yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 26.04.2017
    עוד חוזר הניגון
    עינב שיף

    נדמה כי מאז ומתמיד קיים קשר גורדי בין המוזיקה הישראלית ויום הזיכרון, שיצוין בתחילת השבוע הבא. יותר מכל שדה אמנותי אחר — קולנוע, ספרות, טלוויזיה, תיאטרון וכו' — הישראליות מצאה בשירים הללו את הפורקן לתחושות שמעורר אצלה המועד שבו המדינה מתייחדת עם זכר בניה ובנותיה שנפלו בקרב ונרצחו בפעולות האיבה. גם בעידן של גיוון סגנוני וריבוי פלטפורמות, סביר להניח שכולם יודעים מה נשמע ברדיו במהלך היממה.

     

    עם השנים חלקה של המוזיקה בציון יום הזיכרון הולך וגובר. בערים נערכות עצרות מוזיקליות המוניות בהשתתפות מיטב אמני ישראל, כאלה שלמחרת ידהרו מבמה עירונית אחת לאחרת. ערוצי הטלוויזיה המרכזיים מתחלקים בשידורן בשעות הפריים טיים: מי לוקחת את "שירים בכיכר", מי את "שרים, זוכרים ומספרים" ומי את "במותם ציוו". זהו התוכן הכמעט בלעדי בזמן צפיית שיא במדיום שמסוגל להרבה יותר משידור חי של מופע.

     

    במקביל יוצאים לאור עוד ועוד פרויקטים של חידוש שירים המזוהים עם יום הזיכרון, חשיפת שירים שכתבו חללים או ביצועים מיוחדים שיתאימו לרוח היום. ישנה גם תופעה של ניכוס שירים "כלליים" ליום הזה, בשל התאמות שנמצאו בטקסט או בלחן. בכל האמור למעמד תרבותי, אין סמל סטטוס משמעותי יותר מכניסה לקאנון של יום הזיכרון.

     

    ההתכנסות הזאת תחת כנפי הצלילים היא כבר חלק מהדנ"א של היום והוא מקובל ואהוב על הציבור. ברור למה: מוזיקה בשיאה היא גלולה מרוכזת מאוד, שבכוחה לשמש קתרזיס מיידי ויעיל מאין כמוהו. בשלוש וחצי דקות בממוצע היא אומרת — ולפעמים ללא צורך במילים — את מה שרובנו לא מסוגלים לבטא. וכשזה נוגע לנימי הנפש של האומה, אין לכך תחליף.

     

    כמו כן, מרבית שירי הזיכרון מאשררים את האתוס ומרוממים אותו. מעט מאוד מכילים בתוכם את אימת המלחמה או ביקורתיות. ברוב המוחלט של שירי הזיכרון אנחנו משתקפים כפי שהיינו רוצים להיראות. על כן הם עצמם נתפסים כ"יפי הבלורית והתואר", אם להשתמש במינוח שנטבע בשיר זיכרון מכונן. לכן קשה למצוא אח ורע בעולם למרכזיות של הז'אנר במחוזותינו.

     

    והרושם הוא שככל שהקונצנזוס בחברה הישראלית מתפוגג, גוברת ההזדקקות לאפקט הכפול שיש במוזיקליות של יום הזיכרון: מחד השירים מזקקים את הכאב ומנכיחים אותו, אבל בה בעת מסייעים להדחיק את הדיבור עליו. בעוד זיכרון השואה עוסק גם בהפקת לקחים ובשאלות מוסריות, ביום הזיכרון אנו שקועים בשילוב של סיפורים קורעי לב, האזנה לנכסי צאן ברזל ובכי.

     

    בטקסט שפורסם בסוף השבוע בעיתון זה, הייתה למיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל, בקשה חריגה מהציבור: "אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר, אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד".

     

    יש ערך רב — אמנותי ולאומי — בהנצחה דרך מוזיקה. גם כי אין גבול לפוטנציאל של מפגש בין כישרון לתכלית ראויה וגם כי באקלים הנוכחי, לא יזיק לכולנו לשתוק קצת ומקסימום לזמזם יחד את "מה אברך". אולם כדאי גם להקשיב לדבריה של קסטן קידר, שכתבה על "סרטים" אבל כוונתה תקפה לכל אמצעי אמנותי אחר ובוודאי לשירים. ההיקסמות מהפן המוזיקלי של הזיכרון מעצימה את העצב, אבל מחביאה את הפחד. ובלעדיו, נוכל להתרגש מעוד אין־ספור שירי זיכרון אבל לא נפסיק את הסיבות לכתיבתם. √

     

     


    פרסום ראשון: 26.04.17 , 23:01
    yed660100