עכשיו הוא מוציא את "יהורם גאון: עוד אני פוסע — סיפור חיי" (הוצאת "ידיעות ספרים"), אוטוביוגרפיה חושפנית, מקיפה וסוחפת על חייו הסוערים. סיפור אישי אבל גם לאומי של האיש שהיה שם תמיד. לא רק כשנולדה התרבות הישראלית, אלא גם המדינה עצמה. מימי המנדט הבריטי, דרך מלחמות ישראל, הסכמי השלום והשידורים החוזרים של "קרובים קרובים" ו"סברי מרנן". כמו פורסט גאמפ, גם גאון מצא את עצמו, בלי להתכוון או לתכנן, באירועים היסטוריים מכוננים. לפעמים משקיף מן הצד, לעיתים חלק מהסיפור עצמו.

שנים רבות ניסה לכתוב את סיפור חייו — כתב ומחק, מחק וכתב — עד שחזר לעשות זאת שוב באופן מסודר. "במשך שנים", הוא מספר, "כל מה שהצלחתי זה לכתוב כל מיני סיפורים אישיים קטנים, שלא צלחו לכלל ספר אחד גדול". באחד הימים נתקל גאון בטקסט נוקב על שיריו החדשים. הוא בירר מי חתום על הביקורת המושחזת — איש התקשורת שי פלד — והתיידד איתו, ובהמשך אף נעזר בו לכתיבת האוטוביוגרפיה שלו.

תמיד התרשמתי שאתה אדם מאוד פרטי. לא בדיוק הטיפוס שיכתוב את סיפור חייו.

"אין לי ספק שאם תזכיר לי דברים כאלה ואחרים, אני פתאום אגיד, 'אוי ואבוי, את זה צריך להוריד, למה זה בפנים ובשביל מה הייתי צריך את זה'. בכל פעם שחזרתי אל הדברים שכתבתי, שיניתי הכל. פעם שיניתי את המשפט, פעם שיניתי את המילה שבמשפט, פעם שיניתי את הפרק כולו על כל המילים שבתוכו. אני מפחד להיפרד ממנו. אבל עכשיו הספר יצא, אז גמרנו, הוא כבר לא שלי".

אמנים רבים משקיעים זמן רב בתכנון אסטרטגיה. בסימון יעדים. גאון, אם להסתמך על האופן שבו התגלגלו חייו המקצועיים, הפך להיות האייקון שהוא בזכות תכונה אחת: מזל. תמיד נשלף ממקומו. תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון. "אני לא איש שיוזם", הוא אומר, כמעט בהתנצלות. "כל הזמן מצאתי את עצמי".

זה קצת מנטרל את הצורך במרפקים שהמקצוע הזה מחייב לפעמים והופך אותך לדמות פסיבית.

"כן, אני דמות פסיבית. אין לי מרפקים בכלל. מעולם לא חשתי צורך בהם. אף פעם לא הייתי צריך לפלס לעצמי דרך, להילחם על תפקיד. כל החלומות שלי התגשמו מבלי שלחמתי להגשים אותם. אתה יכול להיות כישרון גדול או שיהיו לך מרפקים אדירים, ואתה צריך את המרכיב השלישי הזה שקוראים לו מזל. וכן, היה לי, ועוד יש לי, ברוך השם, הרבה מזל".

הראיון המלא - ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות