שאלתי אתמול את אהוד ברק מה הוא חושב על סירובו של נתניהו לפגוש את שר החוץ הגרמני בגלל פגישתו עם "בצלם" ו"שוברים שתיקה". תשובתו הייתה שתי דקות של סרקזם טהור.
"ראש הממשלה", אמר ברק, "העלה את קרנה של ישראל באומות כאשר ניסה למנוע בגופו את פגישתו המסוכנת, הרת הגורל, של שר החוץ הגרמני. זכינו: ערב יום העצמאות למדנו לדעת שאנחנו מוגנים ובטוחים מפני האויב".
מה יש להוסיף? ברק צודק. וצודק נשיא המדינה, שלא הצטרף לחרם המטופש הזה וקיים פגישה עם השר הגרמני; וצודק גם ראש האופוזיציה שהלך בעקבות נשיא המדינה. טוב לדעת שבצמרת השלטון בישראל יש עדיין אנשים עם שיקול דעת.
הפעילות של "שוברים שתיקה" ושל ארגוני שמאל אחרים בחו"ל פסולה בעיניי. פעילות כזאת נדרשת במדינות שלא מתקיימים בהן כללי משחק דמוקרטיים. בישראל, נכון ל־69 שנותיה הראשונות לפחות, כל הערוצים הפוליטיים, המשפטיים והתקשורתיים פתוחים בפני הארגונים האלה. העובדה שהם ניזונים במידה רבה מתרומות של ממשלות וארגונים זרים לא מדברת בעדם. על מדיניות ממשלות ישראל צריכים להחליט הישראלים — לא זרים.
עם זאת, שני הארגונים האלה פועלים במסגרת החוק. אפשר להעריך את המאבק שלהם למען זכויות אדם; אפשר לבקר אותם ואפילו להחרים אותם, אבל אי־אפשר למנוע מאורחים זרים להיפגש איתם. נתניהו חוטא באותו חטא שבו חוטאים ארגוני השמאל: הוא מעביר את הוויכוח הישראלי הפנימי לחזקת זרים.
החיפוש המתמיד של נתניהו אחר אויבים מביא אותו אל מעבר לסף הפתטיות. מה עשה לו ארגון "בצלם" שמצדיק משבר עם הממשלה החשובה ביותר, והאוהדת ביותר לישראל, באירופה. מה עשה לו "שוברים שתיקה".
ראינו את הדרך שבה הפך נתניהו עניין שולי כמו תאגיד שידור למשבר קיומי. עכשיו מייצא נתניהו את אותה פרנויה ליחסים הבינלאומיים של ישראל. מרוב צעקות "זאב זאב" על סכנות שאינן, בסוף ממשלות בעולם לא ייקחו אותנו ברצינות — ובכך טמונה סכנה של ממש.
