"מדינת ישראל יסודה באהבה והיא מכוונת אל הנצח. לפיכך נתכנסנו לבנות את ארצנו ומדינתנו מתוך אהבה אליה, אהבה לנצח שבה. בנים ובנות אנו, השבים למולדתם, לאדמתם, לנצח".

פרופ' אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל:

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ־ישראל, אשר תיקרא בשם ישראל, ואשר חוקתה הזמנית היא הכרזת עצמאות זו. אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ובהתאם לחוקה הזמנית, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מינהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית.

לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 ייערכו הבחירות לאסיפה המכוננת הנבחרת אשר בתוך שישה חודשים מיום כינוסה תקבע את חוקת הקבע של המדינה, תקים את השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה ותשלים את מגילת זכויות האדם, הכל כאמור בהכרזת העצמאות".

שנית, לקבוע במפורש – בניגוד לדעה המקובלת – כי הכרזת העצמאות היא חוקתה הזמנית של ישראל. על כן כל הרשויות הזמניות והבלתי נבחרות – מועצת המדינה הזמנית והממשלה הזמנית – חייבות לפעול על פיה. הקביעה כי ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" מהווה, על כן, לא רק השראה לזכויות ההלכתיות ולפרשנותן של זכויות חקוקות, אלא גם מגילה חלקית של זכויות חוקתיות (אזרחיות וחברתיות).

שלישית, להבהיר כי האסיפה המכוננת חייבת לפעול על פי הכרזת העצמאות ובמסגרתה. עליה לקבוע את חוקת הקבע של ישראל ולהשלים את מגילת הזכויות החלקית הקבועה כבר בהכרזת העצמאות.

נחום ברנע, בעל טור:

"מדינת ישראל תנהיג הפרדה בין הדת למדינה".

הנימוק שלי: מקומו של הסעיף הזה, שאיננו, הוא מיד לאחר ההבטחה של המגילה לקיים בישראל חופש דת. הכותבים התכוונו לחופש פולחן של בני דתות אחרות, לא למעמדה של הדת במדינה היהודית. זהו אחד המחדלים הבולטים במסמך המופת הזה. הכוונה הייתה להסדיר את הנושא בחוקה, אבל הרגע ההיסטורי הוחמץ, והניסיונות שנעשו מאוחר יותר לגבש חוקה כשלו בגלל התנגדות המפלגות הדתיות.

בהיעדר חוקה הפכו בתי המשפט את מגילת העצמאות לחוקה־בדרך. למה שנאמר בה יש היום תוקף משפטי.

הפרדת הדת מהמדינה לא הייתה מגרשת את אלוהים מחיינו, אולי להפך, אבל המונופול של הזרם האורתודוקסי על נישואים וגירושים, קבורה וכשרות היה מתפוגג, האפליה מטעם המדינה של נשים, עולים מאתיופיה ועולים מחבר העמים הייתה נפסקת, וחומת הניכור שחוצצת היום בין ישראל לקהילה היהודית באמריקה הייתה נופלת. לא בדיוק גן עדן, ובכל זאת, לא מעט.

כל מה שהיה צריך הוא משפט אחד נוסף.