מוריה בן ארי על בעלה, רס"ן חגי בן ארי ז"ל

חגי בן ארי ז"ל

זה שאהב אותי תמיד

חגי.

אומרים עליך שהיית גיבור,

שהיית מפקד עשוי ללא חת,

שחיילים הלכו אחריך בעיניים עצומות,

שידעת לשרטט תוכניות, שחתרת למגע,

שצעדת תמיד בראש,

שהיית מפקד מקצועי ואנושי,

שהיית קשוח אבל גם סוג של אבא.

אומרים עליך כל כך הרבה, וזה נכון.

אבל האמת,

האמת שהיית פשוט חגי,

חגי שלי.

זה שחוזר מהצבא מאוחר ביום חמישי, נכנס למקלחת השנייה כדי לא להעיר אותי ואז נכנס לידי בשקט ומחבק חזק.

זה ששולח שכן, או בן משפחה, שייקח קצת את הילדים כי הוא שמע בקול שלי בטלפון שאני כבר גמורה.

זה שחושב מה הכי מסובך לבשל השבת כדי לגוון, למרות שאני בעד פשוט לדחוף עוף לתנור.

זה שנורא רוצה שנטייל ונחנך את הילדים להיות מיטיבי לכת, אבל בסוף רק נוסע עם האוטו בשישי למעיין הכי קרוב.

זה שמקבל את ההחלטות הכי גדולות בחיים ברגע: "בואי נבנה בית".

זה שאומר שהוא בכורסי כשהוא רק בצמח. אז צריך לחשב תמיד עשר דקות יותר.

זה שמתקשר כשהוא בשער כדי שהילדים ייצאו לקראתו, כי זה הרגע הכי נחמד בשבוע.

זה שמביא ביום ראשון לישיבת צוות את המאפינס בננה היחידים שאני יודעת להכין, מתפאר בעוגות של אשתו השווה ואז שולח לי תמונה של הקופסה הריקה. כי הרי זו ממש חוכמה שחיילים מורעבים אוכלים את העוגות שלי.

זה שמפנק את הבנאים בארטיקים באמצע יום עבודה, כי הם לא רק עובדים אצלו, הם גם חברים.

וזה שיושב עם הנגדים של הבסיס על קפה שחור על הבוקר "כי תכלס, הם הבוסים פה, קצת כבוד".

זה שבועט את הכדור הכי רחוק כדי שהילדים ירוצו ויבעטו חזרה, וישכחו שהם בכלל עייפים ורוצים על הכתפיים.

זה שהולך איתי בשבת אחר הצהריים לאותו סיבוב קבוע סביב השכונה, כשהשמש כבר מתחילה לשקוע ומדברים על כל התוכניות, הלבטים, הפחדים והרצונות.

זה שאהב אותי תמיד, בלי להתבלבל, ושימש לי העוגן הכי יציב.

פשוט,

שלי.

רס"ן חגי בן־ארי ז"ל, מפקד סיירת צנחנים, נפצע אנושות במבצע צוק איתן. הוא נפטר אחרי שנתיים וחצי, ב־3 בינואר 2017

הרב אוהד טהרלב על בנו, סמל אלחי טהרלב ז"ל

הרב אוהד טהרלב ובנו, סמל אלחי טהרלב ז"ל

החלל שבתוכי

מאז מותך, בני היקר והאהוב אלחיוש, החלל שנוצר בתוכי מתמלא במחשבות ובהרהורים עליך, על

האובדן ועל המוות. וכבר אני מדמיין לי כיצד ייראה יום הזיכרון לחללי צה"ל בלעדיך.

מדי שנה, בשעת הצפירה ביום הזיכרון, אני עומד בהר הרצל ליד קבר בן דודי יאיר בן לוי, בצפיפות

גדולה, חושש מלתפוס מקום לא לי. עומד דומם ומקשיב לצפירה החודרת, מרטיטה את הלב, נוגעת

בנימי הנשמה, מייצרת סולידריות חברתית מדהימה.

אבל השנה יש לנו מקום משלנו. יש לנו מרחב לעמוד בין המתים. מרחב עם אינטימיות משלנו

ממש במקום שמחבר שמיים וארץ.

השנה תהיה לנו צפירה אחרת. ניגון אחר.

שורשה של המילה חליל בא מהמילה חלל. החליל הינו צינור חלול עם פתחים קטנים וכשנושפים

לתוכו מוציא הוא קול ומנגינה.

השנה, ביום הזיכרון, לא רק שאעמוד ליד חללים. השנה יש לי חלל בתוכי, שזה עתה נבקע. חלל גדול

עם תיבת תהודה ענקית ועמוקה המחוברת לאין סוף ללא חורים לאוויר. הצפירה השנה לא רק

תיגע בי, אלא תעבור דרכי. השנה ביום הזיכרון אהיה לשופר גדול, אשר נושפים לתוכו והוא מוציא

קול תקיעה פשוטה שהיא זעקה גדולה ומרה.

הניגון שייצא מהחלל שבתוכי יהיה ניגון של אמונה המחבק את הצער הגדול שאחז את כולנו. ניגון

של ילד שאיננו. ניגון של ילד שכולו היה חיים וחיוכים. ניגון שבניגונו וביגונו ינסה למלא את החלל

שנפער.

כשזעקת הצפירה תהדהד בין עצי בית־העלמין והעצים ינועו מרוח סערת הצפירה, תיכנס הרוח

לחלל שבתוכי, תרעיד את נשמתי ותייצר צימאון גדול לאלחי. צימאון שלעולם לא ירווה. צימאון

שיילך ויגדל כשאשתה את דמעות הזיכרון שינבעו עוד ועוד מפתחי החלל.

השנה, כשאעמוד בפעם הראשונה ליד מצבת קברך, בני היקר, ארגיש כיצד החלל שנוצר בתוכי מחולל

ומוליד בכאב חד זיכרון חי וקיים. זיכרון שאגדל, אחבק, אנשק ואפנק כאחד הילדים. וכולנו נשמח באור זיכרונך ובזיכרון אורך שמאיר בתוכנו.

וכשתסתיים הצפירה, יחקק בליבנו ובזיכרוננו אותו חיוך מלא חן שלך, כמו אותן שפתיים

מחייכות הנמצאות בראשו של החליל.

חיוך ומאור פנים לאחר, חיוך שממיס וממלא לבבות חלולים ומלאים.

סמל אלחי טהרלב, לוחם גולני, נרצח בפיגוע דריסה בצומת עפרה ב־6 באפריל

מירב חג'אג' על בתה, סגן שיר חג'אג' ז"ל

מירב חג'אג' ובתה, סגן שיר חג'אג' ז"ל

התפרקנו, ילדה שלי

שירי שלי. שיר השירים, כמו שהייתי קוראת לך. חברתי הטובה ביותר. כמה נחת הבאת לי, ילדה שלי, עטרת ראשי. ילדתי הצנועה והיפה, במוצאי השבת האחרונה שבה היית איתנו בבית יצאת לחגוג את יום ההולדת של חברתך, סתיו. הבטתי בך ונשמתי נעתקה: איזו ילדה יפה. כמה מוצלחת. איזה טעם טוב בלבוש. איזו אצילות. כמה מעלות בילדה אחת.

ועכשיו, הבית לא אותו בית בלעדייך. צחוקך המתגלגל חסר לי עד כאב. ומי יבוא ויבדוק מה בישלתי היום? כמה אהבת סטייקים, צלעות ופטריות על האש. היית דורשת ממני שאכין לך קוסקוס, אורז, גזר, תבשילים של כבש וקינוחי שוקולד. מאז לכתך כבר אין בישולים בבית. תמיד אמרת לי כמה את אוהבת את הבישולים שלי ושהאוכל במקומות אחרים לא טעים כמו שלי. מאז הירצחך איני יכולה להיכנס למטבח ולבשל. כי איך אפשר לאכול בלעדייך?

כמה אהבת את החיים הטובים, כמה הספקת בחייך הקצרים: טיולים בתל־אביב, שוק הכרמל, שינקין, חוף גורדון, חוף פלמחים. גדלנו בפלמחים. אני זוכרת אותך מטיילת בחוף ואוספת צדפים מיוחדים. בכל יום שישי היינו ממהרים לסדר את הבית לשבת כדי לצאת לים. ועכשיו, בימי שישי אני ממהרת להכין את כל הדברים ההכרחיים לשבת כדי שאוכל להגיע אלייך, לשבת לידך במקום שבו קברו לי אותך. בהר הרצל, מול בית־החולים שערי צדק, המקום שבו נולדת. אני נמצאת איתך כמה שיותר זמן, עד שהשבת נכנסת.

בתחילת אפריל הלכנו למכללה שבה למדת לקבל את התואר שלך. התואר שקיבלת בהצטיינות יתרה. אבל זה היה בלעדייך. כמה רציתי שתהיי שם איתי. ואז עלו לבמה וסיפרו שאת, שיר שלי, היחידה שסיימה בהצטיינות יתרה את התואר בהנדסת חומרים מתקדמים.

התפרקנו, ילדה מוצלחת שלי, והכאב של הגעגוע לא מרפה. כל דבר מזכיר אותך. אני מדמיינת אותך בבית, נכנסת למטבח ופותחת סירים. יושבת לידי, אנחנו מדברות ואני מתייעצת איתך בכל דבר, כי הרי היית יד ימיני. בכל יום מחדש אני נכנסת לחדר שלך, והריח שלך עדיין שם. אני מריחה את בגדייך היפים, ובוכה עלייך. כל יום.

קשה לי בלעדייך. אני יודעת שיהיה אחרת בהמשך. יש לך שלוש אחיות נפלאות ומקסימות, ואת היית גאה בהן, אחת־אחת. כואב לי נורא שכל העתיד יהיה בלעדייך. ילדתי. שיר שלי. מתגעגעת וחושבת עלייך בכל רגע.

סגן שיר חג'אג' ז"ל נרצחה בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים בינואר