוליטיקה יישקל לפי ערכו הסגולי ובהתעלם מרעשי הרקע הפוליטיים. ברוח זו, דומה ששר האוצר בחר נכון.
נכון שכמה אלפי שקלים נטו שיתווספו להכנסה הפנויה השנתית הם לכאורה הישג טקטי לפרט ולא הישג אסטרטגי לאומה, אולם במדינה היהודית תנודות האוכלוסייה הן בהחלט בעלות משמעות אסטרטגית המחייבת את עידוד העלייה והילודה וצמצום ככל האפשר של הירידה מהארץ. אם היו איתנו כמיליון היהודים שירדו מכאן במשך השנים, מצבנו האסטרטגי היה שונה לחלוטין.
רבים עזבו בגלל משק סוציאליסטי כובל, מס הכנסה עושק והגבלת חופש היצירה והיזמות. "תנו לחיות בארץ הזאת" – הייתה סיסמת אותם ימים. לא מגיעה שום מילה טובה לצעירים שיורדים לברלין "בגלל מחיר המילקי", ועם זאת הצעד שעשה שר האוצר להקל על החיים כדי להחזיקם בארץ הוא בכיוון הנכון. ואם בכך הוא גם מגדיל את הפופולריות שלו – מדוע לא לפרגן?
