כשהשקט מופתי ואיש מהאוהדים לא מעז לזוז בסנטימטר ממקומו, אז מרגישים חזק יותר את דפיקות הלב של המתחרים, והעוצמה והלחץ שכרוכים במפעל המהודר עוברים במלואם דרך מסכי הטלוויזיה אל כל העולם.
בימים אלה מתקיימים שלבי ההכרעה של אליפות העולם בסנוקר הנערכת בשפילד, ובריטניה מרותקת לכל רגע של הטורניר המשובח שכבר סיפק כמה הפתעות. הרי היסטורית מדובר בענף שכולו של הממלכה. נציגים משבע מדינות בלבד זכו בתואר לאורך ההיסטוריה, בעידן המודרני (החל מ־1969) וגם לפניו, מתחילת האליפות ב־1927 – אנגליה, סקוטלנד, וויילס, צפון־אירלנד ואירלנד – ובשני מקרים נדירים נרשם אלוף מקנדה ומאוסטרליה.
אבל העניין משתנה במהירות. אם בשנה שעברה קיבלנו שחקן אסייתי ראשון בגמר – דינג ג'ונווי הסיני שהפסיד למארק סלבי האנגלי – הפעם קיים סיכוי ממשי שהמחסום ייפרץ, ונקבל אלוף עולם מאסיה.
רבע הגמר כולל שני אסייתים מעולים – המדורג רביעי דינג שמתמודד מול רוני אוסאליבן (12), והכוכב מהונג־קונג מרקו פו (8), שיתמודד מול המדורג הבכיר והאלוף בשנתיים מתוך השלוש האחרונות, סלבי.
אולי הם השניים האחרונים ששרדו, אבל הדרך הייתה רצופה ביריבים אסייתים. דינג, לדוגמה, היה צריך לעבור שניים מבני ארצו בשני הסיבובים הראשונים, ז'ו יולונג וליאנג וונבו, כשבתחרות הופיעו גם ילד הפלא הסיני בן ה־17 יאן בינגטאו ונופון סאנגקאם התאילנדי. במוקדמות אפשר היה לפגוש מתחרים מאיראן, פקיסטן, הודו ומלזיה. אפילו אמיר נרדיה, נציג של מדינה אסייתית נוספת שאולי מוכרת לכם, ישראל, הוזמן למוקדמות, אבל החליט לוותר בגלל התנגשות עם בחינות הבגרות.
חור בחממה הבריטית
הזמנים משתנים. השנה, בין 32 המתמודדים שהגיעו להגרלה הראשית שבעה היו אסייתים. לפני עשור בדיוק, ב־2007, היו רק שניים. תאמינו או לא, מדובר בדינג ובפו, אותם שניים שעדיין בתמונה ב־2017, ופתחו את הדלת לרבים אחרים. עוד עשור לאחור, ב־1997, היה ברשימה שם אחד בלבד, התאילנדי הוותיק ג'יימס ווטאנה. אם מסתכלים על 1987, הזירה הייתה אנגלוסקסית למהדרין.
ולא רק זאת – היא הייתה לבנה. רורי מקלאוד האנגלי, השחקן שחום העור הטוב בעולם והיחיד כיום בסבב המקצועני (שהיה אחראי להפתעה הגדולה של התחרות הנוכחית כשהדיח כבר בפתיחה את המדורג שני ג'אד טראמפ), תקף בעבר את ראשי הענף על היעדר הגיוון. אבל השינוי לא הגיע דווקא מצד שחקנים שחורים בריטים, אלא כאמור מהיבשת במזרח ששינתה – תרתי משמע – את פני הענף.
יו"ר התאחדות הסנוקר העולמית, בארי הרן, אמר לאחרונה כי הוא מעריך שתוך חמש שנים בלבד מחצית מ־32 המדורגים ראשונים בעולם יהיו סינים. הרי הטירוף לענף בסין הולך וצומח, מדינות נוספות מביעות בו עניין, והסבב האסייתי צובר תאוצה ומתחיל להעלות את סכומי הזכייה. כבר השנה נערכו בסין חמישה טורנירים גדולים בהשתתפות טובי השחקנים בעולם.
לצד המודעות למה שקורה בעולם, הרן לא מוכן לוותר על הצביון הבריטי של הענף. דיברנו קודם לכן במונחים של עשורים. עסקה שנחתמה בשנה שעברה הבטיחה כי שפילד תמשיך לארח את אליפות העולם גם בעשר השנים הקרובות, עד 2027. נראה שחלק מהמחשבה מאחורי העניין נגעה לעניין שסין כבר הביעה באירוח האליפות בעתיד – ואפילו בנתה העתק מדויק של האולם בשפילד.
לאור כל זאת, הרן אמר לפני שבועיים: "הענף צבר פופולריות עצומה בסין, עד כדי כך שבלתי נמנע שהם יפנו אלינו בנושא הזה. אני יותר מתעניין בכך שסין תעזור בצמיחת השוק הסיני. אין מניעה שיארחו טורנירים גדולים, אבל זו לא חייבת להיות אליפות העולם. המסר שלי לסינים הוא 'צרו היסטוריה משלכם, אינכם יכולים לקנות היסטוריה'".
באופן אירוני, הרן היה גם זה שפתח את הסנוקר לסין בתור יחצן שהביא שחקנים מובילים להתחרות במדינה בשנות השמונים. ובכל זאת, אחרי פנייה מהסינים לפני מספר שנים, הוא אמר: "זה כמו להזיז את טורניר ווימבלדון".
בין המילים הדיפלומטיות יש משהו כמעט מבוהל בדברים האלה. הם מתכתבים גם עם המיליטנטיות של מקלאוד, שטען כי ההתאחדות העולמית לא עושה דבר כדי למשוך שחקנים שחורים לענף.
נראה שהסנוקר נכנס לאזור נוחות, להוט להגן על המסורת שלו ולא ערוך להתמודדות עם הגלובליזציה של הענף. רמת העניין והמקצוענות באסיה רק גוברת, כך שההתפתחות שם טבעית ובולטת באליפויות האחרונות – אבל לצידה נראה שיהיה הכרחי לשנות את החשיבה אצל ראשי הענף, ולהבין שייתכן שהחממה הקטנה והוותיקה בשפילד, בה כיכבו טובי השחקנים הבריטים, סגורה מדי ומשדרת ריחוק וחשש מהתחדשות.
מעבר לכך, עם ההשקעה האדירה של ממשלת סין בספורט, נראה שהעתיד הפיננסי של הענף נמצא במזרח. כל הצלחה של ספורטאי מקומי בזירה העולמית – על משקל יאו מינג ב־NBA – מביאה עוד כמות גדולה של קהל, בשוק ענק ממילא. ולצד זאת ראוי לציין שבבריטניה מתמודדים עם ירידה ברייטינג של הסנוקר, בזמן שבאסיה רק רוצים עוד ועוד.
יכול להיות שפו וג'ונווי לא יעברו את המשוכות הקשות ברבע הגמר, אבל זה רק עניין של זמן עד שהחומה הזו תתמוטט. וכשזה יקרה, והקהל האסייתי יגיב בהתאם, הענף השמרני יתקשה יותר להמשיך להתכנס בתוך עצמו.
