אבל דווקא בשיחות האחרונות, אולי לקראת הסרט, פרס הרשה לעצמו לדבר בפתיחות גדולה יותר. שנות חייו נפרשו כדרמה גדולה – מההליכה שלו נגד הרוח בתחילת שנות ה־50, כשהקים את התעשייה האווירית, דרך מבצע אנטבה ויחסו להתנחלויות, ועד יחסיו המורכבים עם רבין שהסתיימו בחיבוק דווקא לפני רציחתו. בתוך כל אלה הרשה לעצמו להגיד גם דברים שלא אמר מעולם, לפחות לא בפומבי – על הגורמים שגרמו לו להתנהל כמו שהתנהל בעניין ראשית ההתנחלות בסבסטיה, על המסמך המזויף שבאמצעותו קיבלנו מהצרפתים את הכור, על הניסיון ליצור קשר בעניין הזה דווקא עם מדינה אחרת, על התעקשותו לא לשתף את ארה"ב בעניין הכור בלי לבקש רשות מהצרפתים.

דיברנו ממושכות גם על אשתו המנוחה סוניה, שעליה נאלץ לוותר כשהלך לבית הנשיא. דווקא כאן הוא ראה צורך להרחיב, לדייק ולתפוס את הרגעים בדיוק כפי שהיו. בשפה ציורית, בחשיבה פילוסופית ובנפש רומנטית, הוא פרש בהרחבה את סיפורם – מפגישתם הראשונה ועד השיחה האחרונה.

מרבית השיחות נערכו לאחר תקופת נשיאותו. לפרס כבר לא היה תפקיד רשמי, אבל לוח הזמנים שלו היה מלא בפגישות, הרצאות וראיונות מבוקר עד לילה. בדרך כלל נפגשנו במשרדו במרכז פרס לשלום. כמעט תמיד קבענו לשעה וחצי וישבנו כשעתיים. ואז היה טופח בידו על השולחן, אומר: "זהו, עד כאן להיום", קם ועוזב במפתיע. מפגישה לפגישה פרס נחלש. היחלשות שהתבטאה בעיקר בקולו. לפעמים, כשהזיכרון בגד בו והיה שוכח תאריך או מקום, היה אומר לי, "צריך חלוקת עבודה בין מחשבים לבני אדם: תנו למחשב לזכור ולאדם לחלום. האדם לא צריך לזכור, כי יש מי שיזכור במקומו. אותי תשאירי לחלום".

הראיון המלא - ביום שישי במוסף "7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות