אחד השירים הראשונים שטל רמון התחבר אליהם כשחזר עם אמו ואחיו לארץ אחרי אסון המעבורת קולומביה בו נהרג אביו, אילן ז"ל, היה "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי. טל האזין — והתאהב בשיר משמיעה ראשונה. השבוע, כשרמון שר אותו בחדר החזרות, בהכנות לעצרת יום הזיכרון המסורתית שתתקיים בכיכר רבין, כל מי שהיה בחדר הדחוס התרגש. צוות ההפקה, הנגנים. חלק גם הזילו דמעה. השירה של טל עטפה וליטפה את המילים אבל גם נטעה בהן תקווה ונגעה בלבבות הפועמים שמסביב.
"השיר הזה הוא מבין השירים הראשונים שלמדתי לנגן", הוא אומר. "כבר כנער אני זוכר עד כמה אהבתי אותו וכמה הוא ריגש אותי ודיבר אליי. השיר הזה מסמל בעיניי דווקא את הכוח שמגיע מתוך העצב, וגם את התקווה. אני בטוח שאתרגש מאוד כשאשיר אותו ביום ראשון בערב בכיכר, אבל זאת תהיה התרגשות של ביחד, התרגשות של זיכרון וחיבור גדול", אומר רמון, שנאחז במוזיקה מאז האסון. "לאורך השנים המוזיקה שלי הייתה דרך לבטא את עצמי ולשתף אחרים במה שאני מרגיש. זהו כבוד גדול עבורי להשתתף בטקס יום הזיכרון, שמאפשר לי לתת מעצמי למען אחרים, להיות חלק ממנו, ולכבד את הקרובים שלנו שנלקחו מאיתנו".
כאב ותקווה
עצרת "שירים בכיכר", שמארגנת מחלקת המופעים של עיריית תל־אביב ועורכת אתי אנטה, הפכה כבר מזמן לאחד האירועים המרכזיים של היום העצוב הזה. גם השנה רשימת המשתתפים והשירים מסקרנת. מלבד רמון ישירו שם, בין השאר, אברהם טל, ארקדי דוכין, עמיר בניון, יובל דיין, ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, אליעד נחום ואדיר גץ, אליאנה תדהר ואריק סיני.
הראשון שמגיע לחדר החזרות הדרום־תל־אביבי הוא אברהם טל. הנגנים כבר מחכים לו. טל שר את "שובי לביתך" שכתב שם־טוב לוי ועושה זאת בחרדת קודש כמעט, כשהוא מקפיד לדייק בכל צליל. "יש איזשהו שקט והקשבה מיוחדים בכיכר בערב הזה. זה לא הרעש של ימי החולין", הוא אומר. "הכל כל כך עדין ושברירי ודורש ממך עומק, שקט פנימי והתכנסות. הרבה אנשים סוחבים כאב. רוב השנה הם סוחבים אותו לבד, וביום הזיכרון יש לנו שליחות להיות איתם בכאב הזה, לחבק אותם".
טל השתתף השנה בפרויקט מיוחד לזכר הנופלים. במשך יום שלם נפגש עם אלמנות ויתומים, שמע מהם על הכאבים ועל יקיריהם ולא הפסיק להתרגש. אחד משיאי המפגש הוא השיר "מחוזקים לעולם" שהקליט יחד איתם. "זה היה אחד הימים המרגשים ביותר בחיי, וזאת לא קלישאה", הוא אומר. "הרגשתי את האובדן מקרוב, וזה חונק את הגרון וצובט את הלב. אתה שם את עצמך רגע במקומם ומנסה להבין מה עובר עליהם, וזה בלתי אפשרי, אבל אתה לפחות מנסה. המכנה המשותף של כולם היה שהם בחרו, למרות הכאב והאובדן הענק, בחיים. בטקסי הזיכרון אנחנו מנסים לעזור לכולם, בטח לאלו שחוו אובדן, לבחור בחיים ולא להישבר, לומר להם: אל תאבדו תקווה".
עמיר בניון נכנס לחדר החזרות חבוש כובע מצחייה, מכונס בעצמו. בלי שיחות מיותרות הוא מתקרב למיקרופון, מחבק אותו ושר את "כשאת עצובה". כשהוא שר "בצבא הכי חזק שבעולם אלחם למענך" ברור שהוא מתכוון גם לצה"ל ולמדינת ישראל — לא רק לאהובתו ולצבא שבלב. גם עבור בניון ההופעה בכיכר היא סוג של שליחות. "בשפה הכי פשוטה, ההזמנה להופיע בעצרת היא הכבוד הכי גדול בעולם", הוא אומר. "זה כמו לקפוץ לתוך השורש של עם ישראל, מדינת ישראל והישראליות, לתוך שורש השכול שנוגע בהרבה מאוד משפחות בארץ הזאת. יש בשיר הזה כאב, אבל גם תקווה שנמשיך הלאה בזכות הדרך שהתוו ושמתווים לנו הנופלים".
בניון מכיר את השכול מקרוב. "אחד החברים הכי טובים שלי נפצע קשה במחסום קלנדיה לפני 12 שנים ומאז הוא קטוע רגליים, שהשם ישמור, אבל מתפקד נהדר", הוא מספר והכאב ניכר בפניו. "אני גם חבר טוב של אליסף פרץ, הבן של מרים פרץ, שאיבד את שני אחיו למען המדינה, אז אפשר להבין למה אני מתרגש כל כך".
מייד אחר כך מצטרף אליו ארקדי דוכין, מבקש שקט, ושניהם שרים את "יש בי אהבה". כשהם מסיימים לשיר, כולם מסביב אומרים: "שמאל או ימין, בסוף האהבה מנצחת". "בחרתי ב'יש בי אהבה' כי הוא שיר אנטי־מלחמתי", אומר דוכין. "האהבה היא זאת שצריכה לנצח, לא המלחמה".
אחרי כל כך הרבה שנים כאן, עבור דוכין תמו ימי העולה החדש והוא כבר מרגיש ישראלי. "אמנם לא נולדתי כאן, אבל אריק איינשטיין העניק לי פנקס חבר ישראלי. הכשר לכך שאני שייך לכאן. אחרי שכתבתי לו כמה שירים, הבנתי סופית שאני כבר שייך. אני מתגעגע לאריק גם ביום הזה, מפני שמבחינתי אריק הוא תמצית הישראליות, תמצית צרופה של כל מה שיפה בישראליות".
מתי בכלל התחלת להרגיש ישראלי?
"עליתי לארץ בגיל 15, ובגיל 17 מצאתי את עצמי בלבנון. שירתתי שם חצי שנה. האמת היא שבהתחלה לא ידעתי מי האויב במלחמה הזאת. חבר שלי נהרג בנגמ"ש שלידנו, והמפקד שלנו נפצע וחזר לשירות. אני זוכר את החיוך של החבר שנהרג עד היום. הוא לא עוזב אותי. בחור אחר נשאר הלום קרב עד היום, למיטב ידיעתי. חשבתי שמלחמה זה מין משחק כזה, עד שהבנתי שיש במלחמה גם הרבה מוות.
"מלחמת לבנון גם זירזה את ההתאקלמות שלי כעולה לא חדש בארץ. במלחמות אין לך ברירה אחרת אלא להיות שייך. לצערי, המלחמות נמשכות עד היום. כל מוות הוא מיותר, בטח במלחמות. אלימות לא זרה לי, למרות שכאן מדובר באלימות שונה. הדחקתי את האירוע הזה מהזיכרון. אני אלוף בהדחקות, אבל בסוף הזיכרונות צצים, בעיקר ברגעים האלה. גם יום השואה הוא חלק ממני. ההורים שלי הם נפגעי שואה. הם לא היו במחנות, אבל כל אחד חטף את המכה מהיטלר, וגם מזה קשה לי לברוח".
איבדתי רגליים למדינה
שניים מצעירי המשתתפים הם אליעד נחום ואדיר גץ, ששרים את "אין עוד יום", שכתב צוף פילוסוף ומוכר בביצועו של גידי גוב. "עננים של מלחמה / מתקרבים בקול אימה ורעם / ציפורים עפות מהר / מחפשות מקום אחר / להסתתר / ורק ענן אחד לבן / מבקש למצוא סימן לקשת".
"גם אני תמיד מחפש את הקשת בענן", אומר אחר כך נחום. "כשאני מוזמן לעצרות המרכזיות ליום הזיכרון וליום השואה והגבורה. בחיים אני לא מתרגש לפני הופעה כמו שאני מתרגש לפני הטקס ביום הזה. זה פשוט מלחיץ. זאת מעמסה כבדה. הכתפיים מתקשות מהכובד. זאת הדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה מבחינת ההתעלות, המעמד הממלכתי הכי מכובד שאמן יכול לשאוף אליו. בזאפה אני יכול לטעות במילה, כאן אני חייב להיות הכי מדויק בעולם".
נתקלת בשכול בחייך?
"לא במציאות, אבל כתבתי עליו שיר, 'רוץ קדימה', לזכרו של שרון אלמקייס, שנהרג בהר דב. השיר מושר עכשיו בטקסים ובבתי ספר.
כבר ערב. לחדר החזרות נכנסים ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, שישירו את "הבלדה על השיער הארוך", קלאסיקה שכמה מיושבי החדר מזמזמים חרישית. "באירוע כזה קשה יותר לשיר מאשר במופעים אחרים", אומר גוריון, שכבר צבר ניסיון לא מבוטל בהופעות בימי זיכרון ובפני פצועים במלחמות השונות. "כשאני שר, אני חוזר לימים ההם. אני זוכר שהופעתי עם בני (אמדורסקי) בבתי חולים. בכל חדר שכב פצוע אחד. כולם היו חבושים מכף רגל עד ראש. בני היה הראשון שנשבר וביקש שנצא. פתאום אחד הפצועים קרא לעברנו, 'היי, וואלאק, איבדתי שתי רגליים ויד במלחמה בשביל המדינה, לא מגיע לי שיר?!'. חזרנו ושרנו לו. היינו חייבים למצוא את הכוחות, בשבילו". •
המופע "שירים בכיכר" יתקיים ביום ראשון, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, בכיכר רבין בתל־אביב בשעה 20:30
